משתתפים: אילן ולאה ביטמן

הבית: הבניין הדרומי ביותר בשכונת רסקו, בין מקלט ההורים לשעבר לכביש הראשי ולאסם לשעבר. בית  אמצעי בבניין. זה עתה גמר להשתפץ. את רוב מה שאנחנו רואים בבית, נישות מגבס, שולחנות מטבח וסלון, ארונות, כונניות, תמונה גדולה בחדר האוכל ועוד המון דברים, אילן בנה ועיצב, כשלעיצוב שותפה לאה. גם את גוף התאורה היפהפה שמעל שולחן האוכל, עיצב בעצמו. ראה בחנות משהו דומה וביקש מהמעצבת משהו אחר, משלו. היא הסכימה, ביצעה ועד היום מוכרת דגם זה בחנויות. לסיכום: בית מדוגם על כל חדריו, כאילו יצא אתמול מהניילון של ג'ורנל עיצוב למתקדמים. בחוץ, אותו דבר. גינה מתוכננת עם שבילי אבנים, בריכה, עציצי עץ תלויים על העצים. גדר מעוצבת. כמו שרואים בתוכניות "שפץ ביתך" שמגיעות מח"ל. אבל אילן, בניגוד אלינו, לא רק רואה. הוא גם עושה.

עבודה: לאה – עובדת בפלסאון מ- 1992 עם הפסקה של שנה באולפן כמטפלת. התחילה ביצוא ועברה לפני שנתיים וחצי למרכזיה. לפני פלסאון, עבדה בגיל הרך. אילן – אחרי הצבא עבד במחלקת תבניות עם גיורא ברכה, דוד שדה, ראובן כץ ושמואל שומר. משם רצה לעבור לנגריה אבל יוחאי בן-נון שכנע אותו לעבור לצורון לנסיון שנמשך 18 שנה. לפני 6 שנים עבר לעבוד בבניין בתחזוקת מבנים.

כלבים: צ'ומפי ומגי.

תחביבים: לאה - אוהבת "לשחק" בגינה וללכת לים עם הכלבים. אילן - עושה עבודות בבטון ובעץ ("העץ הוא דבר חי מאוד, מאפשר המון יצירתיות. אפשר לעשות אתו המון דברים.") . אילן יוצר אריחים שמוטבעים בהם עלים מסוגים שונים. אפשר לראות אריחים אלו בקירות הבטון בשכונת רסקו ובמועדון צוותא.

בילויים: אוהבים לראות סרטים וללכת לים. אילן יוצא לדוג עם צוות קבוע - חיימקה ניר ועמוס אנגל - בקיץ ובחורף. מעמיסים את כל הציוד: רולרים ופיתיונות לדגים, ובחורף בגדי סערה. עומדים שעות על האי ומביאים את השלל. הבילוי הבא זה לבשל אותו.

שפות: לאה - "פחדתי ללמוד עברית. שנים רבות לא אהבתי את השפה, לא רציתי ללמוד אותה ולא לדעת אותה. היה לי מחסום. זה פגע בי. הרגשתי שאנשים חושבים שאני מטומטמת. עד היום, מפני שלא למדתי עברית כמו שצריך, יש חוסר הבנה ביני לבין האדם שאני משוחחת אתו ועד היום זה פוגע בי. היום יש בי איזו השלמה שזה המצב, אבל בסך הכל זה חבל. אני מצטערת שלא למדתי לימודים מסודרים. תמיד רציתי להיות אחות. כל מבחני ההתאמה שעשיתי הראו שזה הכיוון שלי, אבל לא היה לי האומץ, מפני שלא הרגשתי שאני שולטת מספיק בשפה." אילן – "עם ההורים בבית, לא הסכמתי לדבר אנגלית. כעסתי עליהם שהם לא לומדים עברית. עד היום יש מטבעות לשון מהעברית המשובשת והמצחיקה של אבא שלי. את האנגלית רכשתי בבית ספר, כמו שאר ילידי הארץ. אין לי אנגלית מהבית."

קורות חיים לאה: "נולדתי בבריסבן, אוסטרליה.  בשנת 75 בגיל 18, באתי לארץ עם תנועת בית"ר הבונים לשנת שירות. הייתי בצור נתן ואחר כך ברמת הכובש. אחותי שהגיעה לארץ שנה לפני, הכירה את מעגן מיכאל והציעה לי לעזוב את שנת השירות ואת בית"ר ולעבור הנה. ככה הגעתי לאולפן. עשיתי שני אולפנים. במחזור שלי היו נורה ודיאן לוי והמשפחה המאמצת שלי היתה משפחת ביטמן. הרומן עם אילן לא התחיל מיד, הוא התנהל בעצלתיים. אילן לא ידע טוב אנגלית ואני לא ידעתי עברית, החבר'ה של אילן, או אם לדייק, כתת רחף, לא מיהרו לקבל אותי. בסוף השנה אילן התגייס לצבא ואני חזרתי לאוסטרליה. שם נהיה לי חבר, משהו טוב, כזה שההורים מבסוטים. בכל זאת אילן נשאר כל הזמן במחשבות שלי. באוסטרליה עבדתי בתיירות ב'בריטיש איירוויז' כמזכירה, ועברתי לגור באנגליה. ב-77' למרות התנגדותם של הוריי ולמרות שכבר הייתי מאורסת לחבר שלי, החלטתי להקשיב ללב שלי והגעתי הנה. עוד שנים רבות אחרי זה, כשכבר הייתי נשואה עם ילדים, התלבטתי אם להישאר פה או לחזור לאוסטרליה. כל השנים הרגשתי שאוסטרליה היא הבית שלי ואני פה רק בגלל אילן. היום אני כבר לא רואה שאני יכולה לגור לשם. השינוי חל לפני 6 שנים כשביקרנו באוסטרליה את אבא שלי שהיה חולה וראיתי איך מתייחסים שם לזקנים, ראיתי את החברים שלי שבגרו, שהם לא כל כך מרוצים, ראיתי מה זה לחיות במדינה של לא יהודים ולא אהבתי את זה. היתה לי עוד חוויה שגרמה לי להרגיש שהבית שלי עבר הנה. כשעמי התגייס, הלכתי עם הרגשה קשה שאם חס וחלילה יקרה לו משהו זה יהיה בגללי. זה היה משא מאוד כבד. אבל דווקא עמי הוא שלימד אותי להתמודד עם זה. הוא היה מאוד גאה לשרת את המדינה והעביר אלי את הגאווה הזאת. כמו כן, הבנתי שצריך ללמוד לא לברוח מדברים, צריך ללמוד להתמודד אתם, ולמעשה עברתי תהליך דומה, בקטן, כבר בגיוס של שירה 3 שנים קודם. במבט לאחור, גם לגידול של הילדים היתה חשיבות בהחלטה שלי להישאר פה. הילדוּת שלהם במעגן מיכאל היתה הרבה יותר עשירה וטובה ממה שיכול היה להיות להם באוסטרליה. השנתיים האחרונות שלנו היו קשות מאוד. אילן חלה בסרטן הלימפה. השיפוץ לקח שנה וחצי, ורגע לפני שנגמר השיפוץ, קיבלתי טלפון שלאבא שלי נותרו כמה שעות לחיות. בלוויה שלו גילו שלאמא שלי יש סרטן שהתפשט בכל הגוף, תוך שבועיים המצב שלה הידרדר בצורה דרסטית, היינו צריכים לארוז את בית ההורים ובעצם, מבחינתי, לחסל את כל העבר שלי. זאת היתה הפעם הראשונה ב-30 השנים האחרונות, שנפגשנו כל האחים. ישבנו כולנו ליד המיטה של אמא שלי עד שהאחות שטיפלה בה אמרה לנו ללכת הביתה, מפני שבצורה כזאת אנחנו לא משחררים אותה ולא נותנים לה למות. ובאמת, כמו שנסענו היא נפטרה. באותו זמן, אילן עלה על שולחן, נפל ושבר את היד. אני מקווה שהכניסה לבית המשופץ מסמלת את סוף השנתיים הקשות. הדבר היחיד שמטריד אותי כרגע זה הגעגועים לעמי. הוא יצא לטיול הגדול, עכשיו הוא באוסטרליה עם חברה שבאופן מפתיע ומשעשע גילינו שאמא שלה היתה חברת ילדות שלי בבריסבן. 

קורות חיים אילן: "נולדתי באנגליה. בגיל שנתיים הגעתי הנה עם אמא ואבא יעקב ויונה ביטמן ואחותי סוניה. אני נכנסתי לפעוטון של ג'ודי שני כי היא יכלה לדבר אתי באנגלית. שם פגשתי לראשונה את אביב גלזר, רון לרך, אורית כהן ושירי פייגין. סוניה היתה בת 12 ונכנסה לכתת סנונית. היא לא נקלטה בארץ ובגיל 18 עברה  לגור בנורבגיה. למעשה, הורי היו בדרך לאוסטרליה. אחרי מלחמת העולם השנייה, המון יהודים מאנגליה עברו לאוסטרליה תמורת 10 פאונד. משה ובטי כהן כבר היו במעגן מיכאל, ומשה ,שהוא אחיה של יונה אמי, הציע לה לבוא הנה כי בישראל אין פאבים. לאמא היתה בעיה גדולה איך להוציא את אבא מהפאבים באנגליה. הם הגיעו לישראל ב- 1960, עשו אולפן והגיעו ישר למעגן מיכאל. כשרק הגענו אבא עבד בבננות. אני זוכר שהוא סיפר לי איך יום אחד הגיעו תיירים לחלקה בה עבד בדיוק כשהוא הזריק נפט לנצרים הקטנים כדי לחסל אותם. הם שאלו אותו מה הוא עושה והוא אמר להם שהוא מזריק לבננות טעמים שונים: תות, שוקו ווניל.

זיכרון ילדות: לאה – "אנחנו חמישה ילדים. ההורים שלי ילדו אותנו תוך חמש וחצי שנים. אני הכי קטנה ותאומה. שני ההורים עבדו קשה מאוד כדי לפרנס אותנו ולא היה להם כמעט זמן להיות איתנו. גידלנו אחד את השני והיינו חברים טובים אחד של השני. אני התחלתי בית ספר בגיל 4 מפני שלא היה איפה לשים אותי. כך יצא שסיימתי בית ספר לפני גיל 16. החוויה הכללית היא שההורים לא טיפלו בנו, הם רק עבדו. בבית נשמרה אווירה יהודית מאוד בקפדנות. גרנו באזור של לא יהודים ולמדנו בבית ספר לא יהודי, אבל היינו שייכים לקהילה היהודית. כל יום ראשון היינו הולכים לחדר ללמוד תנ"ך, היינו חוגגים את החגים היהודים, והיינו שייכים לתנועת בית"ר. ההורים לא הסכימו לנו להביא הביתה חברים לא יהודים והחברים שלהם היו רק יהודים. בית הספר שלנו היה רחוק מאוד והלכנו אליו ברגל, כי להורים לא היה כסף להסעה. קמנו מוקדם בבוקר כדי להגיע בזמן והלכנו דרך ארוכה. זאת דווקא היתה חוויה חיובית, משום שבדרך פגשנו הרבה אנשים שהכירו אותנו וכולם היו מברכים אותנו לשלום. בתור ילדים לא הבנו את הקשיים שגדלנו בהם. רק כשבגרנו, רק כשנולדו לי הילדים הבנתי כמה קשה היה להורי לגדל אותנו בלי כסף ובלי תנאים, וכמה היה קשה לנו לגדול בילדות הזאת. אני מניחה שכתוצאה מכך שני אחים שלי עברו בגיל צעיר מאוד לדיסני במטרה לעשות כסף, ושניהם באמת הצליחו והתעשרו. אחד מהם הצליח בגדול, אפשר להגיד שהוא מליונר. אגב, אם מדברים על אחים. אח שלישי שלי, לואיס, הגיע הנה ב- 1979 התחתן אורית כהן, בתם של ראובן ומלכה כהן והם גרים עם שלושת ילדיהם בפרת' שבאוסטרליה. אורית עובדת שם בבית הורים ולואיס מרצה באוניברסיטה למתמטיקה ומחשבים." אילן – "זיכרון הילדות שלי הוא מגן ב'. כבר שם התחלתי לעבוד בעץ. יחד עם זה, נושא בריכות הדגים העסיק אותי ותמיד חלמתי לחצות את הבריכות עם רפסודה. יום אחד הגיעו לגן לייסטים מהנגריה. קמתי ממנוחת הצהריים, הלכתי לפינת הנגרות, צירפתי את כל הלייסטים, תקעתי מסמרים ויצאה רפסודה נהדרת. את בריכת הדגים לא חציתי איתה. אבל לתי הגננת תלתה אותה על הקיר כעבודת אמנות ושנים רבות היא נשארה שם.

טראומה: לאה – "תאונת דרכים קשה בלילה שלפני החתונה של החברה שלי. היא נוהגת נורא מהר ופחדתי שיקרה לה משהו לפני החתונה. הצעתי לה לבוא לישון אצלי כדי שלא תצטרך לנהוג. בבוקר יצאנו לעשות סידורים לקראת החתונה, אני נהגתי ואיך שיצאנו נכנס בנו סוס. שתינו הגענו פצועות לבית חולים, היו לנו חתכים בכל הראש. בכל זאת באו לאפר ולסרק אותנו. הגענו לחתונה יפות ומאופרות אבל עם כאבים. תוך כדי החתונה הראשים שלנו התנפחו ומיד עם תום החתונה חזרנו לבית החולים. אילן – "לא היו לי טראומות. לא היה לי לימוד עצמי דרך טראומות, מלבד השנה האחרונה שבה היה את המאבק בסרטן."

חלומות: אילן – אין חלומות על אושר. אני רוצה/חולם שאנשים יהיו חיוביים יותר אחד כלפי השני. מעגן מיכאל היא היום מקום מאוד טוב לחיות ולגור בו. לפעמים נראה לי שאנשים לא מבינים את זה ולא נהנים מזה. אני מוצא גם את עצמי במצב של ביקורת שלילית וזה נורא חבל לי, זה פספוס בעיני." לאה – חולמת על נכדים, חיי שלווה ואושר בתוך המשפחה."

הפגישה: "הייתי מאומצת במשפחה שלו. לא אהבתי אותו. היו לי חברים אחרים ולא הסתכלתי לכיוון שלו, הוא היה נורא ביישן, בכלל לא ידע איך לגשת. טוביה שניטר ודני זיסקין בני הכתה של אילן (כתת "רחף"), ניסו תמיד לקשר בינינו, אבל הוא לא ידע אנגלית ואני לא ידעתי עברית וכמעט לא דיברנו. דורינה, בת כתה נוספת, היתה מתרגמת בינינו ולאט לאט הקשר נקשר וכשזה נקלט זה נקלט." אילן מאשר.

געגועים: לאה- "תמיד התגעגעתי לאוסטרליה, להורים. עכשיו, כשהם הלכו לעולמם אני מתגעגעת לצלילים של החיות בטבע, של אוסטרליה, לקולות היער, בעיקר לציוצים של הציפורים. יש שם חיות שאין בשום מקום אחר, עם קולות מאוד יפים. קניתי לי כמה דיסקים עם הקולות האלו ואני שומעת אותם כשאני רוצה להירגע." אילן – "לקיבוץ של פעם. אלה היו החיים האידיאלים בעיני. המצב הזה שלכולם היה אותו דבר. שתמיד היה לך את השמיכה והכרית שלך, שידעת שתמיד מישהו שדואג לך. לא היה כלום, אבל זה היה הרבה. הגלידה של פעם בשבוע היתה כל כך טעימה. והאוכל בחגים, לא היה טעם שדמה לו."

מדד האושר: אילן – "תמיד מאושר. בין 8 ל- 9." לאה -  "אם עמי היה פה היה 10. היום אני שלווה. הגעתי למקום טוב. גיל 50 זה גיל מצוין"