השנה 1973. החודש אוקטובר. יום-כיפור.
קמתי לבוקר חדש. הכל שקט ויפה. אני עובד היום במספוא. זאת-אומרת שאני קוצר ירק לפרות
ומאכיל אותן שלא יהיו רעבות. לפי מה שהסבירו לי הן לא יודעות שיום כיפור היום ויש לתת להן אוכל.
בינתיים אין תקלות. הכל הולך בסדר. אני מגיע לארוחת הבוקר המסורתית של מעגן-מיכאל. ללחם
המטוגן, שאף אחד, מקטן עד גדול, לא מוותר עליו (נכתב היום חול). מעגן מיכאל, איננו קיבוץ דתי,
מי שרוצה צם ביום-כיפור ומי שרוצה לאכול אוכל ביום הזה. אני גומר לאכול. מקשקש קצת עם
החבר'ה וחוזר לשדה. כך חולפות להן השעות, כשהכל נראה בסדר. הנה, כבר גמרת את ארוחת
הצהריים ומתחילים לעשות את העבודות של אחרי-הצהריים, העבודות של סוף היום.
פתאום, השקט מופר. מכוניות מתחילות לנסוע במהירות על הכבישים
והשמועות אומרות: "יש מלחמה!".
יציאה למלחמה
סוף כל סוף העניינים מתחילים לזוז. עולים על אווירונים של חיל-האוויר. הארץ נשארת מאחורינו כשפנינו
אל המלחמה. בשבילי זו המלחמה הראשונה. נוחתים ב"רפידים" באמצע סיני כשהכל מופגז מסביב. אני
רואה הרבה פצועים. חלקם הולכים בכוחות עצמם חלקם נישאים על אלונקות. חלק מהאלונקות מכוסות
בשמיכות למלוא אורכן. לא צריך לנחש הרבה. אלו הם חיילינו שנפלו בקרב. זוהי הפגישה הראשונה שלי
עם המלחמה הארורה הזאת. זוועותיה היכו בי וההכרה שמלחמה היא לא פיקניק חילחלה לתוכי באחת.
מכיוון שאין לנו כלי-רכב מלחמתיים,אנחנו נאלצים לנסוע לתעלת סואץ באוטובוסים של אגד. מסביב הכל
חול וחול וארטילריה יורה משני העברים. באמצע מסדרון צר עם כביש שחור ארוך, עליו נוסע כל עם ישראל
לתעלה, בכל כלי-הרכב. טנקים, זחל"מים, משוריינים, ואנחנו, באוטובוסים של אגד. ככל שמתקרבים
לתעלה, ההפגזות הולכות ונהיות יותר משמעותיות. אין לנו הרבה מה לעשות נגד ההפגזות, מלבד לקפוץ
במהירות מהאוטובוס ולהתחפר בחולות הלבנים של סיני כמה שיותר מהר. באחת ההפגזות האוטובוס
שלנו חוטף פגיעה ישירה. האחרון לרדת לא מספיק להתרחק ונפגע. כולנו שוכבים בחולות בצד הכביש
כשהפצצות נופלות לידינו ומשאירות אחריהן בורות גדולים ומפויחים. זה לא נראה לחבר'ה לשכב ככה
בחול ולחטוף, בלי אפשרות להשיב ולהשתיק את היורים וכולם מחליטים לעבור לצד השני של הכביש. אני
אומר לסמל שלי שאין טעם לרוץ לצד השני, הפצצות יפלו גם שם. ונשאר.
מביט לשמיים ונודר נדר שאם יחזיר אותי בריא ושלם אני נותן את עצמי לים בכל צורה שהיא. דייג, ספן, או
עובד על יאכטה. וכך קרה. הפצצות מתחילות ליפול בצד השני ואני נשאר לשבת עם הסמל שלי. כל אחד
מוציא תמונה של החברה שלו ואנחנו מעבירים את הזמן עד שמגיעים אווירונים של חיל-האוויר שלנו
ומשתיקים את הארטילריה הנוראית הזאת.
מצריים 1973. ניצלתי ממלכודת.
ניצלתי ממלכודת בזכות עיוורון הגוונים שיש לי. אנחנו על אדמת מצריים, בצד השני של התעלה, מה
שנקרא "החיץ החקלאי". בעבר – ארץ גושן. עוד יום לחימה עבר. מתחיל להחשיך, אנחנו מתארגנים
לחנית לילה. חופרים תעלת הגנה היקפית כך שמאיפה שתיפתח הרעה, נוכל לראות ולהגיב. אם אחד
סוגר את העיניים, חברו נשאר ער וקשוב.
חושך, הצמחייה גבוהה וקשה לראות. זה הזמן שלי לנוח. פתאום נשמעת הקריאה: "רימון". בדיוק כמו
בתרגילים שעשינו אין ספור פעמים. לרגע קט חשבתי שאני נמצא בתרגיל גדודי. רעם פיצוץ הרימון וצרור
יריות מחזירים אותי מיד למציאות. אין זמן לפחד, צריך לצאת מהחפירה, ליישר קו ולעשות סריקה לפנים.
עושים סריקה בחושך עד לצמחיה הגבוהה והסבוכה, חוזרים לחפירות שלנו ומחכים לבאות. אף אחד לא
יודע עדיין מה גודל הכוח שעלה עלינו ומה בכוונתו לעשות.
בינתיים הזיעה מתקררת והמתח והפחד משחקים בי בלי רחמים. הצמרמורת והדריכות משאירים אותי
מוכן לכל צרה שלא תבוא. כך עוברת לה האשמורת האחרונה של הלילה ועם דמדומי הבוקר אנחנו
מתחילים לנוע בזהירות רבה ומוצאים את עצמנו בתוך מטע עצי מנגו סבוך בענפים עם עלים ירוקים כהים
שמגיעים עד לאדמה. ההתקדמות שלנו איטית למדי, נעים בצורה של "שלושה לפנים". מכיוון שהנשק
האישי שלי הוא מקלעון, אני אחד מהשלושה שהולך קדימה. מפקד המחלקה והקשר שלו צמודים אלינו.
כולנו דרוכים, צופים ומסתכלים כל הזמן קדימה ולצדדים. רק כשאנחנו רואים שהשטח נקי מאויב, אחד
מהשלישייה מתקדם ומחפה קדימה והבאים אחריו מתקדמים באותה צורה. כך שאנחנו מחפים אחד על
השני מלפנים.
אני ממש אסיר תודה למפקדים שלנו שנוהגים במשנה זהירות ונותנים לנו לבדוק את השטח טוב,טוב, אם
כי אני כל הזמן פוחד שמישהו מכוחותינו יפלוט כדור או צרור ישר בגב שלי משום שכולם הולכים עם נשק
דרוך ולא נצור. עובר זמן מה, הכל נראה בסדר ואנחנו משנים את צורת ההתקדמות. כשאנחנו מתקרבים
לאחד מעצי המנגו אני מבחין שבמרכז העץ, צבע העלים שונה ואני רואה דמות או מספר דמויות בתוך
העץ. אני מעביר רמז לחבר שלידי ושנינו פותחים באש מיידית בלי שום התראה. כך נמנע אסון. ידוע
שעיוורי צבעים או גוונים יכולים להבחין בדברים שרואים רגילים לא מבחינים בהם. מכתב מהחברה שהשארתי בבית
סוף כל סוף התחילו להגיע מכתבים מהבית. הבית נראה משהו רחוק, רחוק. כאילו מתקופה אחרת. חיים
אחרים, רחוקים מאיתנו כמו יום ומלילה. הרי אנחנו על אדמת מצריים, מולנו חיילי מצריים והם יותר
ממשיים ברגע זה מאשר הבית הרחוק, האהוב והאוהב. היה נעים לקבל דרישת שלום חמה מהמשפחה
האוהבת והדואגת כל-כך. אחי הצעיר, מושיקו, סיפר בגאווה איך הם, הבוגרים של בית הספר, התגייסו
במלוא המרץ והאחריות לעזור בכל המשימות הדרושות להחזיק את המשק והישוב.
נזכרתי שאנחנו היינו הבוגרים במלחמה הקודמת, מלחמת ששת הימים (1967). תמר, אחותי, שגם היא
צעירה ממני, ניסתה לשמח אותי, אמי ואבי הוסיפו לשמחתי ולהרגשת השייכות למשפחה אוהבת ודואגת.
קראתי את המכתב שוב ושוב והייתי לרגע עם המשפחה רחוק, רחוק מכאן.
"אמנון איפה אתה? יש לך עוד מכתב הוא כתוב באנגלית."
ידעתי שזה מהחברה שלי, שאהבתי כל-כך ותמונתה ליוותה אותי כל הזמן. מה לעשות? אני לא קורא
אנגלית. כמו שסיפרתי בסיפור על אבנר שמי, שנינו היינו ב"אנגלית מיוחדת". נתתי לחברי הטוב ורעי
לנשק לקרוא ולתרגם לי מכתב אישי מאהובתי, המיועד לי לאמנון. מאוהבת לאהוב ליבה הנמצא בחזית
המלחמה ולחם על חיי החברים וחייו הוא עצמו 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה, 60 שניות בדקה, אף
רגע לא ידוע ולא בטוח. והנה הגיעו זמנים שקטים בהם אפשר לנוח ולחשוב קצת. ראיתי שחברי מהסס
לתת לי את תרגום המכתב והוא אובד עצות. הפצרתי בו שיספר לי את תוכן המכתב והרי הוא לפניכם:
"אמנון, מזלך בגד בך.
אני מאוד מפוחדת ומבולבלת.
פגשתי מישהו אחר שלא לקחו לצבא ואני נמצאת איתו.
אני לא יודעת מה לעשות,
אני עדיין אוהבת אותך מאוד, מאוד.
באהבה, שלך, פולה."
| הייתי מתורגמן עברית - ערבית. ערבית - עברית
בהפסקת האש בין ישראל למצריים נמצאנו על אדמת מצריים, בצד השני של התעלה ליד "איסמעיליה".
שם נעצרנו. כל צד ניסה לשפר עמדות וליישר קו. המג"ד שלנו הבהיר לצד שכנגד הבהר היטב את הקו
שאנו עומדים עליו על אפם וחמתם של הקצינים המצרים. הם, מצידם, שלחו כל פעם חוליות טרור של
הקומנדו המצרי על-מנת לחמם את הגיזרה. כנראה שזה הרגיז אותם שאנחנו יושבים על אדמתם ומדי
לילה ויום היו תקריות אש מקומיות. פה, התגלה מפקד הגדוד שלנו כאבא טוב, השומר עלינו מכל משמר.
בזמן המלחמה ספגנו אבדות בנפש. כל אחד מאלו שאיבדנו היה עולם ומלואו. חיים צעירים שנקטעו בשיא
פריחתם. מפקד הגדוד דאג להכניס לראש שלנו מצד אחד אנחנו לא מוותרים להם ומראים להם שאנחנו
עומדים על שלנו ומצד שני הוא הדגיש ואמר: " לא שווה לי שתיפול שערה אחת משערות ראשיכם, אפילו
כנגד מאה הרוגים שלהם. אל תסכנו את חייכם לשווא, תבדקו טוב לפני שאתם מרימים את ראשיכם לירות
ורצוי שרק מי שנמצא בעמדה טובה ישיב אש."
אנשי המחלקה שלנו היו מבוקשים מפני שהיו לנו מקלעים ולמקלעים היתה השפעה חזקה על עמדות
שקי החול של המצרים. הם היו ממש מפוררים אותן. לא פעם נופפו המצרים שמולנו בדגל לבן וזה היה
סימן שיש להם נפגעים והם מבקשים מאיתנו לחדול לירות כדי שיוכלו לפנות את הנפגעים שלהם.
במקרים אלו כיבדנו את רצונם והפסקנו לירות עליהם.
בד בבד התחילה ההידברות בינינו. כל דרג נפגש עם הדרג שלו בצד השני. המג"ד שלהם עם המג"ד
שלנו. המ"פ שלהם עם המ"פ שלנו והחיילים שלהם עם החיילים שלנו. התחלנו להכיר אחד את השני
בשמות, ולמרבה האירוניה, לאחר כל תקרית ירי, היינו קוראים בקול רועם את שמות המצרים והם את
שמותינו, כדי לוודא שהכל בסדר. מפקד הפלוגה שלי לא ידע ערבית. אחרי שהוא שמע אותי מחליף כמה
מילים בערבית עם החיילים המצרים, הוא לקח אותי כמתורגמן שלו וכך יצא לי להיות מתורגמן עברית –
ערבית, ערבית – עברית.
יציאת מצריים
סוף סוף הגיע היום המיוחל לו ציפינו כל כך.
יציאת מצריים והחזרה הביתה. הנה, את הלילה האחרון עברנו בשלום. יכול להיות שזה נכון. היום אנחנו
יוצאים ממצריים... הבוקר בא לו בשקט. אף אחד לא יורה עליך ולא מסתער עליך. התכנית המיוחלת
מתחילה לקרום עור וגידים. אנחנו אורזים את כל הציוד שלנו טוב טוב בתוך ארגזי התחמושת הריקים
ומסמנים אותם ברור. "פלוגה מסייעת. מחלקת מקלעים כבדים". מי יודע? אולי עוד נזדקק לציוד הזה?
הפעם קיבלנו זחל"מים (נושאי גייסות משוריינים) ולא אוטובוסים. הם מחכים לנו בצד השני של התעלה,
בסיני, כדי לקחת אותנו לבסיס שלנו במרכז הארץ. יש לנו עוד לעבור כברת דרך בתוך ארץ אויב עד שנגיע
לגשר. מי יודע מה מסתתר מאחורי כל סיבוב. אנחנו נוסעים ומתקדמים לכיוון הגשרים עוברים סיבוב ועוד
סיבוב מבלי שנפתחת עלינו אש. כבר מתחילים לראות הגשרים, לא נשאר הרבה, והנה, אנחנו עליהם.
איזו שמחה, איזו הקלה. השארנו את מצריים מאחורינו. ברגשות גואים אנחנו פותחים לפידי עשן צבעוניים
וכך אנחנו נוסעים על הגשר בבטחה ומשאירים אחרינו פסי עשן צבעוניים.
השארנו את הנגמ"שים מאחור, ועכשיו ל א ו ט ו ב ו ס י ם הטובים של אגד. הנסיעה ארוכה מאוד. חוצים
את כל מדבר סיני. ההתרגשות מפנה את מקומה לעייפות הרבה שהצטברה בנו, וכך, במצב של נים לא
נים עברנו את סיני, וכשהגענו לארץ כולנו התעוררנו והתחלנו לדבר בהתרגשות על השחרור הקרב ובא.
ההתרגשות גברה כשעברנו בקרבת ישובים של חלק מהחברה. הגענו לבסיס שלנו במרכז הארץ. כל
פלוגה ומחלקה קיבלה מקום לאפסן את הציוד, כל חייל השאיר את חגורו האישי המותאם לו במקום
המסומן בשמו. החזרנו את נישקנו האישי, הזדכינו על כל הציוד הצבאי, ומצאתי את עצמי עולה על הסעה
לחיפה העוברת בכביש החוף. ביקשתי מנהג האוטובוס שיעצור לי במעגן-מיכאל. ירדתי מהאוטובוס,
תרמיל המילואים על כתפי, ואני צועד לבדי לכיוון המשק, הבית, המשפחה, החברים.
אולי החברה שהשארתי בבית לפני חצי שנה כשבאו לקחת אותי למלחמה?
תם אך לא נשלם. צריך לקיים את הנדר שנדרתי בחולות סיני.
אכן חזרתי הביתה, גופי שלם ובריא.
את מה שעבר עליי במלחמה ניסיתי לשכוח ולהרחיק מזיכרוני.
|