|
הבית: גרים בקרוון, שכונת הקרוונים, ליד בריכת השחיה. השכנים מתחלפים, הם בינתיים לא. למרות תחושת הארעיות והאופי הבסיסי של הקרוון, כל הזמן נדמה שהוא עוד רגע מתחיל לנסוע, איל וליילה עשו הכל כדי לתת לבית תחושת קבע. צבעו את הקירות בצבעים שונים, ליילה עיצבה ואיל בנה ארונות מטבח, חדר ילדים, פינת ישיבה בחוץ ואת "הבית של ליהי", שראינו על השער אחד העלונים האחרונים. הכל, יש לומר, בטוב טעם. הצפיפות בבית, בין גדולה לקשה. |
|
משפחה מורחבת בקיבוץ: איל - הורים: דיאן (עלתה מדרום אפריקה) ויואב (מכתת שיבולת). אחים: יונתן גדול מאייל בשנתיים, דני קטן מאיל בשש שנים. סבתא ויקטוריה, אמא של יואב וסבתא גולדי אמא של דיאן. דודים: רינה ירדני - אחות של יואב. ליילה: אמא סוזן בת 55 גרה בוושינגטון די. סי. עורכת של ה- USA TODAY אח זק, בן 34 גר במדיסון ויסקונסין, נשוי עם שלושה ילדים. יש לו עסק מצליח, פוליטיקאי בעיר שלו. |
|
|
|
לוסי הכלבה: מעורבת וענקית. מצאו אותה כגורה בחצר הקיבוץ, בתקופת שנת הבית של איל, אחרי שאספו כבר גורה אחת מתוך רחמים ומסרו אותה למישהו. ללוסי לא נמצא בית ובלית ברירה לקחו אותה אתם בתום שנת הבית למדיסון ויסקונסין. אז, היא שקלה חמישה קילו, היום יש עליה ארבעים ושמונה והיא חלק אינטגרלי מהמשפחה. |
|
עבודה: ליילה במחסן הבגדים. "כשבן נולד, רציתי מקום עבודה נוח וקרוב שיאפשר לי להמשיך להניק. אני עדיין מניקה. עכשיו, כשבן כבר גדול, אני מחפשת עבודה אחרת, משהו שאוכל להתקדם ולתרום בו אולי משהו שקשור בשפה שלי". איל עובד בחשמליה, רוצה ללכת ללמוד עיצוב תעשייתי. בשאיפה להגיע למכון הטכנולוגי בחולון. |
|
תחביבים: איל - ספורט, משחקי כדור, ולפי הסדר הזה: כדורגל, טניס וכדורסל. מת על פוטבול אמריקאי. ליילה – הליכות עם חברה או לבד, רוצה לעשות קורס תפירה בשנקר. רוב התחביבים התאדו עם לידת הילדים. אוהבת מאוד לרכב על סוסים. היה לה סוס כשהיתה ילדה ועבדה פה באורווה כשהיתה זמנית. מקווה לחזור לזה אי פעם. |
|
|
|
חברים: "יש הרבה והיו גם בארצות הברית, אבל החברוּת פה היא שונה. בארצות הברית זאת חברות שמבוססת על נימוסים ושמירת הפרטיות. זה לא הפריע, יש בזה משהו נעים ונוח. יחד עם זאת, החברות בקיבוץ חמה וקרובה יותר. באופן כללי, האנשים היותר קרובים הם ההורים של הילדים בגיל של הילדים שלנו." |
|
תפקידים בבית: איל מבשל. ליילה שוטפת כלים. (אין מקום למדיח בקרוון) ומנקה את הבית. איל זורק כביסה ואשפה. את הילדים בדרך כלל מביאים ולוקחים ביחד. החלוקה שווה ומוסכמת - אין תלונות. יש גם עזרה מסבתא וסבא דיאן ויואב. |
|
|
|
קורות חיים ליילה: "נולדתי בארצות הברית ב - 1.8.79. אמא שלי אמריקאית, אבא שלי ישראלי. אמא היתה בביקור בארץ וכך פגשה את אבא. עד שהייתי בת שנתיים חיינו בארצות הברית, אז עברנו לגור בארץ, באשדוד, כשהיא עוד לא היתה אשדוד. כשהייתי בת חמש הורי נפרדו וחזרנו לארצות הברית לקנט אוהיו, בלי אבא. אמא שלי מצאה את עצמה לגמרי לבד. הוריה נפטרו כשהיא היתה צעירה, לא היתה לה השכלה, היו לה ילד בן 11 וילדה בת 5 לפרנס והיא החליטה ללמוד עיתונאות. כדי לכלכל אותנו עבדה במלצרות, הכל ב'פול טיימז ג'ובז'. אין לי מושג איך היא עשתה את זה ואיך נוסף לכל היא גם הצליחה להיות אמא, אך בסופו של דבר היא עשתה הכל כשאת התואר הראשון והשני היא סיימה בהצטיינות. החיים בהחלט לא היו ורודים, הרבה פעמים אחי היה צריך לשמור עלי, לעזור בבית ולמלא את תפקיד האמא והאבא, אבל בפירוש לא הרגשתי נטושה. הרגשתי שאנחנו חטיבה אחת שפועלת בתוך העולם כדי לשרוד ולהצליח. בתוך כל זה, אמא בכל זאת הצליחה לקחת אותי להמון מקומות ולתת לי הרבה. היא תמיד אמרה לי, אלו הקלפים שלך, תשחקי אותם קשה וטוב. כשבגרתי שאלתי אותה איך היא הצליחה להיות בשלושה מקומות בבת אחת, היא ענתה לי שבמבט לאחור, גם היא לא מבינה. מה שאני מבינה היום זה שהיא פשוט לא דאגה לעצמה. שהכל בא על חשבונה. מגיל 32 היא היתה לבד ורק דאגה להבטיח את העתיד שלנו, הילדים שלה. היא לא בילתה, לא היו לה חברים, בגללנו לא רצתה להכניס אף אחד הביתה ועד היום היא לבד. |
|
|
|
כשאמא סיימה את הלימודים היא קיבלה עבודה בעיתון במקום קטן שנקרא 'לאפייט אינדיאנה'. עברנו לגור שם. היא עבדה מאוד קשה, עבודה במשמרות ושעות ארוכות. אחי כבר למד באוניברסיטה כך שנשארנו אמי ואני. יום אחד היא אמרה לי: 'בעוד ארבע שנים אני אהיה בעיתון יותר טוב' וזה באמת קרה. היא עברה לוושינגטון לעבודה מצוינת, עם משכורת גבוהה והצליחה בגדול. כבר עשר שנים שהיא שם". בסוף בית ספר ליילה רצתה לעשות משהו שונה, עוד לא הרגישה בשלה ללכת לאוניברסיטה, חברה של אמהּ המליצה לה על קיבוץ שיש בו בנים מאוד נחמדים ויפים - מעגן מיכאל, וגם בשגרירות המליצו על הקיבוץ הזה. כדי לאסוף כסף לכרטיס לנסיעה עבדה כמלצרית (מגיל שלוש עשרה היא עובדת לכסף כיס בניקוי אורוות סוסים, בנתינת שיעורי רכיבה ובהדרכה במחנות קייץ), וכך הגיעה לאולפן מעגן מיכאל. אמנם בכניסה לקיבוץ היתה תקלה קלה, כשנהג המונית הוריד אותה בשתיים בלילה, בין מטעי הבננות באמצע שום מקום, והדישדוש בחושך לעבר משרד האולפן הותיר אותה עם חוויה ישראלית ראשונה שהיא לא שוכחת - אך לבסוף מצאה את דרכה בגדול. את העברית שהיתה שגורה בפיה כשפת אם מגיל שנתיים עד חמש שכחה לחלוטין והתחילה את האולפן מא', אך אמא שלה ציידה אותה בשני משפטים חשובים שעזרו לצלוח את תחילת הדרך. האחד: כשישאלו אותך "איזו ביצה את רוצה, תגידי ביצה עין". והשני: "בלי ידיים". בשני השתמשה הרבה והיא מודה לה עליו עד היום. |
|
פגישה עם איל: ראתה אותו עובר, כשישבה לאכול בחדר אוכל ואמרה בקול, זה יהיה הבעל שלי. הבעיה היתה שעוד כמה בנות בשולחן אמרו את זה והתכוונו לזה. בכל זאת ליילה, שעבדה במסגרת האולפן בחדר האוכל, פגשה את דיאן לוי שעשתה מה שקראנו פעם "תורנות מטבח". דיאן הזמינה את ליילה אליה הביתה וכשליילה התארחה בביתה, "הוא" נכנס פתאום בלי לדפוק בדלת. היא שאלה את דיאן, למה הוא נכנס ככה בלי לדפוק ודיאן אמרה לה שזה הבן שלה. ליילה היא הבינה שמי שכן דפק בדלת היה המזל, והפעמונים התחילו לצלצל.
אחרי כמה ימים, שודר בטלוויזיה משחק כדורסל של קבוצת אינדיאנה פייסרס, ליילה שאינה חובבת משחקי כדורסל באופן מושבע, עשתה עצמה מתעניינת מאוד באותו משחק, מכיוון שהוא שודר בשעה שתיים בלילה וזאת היתה שעה מצויינת ותואנה מצוינת (בחדר שלה באולפן לא היתה טלויזיה) להגיע לחדר של איל. מאז הם ביחד. |
|
|
ראיינו וכתבו: דפני אסף ונעמה דותן
צילמה: נעמה דותן |
|
|
|
המשך קורות חיים: כשהסתיים האולפן, איל התגייס וליילה חזרה לארצות הברית ללימודים ועבודה, כשהם שומרים ביניהם על קשר של טלפונים ומכתבים. בשלב מסוים זה לא הספיק וכשאיל יצא לרגילה הוא הציע לליילה לבוא לארץ. היא אמרה לבוסית שלה "מצאתי את אהבת חיי, אני נוסעת לארץ ישראל", אספה 750 דולר מתוך 800 הדולרים שהיו לה בחשבון הבנק וטסה לארץ. איל חיכה לה בשדה התעופה עם זר פרחים ואמר שהחדשות לא כל כך טובות, הרגילה שלו היתה בשבוע שעבר והסתיימה אתמול. ליילה חזרה לארצות הברית ואחרי זה שוב למעגן מיכאל. עבדה שנה וחצי בחדר האוכל, בהם חיכתה בקוצר רוח לסופי שבוע. בדיוק כשהגיעה לארץ התחילה האינתיפאדה השניה ואיל בקושי הגיע הביתה, הם התראו מעט מאוד. "כולם אמרו לי הוא ילד, בסוף הצבא הוא יעזוב אותך ויצא לטיול הגדול שלו, אבל אני אהבתי אותו ומאוד הערכתי את המחויבות שלו לצבא ולמדינה שלו ולמרות שמאוד התגעגעתי למשפחה ולחברים שהשארתי בארצות הברית היה ברור לי שאני נשארת פה אתו. ההורים והאחים שלו מאוד עזרו לי לעבור את התקופה הזאת. ב -02 .13.2 איל יצא לחפש"ש, יום אחרי זה (זה היה 'ולנטיין דיי'), בחמש וחצי קמתי לעבוד, איל אמרי לי 'את לא הולכת לעבוד היום, אנחנו נוסעים לצימר בצפון סידרתי הכל'. כשהגענו לצימר הוא הציע לי נישואין. חצי שנה אחרי זה התחתנו וחצי שנה אחרי זה ונסענו לארצות הברית." ליילה עבדה שם כמתאמת אדמיניסטרטיבית של חדר מיון בבית חולים בשנת 2004 נולדה ליהי. |
|
|
|
על אבא: אחרי שהורי התגרשו, לא נשמר קשר עם אבא. כרגע אני לא מרגישה אליו כלום, גם לא כעס, אולי מפני שאמא ואח שלי עשו עבודה כל כך טובה. הרגשות בטח יצוצו מתי שהוא. יהיה יותר קשה כשהילדים יגדלו ויתחילו לשאול שאלות. עכשיו אני לא מתעסקת עם זה. |
|
על אמא: היה איזה רגע שהבנתי כמה קשה אמא שלי עבדה וכמה היא הצליחה, ופתאום היא נראתה לי ממש סופר וומן. עם כל הקושי, היא תמיד היתה בשבילי בשילוב של אופטימיות ומציאותיות. היא ידעה לתת פתרונות לכל מצב, גם כזה שנראה בלתי אפשרי, לשים לי מראה כשצריך ולתת לי הסברים מאוד ברורים על החיים. היום אנחנו בקשר מאוד טוב, מדברות כמעט כל יום בטלפון. |
|
על איל: פיצוי גדול מאוד. |
|
על עצמה: מפני שעברתי ממקום למקום ומפני שגדלתי עם אמא בודדה, למדתי לקלוט אנשים מהר מאוד, אני מאוד סקפטית. התמימות עזבה אותי בגיל מוקדם מאוד. יש לי הבחנה מאוד מהירה לאנשים ומצבים. |
|
קורות חיים איל: נולד ב - 7.6.1980 למד ב"חוף כרמל". בילדותו עשה כל מה שקשור לים. גלישת גלים ורוח, צלילה, לימודי ימאות עם חיים סטולרו, מפקד סירה בימיה. בצבא שירת בסיירת "דובדבן" ואחרי הצבא עשה שנת בית, עבד במד"ן, התחתן בגיל 22. "תמיד ידעתי שאני רוצה להתחתן מוקדם ולהיות אבא צעיר, רציתי את טיול השוטטות ואולי עוד אגיע לזה, אבל חשוב היה לי יותר להקים משפחה". אחרי שנת הבית נסע עם לילה למדיסון ויסקונסין, אזור מאוד קר, ליד שיקגו. עבד שם בבניה אחר כך בשיפוצים "זה היה נסיון מאוד חשוב, לחיות מחוץ לקיבוץ, קפיצת דרך גדולה." אחרי קרוב לשלוש שנים חזרו לארץ ופה נולד בן. |
|
|
|
טראומה: ליילה "יש לי הרבה אני צריכה לבחור. בעבודה בחדר מיון, ראיתי ילדים שמתו מול העיניים שלי וזה היה כשהייתי בהריון. מצד אחד הרגשתי שאני במקום מאוד חשוב, קצת כמו חלק ממחלקה בצבא וידעתי לתפקד במצבי לחץ קשים. צברתי הרבה ידע שאלתי הרבה שאלות את הרופאים והאחיות וזה עזר לי גם לדעת לעשות הדברים הנכונים וגם לשרוד נפשית את המראות הקשים. מצד שני מקרים כמו אמא שהגיעה עם תינוק כשפיה נודף אלכוהול וכהתחלתי לדבר איתה היא מספרת לי שהיא לא האמא אלא הסבתא לנכד של בתה בת השלוש עשרה ואחרי שטיפלנו בה היא חזרה שוב אחרי שנרדמה עליו וחנקה אותו כי היתה שתויה, זה עשה לי טראומה רצינית". אייל: בסיום המסלול בצבא, באוגוסט 2000, היתה תקרית בעצירה א - שמאלייה. שלושה חברה' מהיחידה שלי נהרגו ובחור מהצוות נפצע, זאת היתה הפעם הראשונה שנפגשתי במוות קרוב. יותר מאוחר. מלחמת לבנון השניה עם אישה ושני ילדים בבית, האחד רק נולד, אפשר להגדיר את התקופה הזו כטראומטית. ככלל, השירות ב'דובדבן' זה משהו שהולך אתי כל הזמן. אני כל הזמן מסתכל מסביב, בכל מקום גם בקיבוץ, אני כל רגע בודק את הגגות והחלונות אם אין שם אנשים עם נשק. זה כנראה אינסינקט שהוחדר בי שלא יעזוב אותי. |
|
|
|
חלומות: . איל: "1. שכולם יהיו בריאים. 2. לעצב ולבנות את הבית שלי". לילה: "לגור בבית הזה. מלבד זה: סוסים, עבודה מעניינת, ילדים בריאים ושמחים. חלק מהדברים כבר יש לי. מפני שבאתי ממקום קשה, (אני, בגיל שמונה עשרה כבר הבנתי כמה קשה עובדים בשביל לקבל כל כך מעט) יודעת להעריך כל מה שיש לי. |
|
פריט אהוב בבית: לילה - בגלל המעברים והבתים הרבים שעברתי בחיי, אני לא נקשרת לחפצים, רק לאנשים. |
|
|
|
געגועים: איל - תמיד מתגעגעים למה שהיה פעם. ליילה – "אני מתגעגעת למשפחה כמובן וגם לסבים, הורים של אמא, אפילו שלא הכרתי אותם. סבא מת לפני שנולדתי וסבתא כשהייתי בת שנתיים. אני יודעת שהם היו אנשים נהדרים. הילדים שלי קרויים על שמם. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל איכשהו הם חלק מהחיים שלי והם חסרים לי. |
|
זיכרון ילדות: ליילה – "הייתי בת שתיים עשרה, אמא שלי הלכה אִתי לאורווה של חברה שלה, פתאום יצא משם סוס עם סרט אדום, הבנתי שזאת מתנה ליום ההולדת שלי. התרגשתי כל כך, מן התרגשות נקיה כזאת. עם כל החיים הלא קלים שהיו לי, פתאום הופיע החלום שלי. זה היה סוס גדול ויפה והרגע הזה היה רגע נפלא. |
|
|
|
ארוחות ערב: אוכלים בבית. ביום שישי בחדר אוכל, בשבת אצל דיאן. |
|
מדד האושר: איל - נדב כהן אמר לנו פעם בפעולה שהוא תמיד עונה שמצבו שבע, כי שבע בא משַׂבע. יותר מזה זה יותר מדי ופחות מזה זה פחות מדי. אז שבע. בגדול אני מאושר. לילה מוסיפה שלאייל תמיד טוב. ליילה – תלוי באיזה יום. לפעמים קשה, אבל הולכים הלאה, זה גם המסר שלי לילדים. אני ואייל גדלנו יחד ועברנו גם תקופות קשות, לא תמיד היה קל. |
|