הפער בין מה שמתרחש כעת ביפן ובין השבוע הפורימי השלו, האביבי והשמח בישראל – יוצר בי אי נחת בלתי מורגש, רעש קטן מתחת לפני העור. זו אי נוחות של מי שרוצה באמת, מתוך כוונה ומבפנים להזדהות, אך חיה במציאות חיים אחרת לגמרי, במצג גוף ונפש שונים בתכלית. פורים לנו, חג פורים הוא חג גדול, אביב לנו שמטריף את החושים, איזה אויר, איזה ים, איזה חיים, עוד מעט פסח ונתחדש, החנויות מתמלאות והשפע נשפך. איפה אני – ואיפה הם. זה אותו פער בין מי שחי בשפלת החוף השלוה לבין יושבי עוקף עזה, בין מי שחי בדרום השקט כאשר בצפון נפלו קטיושות והסירנות לא הפסיקו לצפור, בין יושבי בית הקפה לבין החיילים הלוחמים בלבנון, בין החיים בשוויץ לאזרחי ישראל בימים מתוחים של פיגועים, בין מי שחי באיתמר לבין מי שלעולם לא יבין את מי שחי שם. בשבוע שהתחיל עם שלל תחפושות ובלגן גדול של מסיבות בגן, בחדר האוכל, עדלידע, שמחה וששון, אביב משכר, שירים וריקודים - ונגמר בחורף קר, במתח הולך וגובר בדרום, בירושלים, חדשות שעושות לנו דז'ה וו בעיניים, וביניהם - נשיא לשעבר מאוד, מפוקפק מאוד, בימי ביניים. בשבוע הזה, שבו כמעט שכחתי את הטרגדיה היפנית, ובו לא הזכירו בתקשורת את שמו של גלעד שליט אפילו פעם אחת, חשבתי, שלמען השקט הנפשי שלי, למען המצפון ההומאני שלי – הייתי רוצה להקדיש 5 דקות דומיה של הזדהות עם כל אלה שראויים לתשומת לבי. במלוא מובן הביטוי. למשל, עם העם בלוב, עם ילדי העובדים הזרים שסכנת גירוש מרחפת מעליהם, עם מוכי רעידות האדמה והצונאמי שמספרם עולה משנה לשנה, עם פליטי סודן, עם חסרי הבית, עם קורבנות אונס והתעללות, עם ילדים נטושים, עם ניצולי שואה וזקנים שחיים בבדידות ובמחסור. ועוד ועוד. 5 דקות דומיה של הזדהות עם העמים שחיים תחת דיקטטורה עריצה כזו או אחרת בשתיקה של הכנעה, בסבל, בחוסר תקווה. והם פרושים על פני הגלובוס בעולם הערבי, במזרח אסיה, באפריקה, העמים שמצאו תעוזה ברוחם הנכאה וקמים ומתקוממים, לוקחים סיכון עצום, בבחינת "תמות נפשי עם אחי", מבלי לדעת בוודאות מה מצפה להם ביום שאחרי. 5 דקות דומיה של הזדהות עם הנשים במדינות האלה, ובכל מקום על פני הכדור שבו עדיין חיות נשים בצל, מנוצלות, תלויות כלכלית בחסדי גברים, נטולות מעמד וכבוד. ולא רק במדינות החשוכות שבהן הפנים מוסתרות מאחורי רעלה. גם בחברות נאורות יותר, בהן יוצאות נשים לעולם גלויות פנים, עם מסכות של בטחון עצמי, ועם חששות וסיפורים אישיים שהן מחביאות עמוק בפנים. 5 דקות דומיה עם מי שקרא לעצמו נשיא ושר, והיה רודף שררה ורודף כוח ורודף נשים. עד שהתפקידים התחלפו, והרודף הפך לנרדף. אך הוא אינו מרפה. אינו מבין, וגרוע מזה, אינו מודה. בתוכו פנימה. על אף שהוא מעורר באופן טבעי שאט נפש, בעיקר על ידי מי שמזדהה במאה אחוז עם הנשים המותקפות, ודווקא משום כך. יש בלבי גם מקום לרחמים, על כי האיש אינו מסוגל לראות. אינו מסוגל להביט על עצמו במראה ולומר: כן, זה אני. על שאינו מסוגל להסיר את המסכה שעטה על עצמו כל כך הרבה שנים עד שהתרגל אליה, והפכה לחלק מפניו. כשיוריד אותה סוף סוף – יוקל לו. יוקל לכולם. כי אז יהפוך לאנושי, כי אז יוכל להישיר מבט לעצמו ולנשים שאת חייהן הפך לסיוט – ולבקש את סליחתן. כי אז יתחיל להבריא, להשתקם. כי אז תהיה משמעות לכל הסיוט הזה. גם לסיוט שלו, שנקרא לו "עלייתו ונפילתו". כל מי שחי חיים בכחש – ראוי ל5 דקות דומיה. גם אם נדמה לו שהוא מנצח. וכזה הוא ראש ממשלתנו, שאינו מבחין בין אמת לשקר. סוגד לאדוני ההדוניזם, מכור לתענוגות וסובל רק משכרון גבהים, מבלה את ימיו בין שמים לארץ, בין קיסריה לארמונות פאר, בין שרה שלו לשריו, ובין לבין מתרץ תירוצים וממציא סיפורים בשליפה ספונטנית ומישיר מבט בקלות, כמי שרגיל לשקר. תמרונים ומניפולציות הם משחק ילדים בשבילו. הוא משחק, ואנחנו הציבור הביקורתי, או התקשורת העויינת, הם רק זבוב קטן שמפריע לו באוזן. לא יותר. אינני יכולה שלא לעשות ולו לרגע השוואה קטנה ומפתה בין המנהיגים הדיקטטורים החיים בפאר בניתוק מוחלט ובלתי מתחשב בעם שלהם, שעניי עירם ימשיכו לעשות את הפסח בזכות עמותות צדקה ותרומות, לבין הוד רוה"מנו ורעייתו הדגולה. נכון, רוה"מ הוא לא עריץ, ואנחנו חיים בדמוקרטיה, אבל למה אני לא מצליחה להרגיש ככה? למה? למה אני כל כך מחכה למהפכה של העם שלי? למהפכת החצר, ליציאה לרחובות, שבה ילדים בהמוניהם יצחקו על המלך שלנו שהוא עירום? מה שהכי מקומם, שאותם אלה שהיו אמורים לצאת לרחוב, הם אלה שבחרו בו, והיו בוחרים בו גם היום. 5 דקות דומיה של הזדהות עם הפלג שלנו בעם, שיודע להבחין בין אמת לאחיזת עיניים. העם שרואה נכוחה, שרואה את מנהיגיו במערומיהם, בקלונם, בריקנותם, בחטאיהם. בגאוותם על לא כלום. בזחיחותם הבלתי נסבלת. ברקבונם המוסרי. מנהיגים ערמומיים, ערומי חלציים ועטויי מחלצות שעושים לבתיהם, שמביטים לציבור בעיניים ומאמינים שהציבור כולו מטומטם. אמר מי שאמר, "אתה יכול לרמות חלק מהעם חלק מהזמן, אינך יכול לרמות את כל העם כל הזמן". למלכים הערומים המתרברבים, המתרבים במדינה שלנו יש הרגשה שהם יכולים - ומצליחים, עובדה. הם עדיין על כסאיהם. האם אנחנו אשמנו, שאלה מנהיגינו? 5 דקות דומיה של הזדהות עם העם שלנו, שיושב ורואה, ומבין ושותק. שמקבל עליו את הדין. שנגזרו עליו כך וכך שנות שיתוק מדיני, עוול חברתי, חרדה קיומית, הידרדרות תרבותית, ערכית וחינוכית, ומאיזושהי סיבה הוא יושב בכלא הלא כל כך נעים הזה, משלם מחיר – ולא מערער. מרגיש כי כלו כוחותיו ואפסו סיכוייו לשינוי. למהפכה. לעם, שהפך לאדיש וקהה חושים, שמעדיף לקטר ולהמשיך הלאה. הבטן מלאה כל כך, היאוש כובש כל חלקה כמו שטיח מקיר לקיר, ואיפה האופק? ואיפה התקווה? קהתה גם האמונה. הפתרון? אסקפיזם בדמות תכניות ריאליטי מטמטמים, למשל. 5 דקות דומיה של הזדהות עם נפגעי תכניות הריאליטי משני הכיוונים. מי שאינו יכול להבחין בין אהבה אמיתית לבין תשומת לב שבאה ממקום של ניצול – מי שמוכן למכור את נשמתו, את גופו, את פרטיותו, למען פרסום לשנה, למען ייעשה לצחוק ולשנינה, למען יהיה מושא התחפושת הלוהט השנה, גם אם יהיה מושא ללעג בתכניות ההומור, בתכניות האירוח, למען יהיה המזון והדלק ממנו תתחמם אש התעשיה הבידורית המפרנסת את עצמה ומכלה למוות את צופיה בדרך – ראוי ל-5 דקות דומיה. כי העולם שבו אנו חיים טשטש את ההבדל בין האמיתי לוירטואלי ולמזוייף. והצובאים על דלתות בית "האח הגדול", כמו גם משתתפי "היפה והחנון", "לרדת בגדול" או "הישרדות"- הם קורבנות של דיקטטורה נצלנית ושל משאת נפש שמחפשת תשומת לב במקומות הלא נכונים. 5 דקות דומיה של הזדהות עם הילדים שהורידו את התחפושות, ויתגעגעו אליהן שנה שלמה. עם הילדים שהגשימו במלוא הלגיטימיות את חלומותיהם הכמוסים והגלויים להיות לוחמים וגיבורים, מצחיקים ובעלי חיים, ולילדות שהיו פיות ונסיכות, ודמויות מן האגדות. וכמובן גם לילדים שבתוכנו, המבוגרים. הרגע שבו פורים נגמר, ובו חוזרים למציאות, הוא רגע לא קל. אבל אשרינו, שאנו יודעים לעשות את ההפרדה. 5 דקות דומיה של הזדהות עם אותם אומללים, שחיים בתחפושות גם אחרי שהחג נגמר. שבוע טוב, שקט, נינוח, מפרגן, בנאלי לכולנו. נכתב ב26.3.11 |