|
החדר: קומה ראשונה בקריית החייל, פינה דרום מערבית. 15 מ"ר. שירותים, חדר שינה שהוא גם הסלון והמטבח, חלון משקיף לשכונת מוזיאון ול"פופה" הכלבה . בכניסה בחוץ משטח מרוצף באבן, עם פנטזיה לסוכת צל מעליו. |
|
|
|
עבודה: מד"ן, במכון ההטלות עם גלעד חסון ונדב וויסגלס. נותרו 5 חודשים לסיום שנת הבית. |
|
תחביבים: צילום. ריקוד ("המון זמן לא רקדתי"), עיצוב ובישול (בעיקר אצל ההורים, המטבח בחדר לא מאפשר בישולים). |
|
קורות חיים: פעוטון 8, עם שרי אלמוג ז"ל - זיכרונות טובים. גן א' עם רוזי, מחזור בוגרים אחרון לפני שנסגר - זיכרונות טובים. כתת שלדג - זיכרונות קצת פחות טובים... כתות י"א י"ב עשה בדטרויט מישיגן בארה"ב. המשפחה יצאה בשליחות של הסוכנות. שנתיים מעניינות עם הרבה תוצרים חיוניים ושנאה לאמריקאים. הקהילה יהודית בדטרויט עשירה מאוד ודוחה מאוד. אפילו לא אדם לאדם זאב. מרדף אחרי כסף ציונים ורכב. שיטת הלימוד שם שונה, אין בחינות בגרות. חזר לארץ בלי בגרויות, ישלים אותן במכינה. התחיל שנת שירות במכינת רבין, מכינה קדם צבאית חילונית לפיתוח מנהיגות וחתך אחרי 7 חודשים. המינון בין הלימודים לתרומה לקהילה, נטה פחות מדי לקהילה והייתה תחושה שרוב החברה באו בעיקר לדחות גיוס ולא להתגייס לתרומה. חזר לקיבוץ, עבד בצורון עד שהגיע תאריך הגיוס. |
|
חלומות ברי ביצוע: צניחה חופשית ובנג'י. |
|
|
|
תכניות: "כל תכנית שאני עושה מתבטלת והגעתי למסקנה שרק כשאהיה במפתן התכנית אחליט מה ולאן. אז אולי גם אטייל. בכל זאת, חולם להיות דייל באל על, ללמוד עיצוב באיטליה, לחיות תקופה ליד המשפחה בארה"ב ולראות את העולם - כולו." |
|
זכרון ילדות: "פעוטון 8. שרי, אני, קרן (גולדנברג), הגר (אזולאי – חברה טובה ותומכת לאורך כל הדרך) וליאור (בנתור). בצד השני: נופר ירדני, רוני ברכה, אורלי זילברברג ושיר אפרתי. עד היום, כל פעם שעובר ליד הפעוטון, יש לי צביטה בלב. עבדתי שם שנה כשהייתי בכתה ח'." |
|
טראומה: "להיות שונה בחברה סגורה. להיות אאוט סיידר למרות שאתה אין סיידר – מנסה שלא להפריע לאף אחד, אבל כנראה הנוכחות של השונה מפריעה לכשעצמה. נולדתי וגדלתי פה ועדיין הייתה לי הרגשה של חוסר שייכות מוחלט לקבוצה. לא כועס ולא ממורמר על אף אחד, אבל אף פעם לא הייתי חלק מ'פה'." |
|
שונה: "החינוך בבית היה אחר גדלתי על תרבות אחרת. הייתי יושב שעות ומרכיב פזלים או שומע מוסיקה (מכור למוסיקה). מבלה ועובד חצאי ימים עם לינדה בחדר מלאכה ועם רחלי בפינת החי. אף פעם לא עניין אותי לשחק בכדור. כל ההעדפות שלי היו שונות. תמיד הייתי יותר גבוה מכולם (כשחזרתי בסוף י"ב מארה"ב המצב כבר היה שונה...) וזה הדגיש את השונות שלי. בזמן הזה כמעט כל דבר שהיה יכול לדפוק את החיים שלי, קרה".
בכתה ז', התחבר לראשונה רגש שהיה חבוי בו למילה "הומו". זה לא בא בהבלחה אחת אלא טיפין טיפין ובעצם כבר מכתה א' יש זיכרונות שבדיעבד מראים שזה תמיד היה שם. היה תמיד מי שהוא לא מתוך מודעות והחלטה אלא מכך שהוא מה שהוא. |
|
זהות מינית: "מכתה ז' עד גיל 21, הידיעה על היותי הומו הייתה רק בתוכי. הרגשתי סוטה ומוזר, פחדתי לתמלל את זה בפני עצמי. גם היום, שנתיים אחרי שיצאתי מהארון ואני נמצא בפעילות אינטנסיבית בתחום הזה, עדיין קשה לי מאוד להשתמש במלה "הומו". האטרף הציבורי העמוק (לא זה שעל פני השטח) נגד ההומוסקסואליות הוא מטורף. יש סטטיסטיקה ששלוש מתוך ארבע התאבדויות של בני נוער הן על רקע נטייה מינית.
הנעורים שלי היו סגורים בתוך חוויה כל כך שחורה, שכיום אני עושה הכל כדי שכמה שפחות בני נוער יעברו את מה שאני עברתי. אני לא משלים עם זה שיש עוד מתבגרים שגדלים בצורה כזאת. זה לא משנה למה אני הומו. העובדה היא שכרגע אני כזה. אני נמשך לגברים. לא בחרתי בזה. ואין שום סיבה שאשפט על ידי החברה והמדינה על משהו שלא בידי (או בידי אף אחד אחר) לשנות." |
|
|
|
אובדנות: "בגיל הנעורים לא הייתי מורד. לא בעטתי בכלום, הייתי פסיבי. טוענים שנוער שונה מתבטא בשתי דרכים. באחת יש אובר פעילות, הוצאת המון אנרגיות על 'שינוי העולם'. בשנייה - בדידות, אפאטיה והסתגרות. אני נציג מובהק של ה"אסכולה" השנייה. עברתי את כל גיל ההתבגרות כשאני עסוק בהגדרת הזהות שלי (שלב שבימינו נמנע כמעט לחלוטין מחברי הקהילה ההטרוסקסואלית) בתוך עולם שלא הייתה בו שום לגיטימציה למה שהייתי. הפיתרון להתמודדות עם המצב הזה היה די ברור למשך תקופה לא קצרה – פשוט לסיים הכל ולהמשיך לשלב הבא – 2 מטר מתחת לפני האדמה. (המתודה הנבחרת הייתה להיכנס בקיר במהירות הגבוהה ביותר, וללא חגורת בטיחות לא לנסות בבית)".
"הקללה הכי נפוצה היום היא הומו, שנאמרת בא' תחילית: 'יא אומו'. מי שלגביו המלה הזאת מבטאת יותר מסתם קללה, אלא הרגשה פנימית של שייכות לנכללים תחת המלה, מגיע למימדי כיווץ כאלו שלא מפליא כלל שהבחירה שלו, בסופו של דבר, היא פשוט להתאבד. הכוחות הדרושים להתמודד עם המצב הזה הם מעבר למה שרוב האנשים יכולים לדמיין". | |
|
משפחה: אבא - מחנך בבי"ס "חוף כרמל". אמא - עובדת סוציאלית של גן שמואל. אחים: יונתן ב"גלשן", נעה ב"מפל", אלה ב"פלג". משפחה מלוכדת, ערבים אחד לשני. |
|
צה"ל: עבר את המיונים לקורס חובלים, אך בפסטיבל ריקודים בכרמיאל, הלכה הברך (עדיין לא ברור איך...) בד בבד, הגיעו כמה תוצאות חיוביות של בדיקות, והצבא הוריד את הפרופיל ל-24. לא רצה במסלול של התנדבות והצליח, אחרי הרבה מאמצים, להוציא מרופא צבאי פרופיל 64. הוצב במשטרה הצבאית בבאר שבע (רצה להיות קרוב ליונתן ששירת באילת, אבל הצליח להגיע רק עד שם). אחרי פיצוץ אדירים עם המפקדת שלו (ש"הייתה אמא של השטן"), הועבר לכלא 6 בתפקיד "פקק". בשנה האחרונה לשירות השתתף בפרויקט גחל"ת. שבודק ומאפשר חזרה של אסירים לשירות תקין. בדצמבר 05' השתחרר והתחיל את שנת הבית. |
|
|
|
גילוי ויציאה: הארוניסטיות זו צורת חיים. עם האנשים הקרובים ביותר, היה לי הכי קשה לפתוח באיזה שהוא מקום, לצאת מהארון, זה להגיד שאני מצפצף עליכם, אני שם עליכם פס מפני שזה לא ללכת בתלם של החברה, לא להגשים את ערכיה, וזה מאוד מאוד קשה. "אני זוכר אותי שומע אנשים, חברי הקיבוץ שלי, בשולחן לידי בחדר אוכל, אחרי שהקרינו את יוסי וג'אגר, אומרים דברים כמו 'סוטים' , 'צריך לשרוף אותם' ועוד כל מיני הברקות, אני פשוט תוהה למה?!
היציאה מהארון היא קודם כל מול עצמי. יש הבדל בין לדעת לבין לקבל, ולבין לצאת החוצה." |
|
|
|
התחלה חדשה: "כשחזרתי מארה"ב, גיליתי שידיד טוב שלי (ושל משפחתי) יצא מהארון והוא הומו מוצהר. היה לי ברור שהוא יהיה הראשון שאפתח בפניו (לקח 3 שנים, אבל מי סופר). השיחה אתו התחילה פרק חדש. אחרי שהייתי בתחושה של אומללות קשה והייתי כבר מוכן "ללכת", הרגשתי בכל זאת שאני לא מוכן להפסיד את החיים, ובשביל שאוכל לחיות, אני צריך לקבל עזרה. הלכתי לפסיכולוגית. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי. עד אז שתקתי. הייתי צל. אדם חנוק. מת מהלך. הפגישה עם החבר חרוטה היטב. זה היה בשמונה בבוקר של ה- 11 ביוני 2004. יונתן אחי העיר אותי, וקרא לי לבוא הביתה לבקר "מישהו שמזמן לא ראינו". כשהגעתי ראיתי את אותו ידיד. ידעתי בתוכי שהגיעה השעה לדבר ובהחלטה מודעת שפכתי עליו, ממש הקאתי את ההצפה שנחנקה אצלי כל כך הרבה שנים. הוא נשאר אתי כמה שעות כדי לראות שאני בסדר והמשיך ללוות אותי. ועד היום הוא אחד החברים הכי קרובים שלי. יומיים אחרי זה פתחתי את הנושא מול ההורים". |
|
|
|
בית ההורים: "היה תמיד חם ותומך. לא היה לי פחד שלא יקבלו אותי היה ברור לי שכן. אבל לא העזתי להגיד כלום. למעשה, אורן פחד לצאת מהארון בפני אורן. ברגע שנפלה אצלי ההחלטה, הדרך אליהם הייתה פתוחה ונקייה. אבל צריך להבין. כמה שהורים לא יהיו נאורים, אתה דופק להם את החלום. לא יעזור כלום, בשביל כל הורה זה שוק. יש טענה שכשאתה יוצא מהארון, אתה מכניס את ההורים שלך לארון. גם להורים שלי לא היה קל, אבל התגובה שלהם הייתה חיבוק." |
|
תגובות: "בסה"כ הייתה קבלה. היו כמה שיחות הזויות וכמה חקירות. יש כמה ידידי נפש מה'תחום' שעוזרים להתמודד ויש סולידאריות מאוד גדולה בין מי שעבר את החוויה. היו גם חיפושי 'בשר טרי' מצד הוותיקים אל מי שהצטרף אל השורות, אבל הרוב המכריע מושיט יד ומחבק." |
|
אהבה: כבר שנה וחודשיים בזוגיות עם שגיא, בן 25, סטודנט לכלכלה וחשבונאות. נפגשים הרבה.
כבר היה בבית ההורים (הרבה מקהילת היוצאים מן הארון נשארים סגורים בו כלפי ההורים) |
|
פורום חיפאי: הבית החם של הקהילה ההומו לסבית של הצפון. עוגן לסגורים וליוצאים מהארון, מקום לישועה. מפגשים של פעם בשבועיים. התחבר אליהם דרך קבוצת חברים ועבר חוויה מדהימה. "פתאום אתה יכול לדבר בגובה העיניים עם אנשים שעברו את מה שאתה עברת, פתאום היו לי חברים". כיום חבר בוועד המנהל של הפורום, הגיע אתם לכנסת, לעירית ירושלים, רוצה מאוד לחולל שינוי בכל הקשור ליחס החברה להומו-לס-ביים שבתוכה. |
|
פרוייקטים: מתנדב ב"ארגון נוער גאה", ארגון שמקיים קבוצות מפגש חברתיות לנוער הומו-לס-בי וטרנס. עוזר שם בארגון הטכני של אירועים גדולים ומדריך קבוצה אותה הקים השנה (כל יום חמישי, 18:30, בנימינה). כיום הקבוצה מונה 14 בני ובנות נוער, בגילאים 15-22. |
|
סדר יום: 6.00 עד 17.00 במד"ן. בימי ראשון נפגש עם חניך בפרויקט גמלא בכרכור - הפרויקט של פלסאון. בימי חמישי עם קבוצת הנוער בבנימינה. פעיל בתרבות במשק ובסה"כ מאוד עסוק. |
|
קיבוץ: "כל אדם באשר הוא אדם, אדם הינו. החברה האנושית ובתוכה גם החברה הקיבוצית הסגורה, לא מקבלת את השונה, באשר הוא (שחור, שמן, נכה ועוד רבים...)." |
|
הפרטות: מאוד לא אוהב את ההפרטות. מאז שהחלה הפרטת המזון לא הולך לחדר אוכל. |
|
מדד האושר: "אפשר להגיד 9. אני אוהב להתלונן, אבל ממש לא רע לי. היו כבר מצבים של מינוס 3. זו תקופה ראשונה שאני יכול לתת מספר שהוא מעבר ל - 5. היום אני שלם עם עצמי, נלחם למען מטרה שחשובה לי" |
כתבו וערכו דפני אסף ונעמה דותן
צילום: נעמה דותן |