משתתפים: אמנון (60.6), תימור (8.6), עמר (6.6), נעמי (41.6).
הדירה: שכונת הים ג'. שכונה ללא מרכז מפגש משותף. לכל בית נחלה קטנה משלו, נושקת לנחלות הקטנות של השכנים. הגודל: 160 מ"ר, 106 מתוכם מותרים לשימוש. עברו לפני 4 שנים משכונת המוזיאון (הבית נראה חדש לגמרי). סלון מרווח עם שטיח ורוד, ספה ותמונה. מנורות צמודות לתקרה, אין טלוויזיה.המטבח בקיר הצפוני של הסלון, שיש חף ממכשירי חשמל (נעמי ואמנון לא אוהבים לבשל). בפינת האוכל, שגם היא חלק מהסלון, חלון גדול, מעוצב בחצי עיגול כלפי חוץ, מכניס הביתה בריכות עם שקיעה כתומה, להקות מגלנים בדרך ללינת לילה וכמה הולכים קבועים של שעות הערביים. שני חדרי ילדים: באחד גרים תימור ועמר, בשני – טלוויזיה מחשב ומשחקים. ביחידת ההורים, חדר שינה, שירותים וחדר ארונות. בין שני חדרי הילדים - מדרגות שמובילות ל"אין קומה" עליונה. בעתיד, אם תותר בניה פרטית, ינצלו את המקום. בבית שני טלפונים אחד מהם לעבודה של נעמי. עברו את תהליך הבניה בהנאה רבה, נשארו חברים של כולם. הכסף הפרטי שהוסיפו שווה לכל נפש – אין להם מקורות פרטיים.
בחוץ: דשא מוריק מהמרפסת עד השביל שנושק לבריכת הדגים, מוקף בגדר עם שיחים ונסגר בשער. הגדר שימשה את הילדים כדי שלא יפלו החוצה (לבריכה) ואת הכלבים שלא יכנסו פנימה.
בלויים: ארוחה לאור נרות במסעדה טובה. כל חורף, טיול בוקר (בשעות בי"ס-גנים) בלי הילדים, עדיפות לצפון .
תחביבים: נעמי: לעשות כלום איכותי! בדרך-כלל אין כמעט זמן פנוי, מצליחה לקרוא מדי פעם, כרגע את "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם ו"מסע להודו" של עזריאל קרליבך. לא רואה טלוויזיה.
אמנון: אין פנאי, לפני שנופל למיטה פותר תשבצים וגולש במחשב, רואה קצת טלוויזיה.
חלוקת עבודה בבית: אמנון מביא וזורק כביסה, נעמי מסדרת. רוב תחזוקת הבית על נעמי. פעם בשבועיים יש עוזרת. תיקוני הבית, הכל אמנון. כמעט ואין צורך בבעלי מקצוע. אמנון מוריד הביתה פעם בשבוע לחם מטוגן ונקניקיות של שבת. עניני ילדים במהלך יום העבודה - חצי/חצי.
חתונה: לא הייתה מטעמי דת ומצפון.
הפגישה: מצד אמנון הרומן התקיים הרבה שנים לפני שהתחיל כיוון שלא העז. הוא פעל בתצפיות בלבד עד שהחליט לטוות את הרשת. בקיץ 1991 ארגן הפלגת חברים לטורקיה על יאכטה והזמין את נעמי ופסח (אביה) להצטרף. למרות שנעמי הייתה "מרוחה" רוב זמן ההפלגה הוא הצליח לעשות אתה "משמרת", ובכך להיכנס לפריזמה שלה. אך עדיין לא קרה כלום. רק שבועיים לאחר ההפלגה, בתירוץ של "לצפות בתמונות מההפלגה" נהיה משהו. "היה לי ברור מהתחלה שזה לא רומן חולף " . מצד נעמי הסיפור זהה, הייתה התלבטות קלה בגלל הפרשי הגילים. "לא רציתי שאמנון ימות לי ואשאר אלמנה עם ילדים קטנים ויתומים" אבל כשהבינה ממציאות החיים שבעצם "כולנו עלולים למות בכל רגע נתון" התבהרו הדברים.
"יש בינינו המון דברים משותפים, אך מטבע הדברים, בזוגיות כזאת אין חברים משותפים לפעמים זה דווקא תירוץ טוב כדי לא לצאת מהבית".
דיאטה: תושבת קבע. שניהם נאבקים, כל הזמן במלחמה, אוכלים ונאנחים.
שם: אמנון נולד כאנטק קרקובסקה, כשעלו לארץ נתנה לו דודתו את השם אמנון.
געגועים: נעמי: "לאמא שלי. אני הייתי בת 19 כשמתה, היא הייתה בת 57, כואב כמה הייתה צעירה.
הנוכחות שלה בחיינו חסרה לי מאוד. הדיאלוג שלי אתה כאדם מבוגר. אנחנו הולכים הרבה לקבר שלה. איבדנו משהו מאוד גדול בזה שהיא לא איתנו".
אמנון: "געגועים? היום כבר אין לי".
פעם ליוו אותי געגועים לאחי הגדול ולאבי, אך מאז שהייתי בפולין וראיתי את הקבר של אחי ואת שמו של אבי על לוח הזיכרון ב"ברגן בלזן", סגרתי מעגל. עד אז תמיד הייתה המחשבה/הרגשה שאולי אבא שלי יגיע, אולי הוא לא מת".
שינויים בקיבוץ: שניהם שמרנים ביחס לקיבוץ ואוהבים אותו מאוד. מאמינים שקיבוץ זו צורת חיים שנועדה לאנשים שיש להם רמת סיפוק גבוהה מנתינה וקשה להם לראות שהקיבוץ נפרד מזה. חיים פה מתוך הכרה וחיבור יומיומי. לנעמי יש הרבה אנשים שאוהבת לפגוש. גם אמנון מרגיש דומה למרות שמשה דותן חושב שהוא טועה.
זיכרון ילדות אמנון: תכנון טיל שיעוף לירח. "כשהיינו בני 10 הצלחנו להעיף חביות בהצתת קרביד, לגובה של שלוש קומות. באותו זמן שוגר הספוטניק (חללית לא מאוישת) הראשון לחלל. בהשראת הסובייטים, בנינו חבית עם כסא והגה ותכננו להעיף את הילד הקטן ביותר בשכונה לירח. למזלנו, הורי הילד שבחצרם נבנה הטיל והיה מוכן לשיגור הבינו מה הולך לקרות ושינו לנו את התכניות".
זיכרון נוסף: בשכונה בחולון, מכרו פלאפל שנעשה בעגלה עם פרימוס. לאמנון לא היו את חמשת הגרושים לשלם למנה, אך לאחד מילדי השכונה היה אבא "עשיר" ואותו ילד היה נותן לאמנון ביס, עד להיכן שהחזיק את הפיתה עם האצבעות מכל מנה שקנה לפעמים ובדרך כלל אמנון היה מצליח לאכול את כל המנה.
נעמי: בריחה לילית, אחת מרבות, מהגן לחדר הורים, ומפגש לא צפוי בחושך עם כמה פרות, שברחו מטעמן הן מהרפת (שהייתה אז בשכ' רסקו של היום). לאחר התלבטות קשה מה יותר מפחיד – המשכתי להורים.
יריב שדה (2.5), החדש והקטן בילדי הגן, מעיר אותי (5.5) בלילה כי הרטיב במיטה. אני לוקחת כסא, מוציאה לו פיג'מה מהארון (הקטנות למטה, הגדולות למעלה), משכיבה אותו במיטתי, מוסיפה ולוקחת גם סדין נקי מסדרת את מיטתו, הופכת את השמיכה לצד היבש ומשכיבה אותו בחזרה לישון.
עבודה: נעמי: עובדת בקליניקה שיש לה בקיבוץ, פסיכולוגית קלינית במקצועה, מקבלת קהל עם מגוון רחב של נושאים לטיפול כמו זוגיות, פוריות, מחלות, ייעוץ עסקי. בארבע וחצי השנים האחרונות התמחתה בתרמילאים ונפגעי סמים כשעבדה בכפר איזון כפסיכולוגית ראשית והמנהלת הטיפולית של הכפר. רוב הימים מרגישה שהתמזל מזלה, גם לנהל שיחות נפש מרתקות וגם לקבל על זה הרבה כסף. יש ימים פחות טובים, בהם מותקפת ומואשמת (ראה סידרת "בטיפול" ד.א). אך מבחינה זאת, העבודה בקליניקה היא דבש לעומת העבודה בכפר איזון. לא מטפלת: בנפגעי הרואין וקוקאין ("זה כבר סיפור אחר"), באנשים ממעגן מיכאל ובנערים מתחת לגיל 18.
אמנון: אחראי על התשתית והחלק הטכני של כל התקשורת במשק. טלפונים, מחשבים, תקשורת מחשבים, וטלוויזיה. כל מה שבתוך הקיר ומתחת לאדמה. הקטע שבין היצרן לשקע שבקיר. יוזם ומבצע פרויקטים מתקדמים מאוד ומובילים בתנועה הקיבוצית, באים אליו לייעוץ מכל התנועה. אמנון שהוא הנדסאי אלקטרוניקה וחשמל במקצועו (בוגר בי"ס "בזק" במגמת אלק' וחשמל) ואוטודידקט באופיו, התחיל את הקמת מערכת התקשורת במעגן מיכאל יש מאין, בהמשך אומץ המודל בהרבה קיבוצים ודחק את בזק החוצה. הרווח הגדול הוא שהתקשורת הפנימית היא ללא תשלום. מאז, רץ עם הטכנולוגיה קדימה. בענף עובדים אתו משה דותן -אחראי על האנשים הקשים ועל התקשורת המילולית ( אמנון חוסך בדיבור, עונה קצרות.) וטאצ'י טייב - שאחראית על נושא הפלאפונים.
סדר יום: נעמי: קמה ב- 05.00 לצעידה והתעמלות. ב- 06.00 מנקה/מסדרת את הבית ומכינה סנדוויצ'ים. ב- 07.00 מעירה את הילדים לארוחת בוקר משותפת בבית. אחרי זה מלווה כל ילד לכתה שלו. עמר לכתת נוף (כתה א'), תימור לכתת סייפן 2' (כתה ב'). ב- 13.15 מחכה לילדים בחדר אוכל ויושבת אתם לאכול (שניהם מאמינים שארוחות משותפות מאוד חשובות) כשמסיימים לאכול יוצאת להפסקה עם הילדים ועושה אתם שיעורים. לפעמים הילדים הולכים למועדונים שלהם, לא חייבים. השלמת פגישות וסידורים הקשורים לעבודה עושה בערב, לעיתים בלילה. בערב:משתדלים מאד לאכול עם הילדים: מקלחת, סיפור ולישון. כל זה עד 20.30. הולכת לישון מוקדם, עם ספר ביד, עניין של ארבעה חמישה עמודים ללילה.
אמנון: מתחיל לעבוד ב 06.00 , ארוחת בוקר בשולחן 7 , עובד "עד שנגמרות הבעיות" בין 16.00ל- 18.00 . בצהריים יושב לאכול עם נעמי והילדים, בערב יוצא לצעידה. הולך לישון מאוחר.
שניהם מתמרנים כל הזמן "מושכים את השמיכה".
תחנות חיים: נעמי: עברה את כל התחנות השבלוניות של בת קיבוץ. בי"ס חוף כרמל, שנת שירות בנוע"ל בכפר סבא, שירות צבאי ברמת דוד.
שתי נקודת לציון מתקופת הצבא:
· ברמת דוד גרה עם דני אחיה, שהיה מפקד טייסת בבסיס, לאה אשתו, ומיכל בתם הבכורה - וזאת הייתה "חוויית אחאות מיוחדת". חוויה מיוחדת נוספת הייתה כשזכתה, כחיילת מצטיינת, לטוס במטוס הקרב כפיר, אותו הטיס דני.
· בתחילת השירות הצבאי נפטרה אמא של נעמי – אסתר קנטרוביץ' פסחוביץ - ממחלת הסרטן.
לאחר הצבא חזרה לקיבוץ לעבודה בחינוך ובבישול, יצאה ללימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון ושני באונ' ת"א והתמחות של 4 שנים בבי"ח כרמל (בחינת ההתמחות הייתה אירוע טראומטי ) . פגשה את אמנון, ילדה את תימור ואת עמר, באותם זמנים, למדה בבי"ס לפסיכותרפיה ועבדה בכפר איזון.
תחנה מכריעה: מבחינתה התחנה המשמעותית ביותר, הייתה המאבק על הארכת חופשת הלידה בקיבוץ. בהתחלה מ-6 שבועות ל- 3 חודשים ואחרי זה לחצי שנה.
אחים בוגרים: לנעמי שני אחים בוגרים, ששרתו כטייסים בחיל האוויר. "דני ועודד לא היו נוכחים בחיים שלי עד שאמא מתה. אז הבנו שאם לא נעשה לעצמנו משפחה, היא לא תהיה. מאז, למרות ששניהם הרבה יותר גדולים ממני, חלה ועדיין מתחוללת התקרבות גדולה מאוד בינינו גם עם נשותיהם. בקיץ האחרון זכיתי בפעם הראשונה בלינה משפחתית כשנפגשתי עם עודד בבומבי בהודו. זאת הייתה חוויה מדהימה. אחרי כן טסתי אתו חזרה ושוב היה מדהים ומרגש לראות את האח הקברניט בעבודה".
אמנון: ב- 1948, בגיל 3 , הגיע לארץ מפולין עם אמו ואחותו הגדולה. גרו במעברת הדר יוסף, אחרי כן בחולון. אחותו הצטרפה לקיבוץ מסילות במסגרת עלית הנוער. אמנון נשאר בבית. בצבא היה בסיירת שקד בתקופת המרדפים. במילואים פגש את רותי סימפסון ועם הדס (היום בת 36) ושלומית (היום בת 33) הגיעו לקיבוץ אחרי מלחמת יום כיפור. מיכל (היום בת 30) בתם השלישית נולדה במעגן מיכאל. לימים נפרד מרותי ופגש את בת שבע שגב, להם נולדה עדי (היום בת 19, חיילת קרבית בתותחנים)
ילדות בפולין: גרו ב"ז'רז'ונוב" –עיירה כפרית באזור המשוחרר. אמא באה ממשפחה עשירה מאוד, (בורשה ובסוסנוביץ היה על שמם רחוב). במלחמת העולם השנייה המשפחה התפזרה. האח והאחות הועברו למשפחה פולנית שטיפלה בהם תמורת תשלום, עד שלא היה כסף לשלם על תרופות עבור האח והוא נפטר בגיל 7 אצל המשפחה הפולנית. אבא שירת כקצין בצבא פולין. ברח מרכבת הקצינים, נתפס ע"י הגרמנים והובל למחנה ברגן בלזן. שם נפטר מ"תסחיף בריאות" . כשאמא חזרה מהכלא לסוסנוביץ אחרי המלחמה, חיכתה לה תעודת פטירה של אבא וקבר של בנה הבכור. נוסף לזה הבינה שהאנטישמיות בפולין מתקיימת במלואה והחליטה לעלות לישראל. (אחותה הגדולה עלתה לארץ לפני המלחמה, במסגרת ה"שומר הצעיר"). היא הסתירה את אמנון התינוק ואחותו בת ה -5 בעגלה וסחבה אותם ברגל 17 קילומטר עד לתחנת הרכבת בקטוביץ'. חצי שנה היטלטלו כפליטים ברכבות עד שהגיע אישור לעלות לאנייה בנמל גנואה. בגנואה עלו על האנייה הראשונה שיצאה לישראל אחרי הכרזת המדינה. בחיפה רוססו שלושתם בפליט ונשלחו למעברה.
ביקור בפולין: לפני 9 שנים נסע עם נעמי לעיר הולדתו. למרות שעזב בגיל שלוש, זכר כל פרט והגיע לביתו בלי קושי. זיהה את כל המקומות על אף שנבנו מחדש. גם את חנות ממתקים שהייתה ליד ביתו, למרות שלא נשאר ממנה דבר. אך שלט ישן שנמצא במקרה ע"י אמנון הוכיח שאכן הייתה כזאת.
טראומה: נעמי: לא מגדלת טראומות, משחררת אותן. בוכה, מעבדת ונפרדת. יש כאבים (כמו לגדול חינוך המשותף, למשל), אבל משתדלת להשאירם ברמה הזאת ולא להפכם לטראומה.
אמנון: היו הרבה, אין ספק שאני שרוט. הטראומה האחרונה שחוויתי הייתה פציעתה של הדס בתי בתאונת הדרכים. כששכבתי במחפורת ב"חצר מוות", במלחמת יוה"כ, והפגזים נפלו לידי, חשבתי כל הזמן מה יקרה לאלו שיישארו. פתאום אני נהייתי 'אלו שיישארו'. מאז עלה מפלס הדאגה לכל הילדים.
חלומות: נעמי: "שיישאר ככה. כמו שאומרים חברי הצעירים: לא לגעת".
אמנון: חולם לשבת על שפת המכתש הקטן. אם אפשר אז גם לגור שם.
מדד האושר: נעמי: רוב הזמן בין 9 ל 10, אבל זאת "החלטה פיקודית", זה משהו שלימדתי את עצמי ואני עדיין עובדת על זה.
אמנון: בשנים האחרונות בין 8 ל-9. תלוי במה שקורה עם ששת הילדים...
ראיינו וכתבו דפני אסף ונעמה דותן.