|
הבית: שכונת רסקו, משופץ מלפני 6 שנים. סלון מחובר למטבח ולחדר האוכל, חדר שינה עם שירותים, חדר שינה נוסף, חדר עבודה - בולטים בו מדפים עמוסים בספרים. בחוץ, בוסתן - שזה, לדעת עמוס, ה"חדר" היפה ביותר בבית. |
|
|
|
עבודה: עמוס – "בשבעה החודשים האחרונים אני עובד בגן שמואל כרכז בניין. מבחירה שלי, אבל מתוך אילוצים. בבית השיטה, משם באתי, הייתי פרדסן. כשהגעתי למעגן מיכאל עבדתי ברפת, במספוא ואחרי לימודי בניין ברופין ריכזתי את הבניין 8 שנים, בניתי את שכונות דרוקר והזיתים. משם עברתי לפלסאון למשך 20 שנה, החלפתי את שוקי בציר בניהול אולם היצור כשבסוף חברתי לליזר אלבוחר לבניין של פלסאון, ואז קראו לי להחליף את דני משיח בבניין של המשק. הלכתי לתפקיד הזה מאוד בשמחה, ראיתי פה הזדמנות לעשות אחרת, קיוויתי שאלו שישפצו את ביתם אתי לא יעברו מה שאני עברתי כשהשתפצתי. לצערי, הממונים עלי היו צריכים להחליט ביני ובין יגאל שחם ובחרו בו. בלית ברירה חיפשתי את מקומי בחוץ והתפשרתי על גן שמואל. זאת פעם ראשונה שאני לא ממש נהנה מהעבודה. אנשים בגן שמואל מאוד נחמדים אבל רוב הזמן אני עוסק בתחזוקה ולא בבניין, אין שם בניה חדשה, שזה בעצם התחום שמעניין אותי - הקשר עם האדריכלים, עם פיתוח הסביבה, עם האדם שהולך לגור בבית החדש המתוכנן והנבנה. מעבר לזה, כל ההתנהלות שם שונה ופחות לרוחי". יעל – "אתמול בלילה, לפני הראיון, חשבתי לעצמי, מה עשיתי בתחום העבודה. רוב חיי, מאז שחזרתי מהצבא, הייתי בחינוך, עם גיחות למזכירות. בפעם הראשונה שהייתי מזכירה זה היה ב- 82', יצאתי מהאסיפה בבכי, חשבתי שהחברים התחלקו על השכל, לא הבנתי איך בחרו אותי. הייתי רק בת 32. במהלך כהונתי כמזכירה הבנתי שלהיות מחנכת זה הרבה יותר קשה ואחראי מלהיות מזכירה. את הקדנציה הזאת, הראשונה, האריכו לי.
ולפי הסדר: הייתי 5 שנים מטפלת של כתת שחפית, 7 שנים מטפלת ומחנכת של כתת כרמל, עבדתי שנה בחדר האוכל, חינכתי שלוש שנים את כתת סופה בתקופת הזוהר שלהם, ניהלתי את בית הספר המקומי. חיכיתי לרגע שאסיים ואחזור לחינוך, ואכן התחלתי לעבוד עם כתת סנפיר, העברתי אותם לשכבת נעורים ונהניתי איתם רק מספר חודשים. אז שוקי לרך, שהיה מזכיר לבד, חיפש בן זוג וקרא לי לדגל, נכנעתי לו ובאתי לעבוד אתו. זאת היתה קדנציה שנייה. אחרי זה נכנסתי לפלסאון לריכוז כוח אדם ובמקביל התחלתי ללמוד רפלקסולוגיה ועיסוי. בהמשך שילבתי בין עבודה בפיוז'ן ברווחת העובדים ובין הקליניקה שלי, יחד עם זה ריכזתי את ועדת צעירים ואז קראתי עצמי לדגל פעם שלישית למזכירות. בכל מקום שעבדתי אהבתי את העבודה שלי ויצאתי מסופקת. יש שני מקומות עבודה שאני יותר מתגעגעת אליהם - הטיפול בכח אדם וברווחת העובד בפלסאון וריכוז ועדת צעירים. כששואלים אותי מה אעשה בעוד 3 חודשים, בתום הקדנציה הנוכחית במזכירות, אני עונה שאני בטוחה שיהיה משהו, אבל אני עוד לא יודעת מהו. הפן היפה שחוויתי במזכירות, הוא העבודה בשותפות עם חניכים שלי מהעבר, שעולים עלי ביכולות שלהם (שוקי ונעמי. ד.א) . בעבודתי במזכירות חוויתי כמה אירועים מאד לא קלים, מלחמות ואסונות ואירועים חברתיים לא פשוטים. במלחמת לבנון הראשונה תפקדתי גם כמזכירה, גם כאמא לשלושה וגם כאשת חיַל. לא פשוט להמשיך לתפקד ולשמור על חזות חיצונית שהכול בסדר, ובפנים תוהו ובוהו. תפקדתי כנציגת הקיבוץ כלפי חוץ וכלפי פנים ביום הצום המפורסם לאחר סברה ושתילה. אסון הטביעה של שי גובר, אסון שעד היום מלווה אותנו כחברה. בקדנציה הנוכחית, מלחמת לבנון השנייה, שבה שוב הייתי אם לשלושה בנים בצבא ומתפקדת כאילו כלום... המוות של נאור קאלו שהיה עבורי אסון פרטי וההתאבדות של דורון אסף. בעודנו מתראיינים שוב מלחמה בדרום... את הקדנציה הזאת אני עוברת יותר בקלות מבחינה זו שפעם המזכיר היה הרבה יותר ממה שהוא היום. אני זוכרת שבמלחמת לבנון הראשונה אמרה לי חברה אחת: "לפי איך שאת נכנסת לחדר אוכל, אני יודעת מה קרה". אני, עם כל שלושת הקדנציות שלי, מאוד אוהבת את חברי מעגן מיכאל ואני חושבת שהחברים אוהבים את המקום ומאוד אכפת להם ממנו. יש פה חברה מצוינת שכייף לעבוד בשבילה. מה שקשה לי מאוד, זה שהפכנו להיות משפטנים ומתוקננים וכמזכיר אין לך מספיק חופש להפעיל שיקול דעת ולהביא לביטוי את מי שאתה וזה מאוד חסר לי. זה תהליך שהוא בלתי נמנע, אבל אני אישית לא מתחברת אליו, אפילו סולדת ממנו". |
|
|
|
תחביבים: עמוס –" בזמנו: נגרות וקרמיקה. היום: החוץ - בוסתן, גינה ועציצים. הבניין הוא לא רק מקצוע אלא גם תחביב. מאוד חשובה לי אסתטיקה, יכול להיות שהייתי צריך ללמוד אדריכלות ולא בניין; כדורסל (פעם שיחקתי גם כדורגל), ובכל רגע פנוי אני רואה ספורט בטלביזיה". יעל – "אהבת חיי היא קריאה. אני אוהבת לקרוא, להרגיש ולהריח ספרים. הספר צריך להיות אצלי על המדף. יש לי כרטסת ואנשים באים להחליף אצלי ספרים. עכשיו התחלתי את "נוטות החסד". נסיעות לחו"ל זאת שריטה. בגיל 40 יצאתי לחו"ל בפעם הראשונה. עד אז לא נסעתי משתי סיבות. האחת, מפני שלא רציתי לעזוב את הילדים והשנייה, אמרתי, "מה יש לנסוע? יש הכול בארץ". כשהגעתי לגיל 40 אמרו לי שיש משבר בגיל הזה, חיכיתי לו והוא לא הגיע, אז הלכתי לעשות רישיון והצטרפתי לעמוס לנסיעה לחו"ל. אחרי שנסעתי בפעם הראשונה – התאהבתי. מאז, אני נוסעת בעיקר לאירופה, חוזרת הרבה פעמים לאותו מקום. מה רע לחזור לטוסקנה הנהדרת? אחת מדרכי המנוחה שלי היא היזכרות בטיולים שלנו, אני משחזרת בדיוק רב את הדרכים, האתרים, הצימרים שהיינו בהם, ומרגישה כאילו אני שם. אני נהנית לא פחות מתכנון הטיול עצמו ויש לי בבית ספרות ענפה, מפות והרבה המלצות. אני מאוד נהנית להמליץ לחברים על מסלולים ואתרים. אני מאוד אוהבת את כל מה שקשור בעיצוב פנים וארכיטקטורה, זה משהו מוחמץ במשפחה. אצלי זה היה חבוי ואצל אורלי בתי זה מוגשם. אני מאוד אוהבת מוסיקה קלאסית. בכיתה ו' הייתי נוסעת לבד להיכל התרבות לשמוע קונצרטים, היה לי מנוי וסבא שלי היה מחכה לי שם. לי ולעמוס יש מנוי לתיאטרון באורות וזה מעולה, זה מחייב אותנו לצאת מהבית 6 פעמים בשנה ולראות הצגות טובות. אני מתה ביום מן הימים להתחיל לצייר ולכתוב". |
|
|
|
סדר יום: יעל – "קמה בבוקר, תוך עשר דקות אני בעבודה, שותה שם את התה של הבוקר, עובדת עד שמסיימת, באה הביתה, מחכה לעמוס, יוצאים להליכה, אוכלים ארוחת ערב, אחרי זה ברוב הערבים הולכת לישיבה, אם לא, פותרת תשבצים וקוראת. היום יש גם נכדים כך שיש מה לעשות. הולכת לישון מאוחר מדי. ביום חמישי מנקה את הבית לבד, עדיין לא עשיתי את המהפך לקחת עוזרת. ימי שישי בערב, רק אם עמוס ואני לבד, עולים לחדר אוכל, אם לא, אוכלים בבית. עמוס מבשל ואני מחסלת. הדר, אשתו של עודד, מכינה את הקינוח. עמוס- "מתעורר לבד מוקדם בדרך כלל ומתהפך במיטה עד שיעל קמה. שותה, מאזין לחדשות ונוסע לעבודה. חוזר, משתדל לעשות הליכה עם יעל ואח"כ 'מנקר' מול הטלביזיה, רואה ספורט ומשחק במחשב. פעם בשבוע משחק כדורסל ובערב אוכלים וכמהים למיטה". |
|
קורות חיים עמוס: "נולדתי ב- 1949 בקיבוץ בית השיטה, תפארת התנועה הקיבוצית. כשהייתי בן 12 אמי נפטרה. הייתי בן שלישי מתוך שלושה בנים - בן זקונים טיפוסי שהאחים הגדולים עובדים עליו ומטפסים עליו, תמיד מפסיד בהתערבות ומנקה את הכלים. בבית היה חינוך יֶקי קפדני מצד שני ההורים, אבל את רוב שעותיי ושנותיי ביליתי ככל ילדי השמש, בבית הילדים והזיכרונות הם של ילדות רגילה בעמק בין הסחנה למעין חרוד, עם המחנך אריה בן-גוריון ומטפלת שטיפלה בנו מב' עד י"ב ולימדה אותנו "לעשות" פנלים. לא הייתי מצטיין, הייתי ילד מקובל ונורמטיבי, רזה וקטן – צפלון. כשיצאתי לקורס מדריכים (שם פגשתי לראשונה את יעל), היה צריך להוריד לי את החבל העליון של גשר החבלים. בסיום בי"ס יצאתי לשנת שירות בנוער העובד. זאת היתה בשבילי שנה קשה מאוד שהלכתי אליה כדי לא להגיע לנח"ל. בימים ההם היו מכסות של התנועה ומכל כתת י"ב, בכל קיבוץ, חייבו אחוז מסוים ללכת לפיקוד נח"ל. על אף ששנת השירות היתה קשה, אני לא מצטער שהלכתי אליה – זאת היתה שנה חשובה מאוד. בשנה הזו גם פגשתי את יעל בפעם השנייה, היא היתה אחת מחבורה של ארבעה מדריכים שהדרכנו ביחד. היינו מאוד מיודדים, אבל לא חברים. בתום שנת השירות התגייסתי ל- 3 שנים לצנחנים. זה היה בתקופת ההתשה בסיני והמרדפים בבקעה. אנחנו, שהיינו צעירים, לא הבנו איזו תקופה סוערת, מסוכנת ואינטנסיבית זאת היתה. שנה לפני השחרור פגשתי את יעל בפעם השלישית ומאז אני טוען שהדרגה הכי יפה בצה"ל היא סמל ראשון. כך היא ראתה אותי. במדי א' של הצנחנים, עם ירכית החאקי, הכובע האדום, ושלושת הפסים הלבנים על הזרוע, כשבמרכזם זוהר כוכב הנחושת. אז, היא סוף סוף נעתרה לי ונהיינו ממש חברים. חודש לפני השחרור התחתנו. המג"ד שלי היה מתן וילנאי שטען שקיבוצניקים צריכים לחתום קבע ואני הייתי הרס"פ של שאול מופז. שניהם לא אהבו את זה שאני מתחתן. הם נתנו לי חופשת חתונה בדיוק לפי הספר, לא יום אחד יותר. אחרי השחרור, יעל באה אתי לבית השיטה לשנה. עלי דגן, שעבד אז ברפת, בא עד בית השיטה לשכנע אותי לבוא למעגן מיכאל לעבוד אתו ברפת. זה מאוד מצא חן בעיני והגענו הנה. יעל היתה בהריון בבית השיטה ואורלי נולדה פה. בשנים הראשונות עוד הייתי בטוח שאני חוזר לבית השיטה, לא נטמעתי במעגן מיכאל. אחרי 3 שנים החלטתי שמעגן מיכאל זה הבית שלי ולקחתי על עצמי את תפקיד מרכז החטיבה הבוגר. מאז עשיתי שורה של תפקידים. היו שנתיים שחנכתי נער מפרדס חנה, הייתי שותף מלא למתרחש פה. לא הייתי מרכז משק, מש"צ או מזכיר, אבל הייתי במרכז העשייה. עם השנים, כל בוקר אני נותן נשיקה לאשתי ואומר לה 'תודה שהבאת אותי לפה'. גם היום, כשאני בגן שמואל ורואה את הדברים מבחוץ, אני יכול להעריך יותר את הטוב שיש במעגן מיכאל (למרות שיש לי ביקורת). לפני 7 חודשים נולד לנו נכד ולפני חודש נולדה לנו נכדה. במלחמת יום כיפור הייתי עם הכוח שנתקע בעיר סואץ. שם נפצעתי בפעם הראשונה ויעל "שמחה" שהרוויחה אותי בריא. במלחמת לבנון הראשונה, נפצעתי פעם שנייה ושוב הרווח המשפחתי. עוד חוויה קשה שהיתה לי היא ההתהפכות של כתת נופר בהפלגה לקפריסין. תרי (אביתר קיפניס) היה מפקד הסירה הצעיר ואני הייתי המבוגר האחראי (כמובן שאני לא מפקד סירה). הים היה גבוה, הפלגנו רק עם חלוץ ונפתחו רווחים בין הסירות. אז לא הפליגו עם חגורות הצלה, ובמזל הלנץ' עברה לידנו וצעקו לנו משם לשים חגורות. הרמנו מפרש ראשי ותוך דקה התהפכנו. הסירה היטלטלה בים הסוער והרבה נערים חטפו מכות מהסירה ומהציוד. הרבה סירות התהפכו ואנחנו היינו בין האחרונים שנאספו כך ששהינו שעות רבות במים. בינתיים ירד הלילה, נהיה קר וחשוך, התקבצנו אחד ליד השני כשכל הזמן מקריאים מספרי ברזל. בהתרחשות עצמה לא היה רגע אחד שפחדתי. לאיסוף שלנו הגיעו גם ה"גלים" וגם ספינת דבור של חיל הים. רק אחרי שעליתי על הדבור והקאתי את נשמתי מהמים המלוחים הרבים ששתיתי, הבנתי את המשא הכבד שהיה עלי. לימים, הפלגתי עם מוקהל'ה בהפלגה אחרת והוא סיפר לי איזו הפלגה קשה זו היתה עבורו כשהוא מפקד על הגלים ויודע שבנו אורון נמצא שעות כל כך ארוכות בחושך, במים הקרים." |
כתבו וערכו דפני אסף ונעמה דותן
צילום: נעמה דותן |
|
|
|
קורות חיים יעל: "נולדתי בתל אביב, כשהייתי בת חמש עברנו הנה, נכנסתי לגן ב', דוסקה היתה הגננת. מהגן עברתי לכתת דוגית, כתה עם הרבה בנים תוססים. מהרגע שהגענו לקיבוץ, גם לי וגם להורים שלי לא היתה בעיה עם הלינה המשותפת. לפני כמה שנים, אביבה זמיר עשתה מחקר על בנות קיבוץ מנהלות ורציתי להצטרף למחקר הזה, אבל אביבה אמרה שאני לא מתאימה כי לא נולדתי לחינוך המשותף, אלא חייתי במשפחה רגילה. היתה לי ילדות רגילה של מעגן מיכאל, ילדות עם הרבה אקשן. את חגיגת בר המצווה עברתי עם חצי גוף מגובס. זמן קצר לפני המסיבה, הכיתה שלנו יצאה למחנה ובדרך היתה לנו תאונת דרכים - התהפכנו וכמה מאתנו נפגעו, ומאז בהחלט היו לי פחדים בנסיעה על הכביש. בכתה ט' יצאתי לקורס מדריכים, שם לראשונה פגשתי את עמוס אבל לא ראיתי אותו, הוא היה נורא קטן. אחרי קורס מדריכים, הדרכתי את כתת סלע וניסיתי להקים בבנימינה סניף של הנוער העובד, זאת היתה עבודה לא פשוטה. הייתי מהתלמידים ש"בסדר", אבל היו מורים שהתעללתי בהם, בעיקר המורים לאנגלית. הייתי נורא חצופה. יצחק לרך, שהיה מחנך שלנו בכתה ה', היה מחנך שונה מהרבה בחינות. לפני שהוא נפטר, סיפרתי לשוקי על כמה דברים שהוא הנחיל לנו, דברים שאני חושבת עליהם עד היום ולשמחתי גם אמרתי ליצחק אותם קצת לפני מותו. המחנך השני שמבחינתי היה משהו, הוא פנחס אגמון. אהבתי מאוד את הוראת הספרות שלו ועד היום אני זוכרת לו את היצירות שלמדנו איתו. כשסיימנו את בית הספר, פרצה מלחמת ששת הימים וכידוע כתתנו לא חגגה חג מחזור. במקום זה ריכזנו את ענפי המשק עד חזרתם של הגברים הביתה. יצאתי לשנה שלישית בסניף של הנוער העובד בבני ברק, אותו ריכז קיפי. בצבא שרתּי בחטיבה 7 ומיד אחרי הצבא נכנסתי לעבוד בכיתת שחפית, כתה כייפית וטובה. יצאתי לסמינר בוגרי צבא באפעל ושם חברתי לעמוס. כן, שם כבר ראיתי אותו ונהיינו חברים. אחרי החתונה אמרתי לעמוס: 'קודם כל הולכים לבית השיטה'. הגענו לבית השיטה וגם שם הייתי מטפלת. חזרנו הנה שבועיים לפני הלידה של אורלי, אסתרק'ה עשתה לי קורס לידה מזורז, הייתי הראשונה שקיבלה זריקת אפידורל וילדתי את כל ילדי בהלל יפה. כשאורלי היתה בת שנתיים אימצנו את דני סלומון ומאז הדלת שלנו פתוחה להרבה מאומצים, כל הזמן יש מישהו. זה משהו שקיבלתי מאבא שלי ומסבתא שלי. אבא שלי הקים פה את חוג הנוער ובבית שלנו תמיד היו 'חבר'ה'. אני זוכרת שהייתי נוסעת איתו לסיומים שלהם בצבא והייתי שותפה איתו לחלקים בחיים שלהם. סבתא שלי, גם כשלא היה כלום, תמיד ידעה לתת ולדאוג לעני. הילדים שלי גדלים עם זה ואני תמיד אומרת: 'כשיש לנו את כל הטוב, אנחנו צריכים להתחלק אתו ולתת ממה שזכינו בו.' בסוכות של שנה שעברה, שלושה חודשים לפני שנעה רגב נפטרה, עשינו כנס מאומצים והיה נורא מרגש, כולם נורא התרגשו. אני כל כך שמחה שנעה הספיקה להיות בכנס. נעה ועודד אתנו כבר 20 שנה – זאת ממש משפחה. לפעמים מאומצים זה הרבה יותר ממשפחה." |
|
|
|
פולין: בשנים האחרונות נתפסתי לעניין המסעות לפולין ואני רואה בזה שליחות גדולה. יצאתי כבר עם כמה כיתות ואני בהחלט רואה את המסעות וההכנה אליהם כחלק מחיי. הצלחתי ליצור תבנית אחרת של מסע לפולין ואני גאה בזה מאד. אני מאד מקווה שאצליח עוד שנים רבות לפנות לזה חלק מחיי ובהחלט רוצה להרחיב את קהל היוצאים ולכך אקדיש זמן כשאגמור את המזכירות. |
|
ילדים: "אורלי 36, עודד 31, כרמל 28, ליאור 23. שני בנים, עודד וכרמל, התחתנו עם בנות מהקיבוץ, אנחנו מאוד גאים ונהנים ממה שיש לנו. היחסים בין הילדים מאוד טובים וזה נורא חשוב, זה לא תמיד מובן מאליו. אני בסה"כ אמא מאוד דאגנית, אף פעם לא עזבתי את הילדים שלי. גם כשעשיתי תפקידים המשפחה שלי לא ניזוקה, הייתי בשני המקומות במאה אחוז. אף פעם לא למדתי, את כתת כרמל לימדתי מלימוד עצמי, היסטוריה, ספרות וקיבוץ. ללא התמיכה של עמוס והילדים שתמיד עודדו אותי לתפקידים ולתרומה, לא יכולתי לעשות ככה את התפקידים." |
|
|
|
געגועים: עמוס – "כשאני מתקרב לעמק, זה השורשים שלי, זה לא שאני מתגעגע לשם כל יום, אבל זה הגעגועים שלי". יעל – "אני מתגעגעת לקיבוץ של פעם, לכוס קפה ועוגה על הדשא, אני מתגעגעת לאבא שלי, אבל אני מודה לאלוהים (אמנם הוא הלך צעיר) שהוא לא צריך להזדקן תוך חוסר אונים, וגם שהוא חסך לעצמו את מדינת ישראל כמו שהיא עכשיו. אני מתגעגעת לנעה (רגב. ד.א), ולילדים כשהם היו קטנים." |
|
זכרון ילדות: עמוס – "כילד הייתי פושע לא קטן, בכתה ג' אני ועוד חבורה של ילדים גנבנו את צרור המפתחות של פינת החי עליה היה אחראי שבו, אבא של איתמר לוי, והתחבאנו בבוידעם שהיה בכיתה שמעל פינת החי. שבו גילה אותנו, סגר אותנו במקלחת ונתן לנו עונש לחשוב על מה שעשינו. זה משהו שנחרט בזיכרוני." |
|
|
|
טראומה: עמוס – "המוות של אמא שלי. אהוד, אחי הגדול, בא לספר לי את זה, הוא היה אז בן 23 ואחי יובל היה בי"ב. זה היה באוגוסט, בחופש הגדול. הוא סיפר לי שאמא נפטרה ושאל אותי אם אני רוצה לבוא הביתה או להישאר עם הילדים בכיתה. נשארתי עם הילדים בכיתה ואחרי שעה הלכתי הביתה, שם היו אבא שלי, אהוד, יובל, גדי (ילד חוץ שאימצנו) ועוד כמה אנשים. אני לא הייתי מוכן למוות שלה. ידעתי שהיא חולה, היא שכבה בבית חולים וקצת קודם היא חזרה הביתה להיפרד, אבל אני לא ידעתי שהיא הולכת למות. לי אין זיכרון טוב במיוחד, אבל את היום הזה אני זוכר ממש טוב, בבהירות מוחלטת. בסופו של אותו יום, אהוד השכיב אותי לישון בכיתה ואני חזרתי לשגרה הרגילה". יעל – "אני לא זוכרת משהו מסוים, אני יכולה להגיד על משהו שאני מאוד מצטערת, זה שהפסקתי לנגן בכינור אחרי 7 שנים שניגנתי. מלבד זאת אני לא מצטערת על כלום. החיים היו טובים אתי ואני אתם". "החוויה שהיתה לי הכי קשה זה להביא את אורלי ללשכת גיוס. זאת היתה פעם ראשונה שהרגשתי שאני נותנת את הבת שלי למישהו אחר, למסגרת אחרת שאני לא יודעת איך היא תעמוד בה. האם מישהו יחבק אותה כשתזדקק לזה? לא הפסקתי לבכות. אחרי זה היו אירועים שדאגתי מאוד לבנים. כשהייתי מנהלת בית ספר, נכנס לחדר מורים מישהו עם מדי חיל אוויר, וכמו שראיתי אותו התחלתי לבכות, חשבתי שקרה משהו ליוחנן אחי. הוא לא הבין מה קורה לי, בסה"כ רצה לשאול משהו על קליטה במעגן מיכאל. אז הבנתי באיזו רמת חרדה אני חיה". |
|
|
|
קיבוץ: יעל - "אני מאמינה בחיי שיתוף. הקיבוץ הקדים את זמנו והחברה המערבית תגיע לזה. אי אפשר בשום תחום לדלג על שלבים, ולכן אנחנו כנראה נצטרך להתפרק (הלוואי שלא) כדי לחזור לחיי שיתוף, אבל אין לי ספק שנגיע לזה בחזרה. אני מדחיקה את זה, כי אני מאוד לא רוצה שזה יקרה, אבל כנראה שאין ברירה". עמוס - "מעגן מיכאל הוא קיבוץ טוב. יש דברים שזקוקים לשינוי, יש לי ביקורת, אבל יש פה אנשים טובים וחמים. אני זוכר שכשהגעתי הנה שמעתי על מישהו שהולך ללמוד אסטרונומיה או משהו כזה, שלא שייך לשום דבר, והייתי בהלם, אבל זה בדיוק היופי של מעגן מיכאל. אני חושב שכמות הסוסים שמושכים את העגלה הולכת ופוחתת וכמות האנשים שיושבת על העגלה הולכת וגדלה. אם נצליח שהסוסים יהיו הרוב, אז ימשיך להיות פה טוב. אני פוגש היום אנשים שחיים בקיבוצים שחדלו להיות קיבוץ ואני מאוד לא רוצה שזה יקרה לנו. שניים מהבנים שלי בחרו לחיות פה, ואני מאחל גם להם וגם לי שהקיבוץ ימשיך להתקיים." |
|
|
|
זוגיות: יעל – "אחד הדברים שמאפשרים לזוגיות להתקיים ולצמוח זה שאתה יודע לתת לשני את המרחב האישי, ואני חושבת שאני נותנת ונתתי את המרחב הזה לעמוס, למשל, כשהוא הלך ללמוד ואני הייתי בהריון בסיכון. מצד שני, הוא נותן לי את החופש (למרות שאני לא תמיד לוקחת אותו) למרחב המחיה והפעולה שלי. מדי פעם אני לוקחת שבוע חופש לבד לעצמי ומדי פעם אני ועמוס יוצאים לשני לילות לצימר עם ערימה של ספרים ולא יוצאים מהצימר. אלו דברים שמאוד חשובים לנו. עמוס – "אין לי ספק שיש דברים שבלי גיבוי מהבית לא הייתי יכול לעשות אותם. למשל, העבודה באולם היצור היתה שבעה ימים בשבוע, עבודה שלקחה ממני המון, אם לא את כל האנרגיה ולפעמים היתה חייבת לפגוע פה ושם בבית ובמשפחה. כשאתה נעלם לשלושה שבועות, זה פוגע. אני הרגשתי תמיד את הגיבוי מהבית וזה נתן לי כוחות". |
|
מדד האושר: יעל – 9. עמוס – "אם מדברים על נחת מהילדים, האשה והבריאות, עד לפני 7 חודשים הייתי עונה 8.5. היום, בעקבות העבודה החדשה, אני אומר 7."
|
|