משתתפים: ערן (39), שולי (40 ), נואל (13.5), דנה (8.5), נעם (6). הבית: שכונת המוזיאון, בניין אמצעי, סמוך לכביש הראשי בשכנות למשפחת קאלו. היו משובצים לטווס וברגע האחרון "זזו" מהתור. בבית - סלון מחובר בריש לחדר אוכל ומטבח. חדר שינה לנואל, חדר שינה לַקטנים, חדר שינה הורים, שני שירותים, מרפסת דֶק. אקווריום: בחדר של נואל, אקווריום גדול עם דגים מעולם אחר. האקווריום הגיע עם אבא של שולי כשהיה חולה. שולי וערן חיסלו את ביתו באשדוד ולקחו אותו לביתם. 3 חודשים גר בחדר של נואל. הסכים להיפרד מכל תכולת הבית חוץ מהאקווריום שטיפח שנים רבות. אחרי 3 חודשים עבר לבית הסיעודי ושם נפטר. כיום מתכננת נואל להוסיף לאקווריום זנים נוספים. עבודה: שולי מנהלת את המרכולית. מהיום שהגיעו עובדת במרכולית. "לא היו לי הרבה אפשרויות. כנקלטת די הובילו אותי לשם." עם זאת מרוצה במרכולית מרגישה ששינתה הרבה ועדיין פעילה ותורמת. ערן מנהל מחלקת אחזקה בפלסאון. כשהגיע לקיבוץ, עבד כמחליף תבניות באולם ייצור מכני. מרוצה מהתפקיד הנוכחי. המשפחות: ערן – בנם של שרי וידין זכרם לברכה. שני בין ארבעת האחים אלמוג: יורם, ערן, ברק, נדב. אח של קארין מנישואיו של ידין לאילנה. שולי אחות בכורה לשתי אחיות. הוריה נפרדו כשהיתה בצבא. אמה גרה באשדוד. בילויים: "אוהבים לצאת עם חברים. לא משנה לאן. מסעדה, סרט, הצגה, בעיקר יציאות קצרות. פעם אחת הצלחנו לצאת לצימר כשאבא של שולי שמר על הילדים". תחביבים: שולי – בישול גורמה, יצירתי לא של המטבח היומיומי. שיחות עומק עם חברה קרובה והליכות. ערן – צלילה חופשית לדייג, גלישת גלים וחוג קרמיקה אצל דונה. הרבה פעמים נעם מצטרף אליו לחוגים, בעיקר לצלילה במים רדודים, הוא אוהב להכיר את הדגים. תפקידים בבית: מתחלקים ספונטנית, אין חלוקה מסורתית, חוץ מכביסה, להוציא ולהביא, שזה על ערן ושטיפת רצפה שזה על שולי. קורות חיים שולי: ילידת אשדוד. הוריה עלו ממצרים כל אחד בנפרד בשנת 1963 ונפגשו בקיבוץ חצור. משם עברו לאשדוד כשעוד היתה עיר של חול וחול. שם בנו את ביתם וילדו את שלושת בנותיהם. "היתה לי ילדות נחמדה, פשוטה וצנועה, עם חבורה קטנה, סגורה ותמה. עם החבורה הזו הלכתי לגרעין נח"ל. את התיכון לא אהבתי. רוב הזמן בילינו, אני וחברותי, בים. בכל זאת סיימתי 12 שנות לימוד בהצלחה. בצבא, הגעתי עם הגרעין שלי לקיבוץ קלע שברמת הגולן, שם פגשתי את ערן, הוא היה בקלע בשנת שירות. הקיבוץ התפרק, עברנו למיצר שגם הוא ברמת הגולן ומשם לשירות של חצי שנה באינתיפאדה. כשהשתחררתי ערן היה עדיין בצבא וכשהוא השתחרר באתי אתו לקיבוץ, עבדתי במדגריה עם עדנה אורן ושיה ובמטבח הם נורית בנתור ושאול אשוח. אחרי זה במעין צבי כבמב"חית ב"סקופוס" – מפעל העדשות. חסכתי כסף וטסתי ל – 11 חודשי טיול במזרח, לבד. כל התקופה הזאת שמרנו על קשר. כשחזרתי לארץ עברתי לגור בתל אביב בדירה שכורה עם חנה, חברת ילדות. עבדתי כמלצרית ומפה התגלגלתי להיות מנהלת רשת של מסעדות. אהבתי את העבודה הזאת, עם הקצב והאחריות. מוניתי למנכ"לית תפעול לצוות של 200 עובדים. כשחזרתי מחו"ל היתה לי ולערן תקופת פרידה וכששרי חלתה זה החזיר אותנו. באנו לבקר אותה והיא שאלה אותנו אם אנחנו מתחתנים, זה מאוד העציב אותי ועניתי לה שנתחתן כשהיא תבריא. ב-1994 התחתנו, ב- 1995 נואל נולדה, ב- 1997 טסנו ללוס אנג'לס שם עבדתי בניהול משרד של חברה קבלנית ובחברה לניהול נכסים (חברה שמנהלת לאנשים עשירים את הנכסים שלהם). בלוס אנג'לס נולדו דנה ונעם. פעם נדב שאל את נעם איך זה שהוא לא אוכל מלווח, איזה מין תימני הוא. ונעם השיב שהוא לא תימני הוא אמריקאי. חזרה לארץ: כל יום ראשון, במשך שבע השנים שהיינו בארצות הברית, בשעה 111.00 בדיוק, בשיחת הטלפון השבועית, ידין היה שואל אותנו: 'מתי אתם חוזרים לארץ?' מתי כבר תבואו?' הוא נורא רצה לאחד את המשפחה. תמיד הוא אמר. 'זאת הגאווה שלי. אני רוצה להיות כמו משפחת בורובסקי. שכל הילדים והנכדים שלי יגורו איתי פה.' גם נואל לחצה, היא התגעגעה למשפחה משני הצדדים. 7 שנים לא יצאנו מארה"ב, אבל ברגע שנחתנו בשדה התעופה הרגשתי בבית, כאילו חזרתי מטיול. היו קצת חששות, אבל המון שמחה ושלמות עם ההחלטה. לא היה רגע אחד של חרטה. בַּקליטה בקיבוץ, היה משהו לקוי בתקשורת. משהו נפל בין הכיסאות. לא כל כך היו מוכנים לקליטה שלנו. בנוסף, די סמוך להגעתנו, גם ידין וגם אבא שלי חלו ויצא שדווקא המקום שבו היה לנו הכי הרבה ביטחון, נהיה המקום שצַרך הכי הרבה עזרה ופחות יכול היה להעניק עזרה. למזלנו זכינו להיות שנה עם ידין והנכדים הספיקו להכיר אותו, לחשוב שזה היה קורה כשהיינו שם, זה פשוט נורא. כשהגענו, בני הכתה (יותר מדויק יהיה להגיד שהיו אלו הבנות,) כתת דקל, של ערן , עשו לנו מסיבת קבלה ומאוד פירגנו לנו, כך שהתמונה התאזנה. בסופו של יום, אנחנו שמחים שאנחנו פה, בארץ ובקיבוץ. לפני 4 שנים הלכתי ללמוד על חשבוני במכון אדלר הנחיית הורים פרטנית וקבוצתית. בימים אלו סיימתי להנחות קבוצת הורים בפרדס חנה ולקבוצה הבאה הרשימה כבר מלאה. אני מעוניינת לעשות עם זה משהו גם במעגן מיכאל. קבוצות הורים זה משהו שאני מאמינה בו. זה דבר שתורם לכל תא משפחתי. תמיד רציתי להיות פסיכולוגית החיים לקחו אותי למקום אחר והנה אני מגיעה לזה בצורה אחרת ומקבלת מזה הרבה סיפוק. קורות חיים ערן: פעוטון עליזה בר-נתן, גן א', כתת דקל. "בבית ספר הצטיינתי בעיקר בשיעורי מלאכה וספורט, ובכל השאר סבלתי. הייתי לקוי למידה. בגיל 13 התחלתי לעבוד במסגריה ואחרי שנה עברתי למוסך. בגיל 8 התחלתי לשחות. אלו הדברים שעיצבו את אישיותי, הספורט ועבודת הכפיים. ב- 1977 כשהייתי בכיתה א', כשפה עוד לא היתה בריכה, לקחו אותנו לבריכה של גבעת חיים. השתתפתי שם בתחרות של 25 מטר גב. הגעתי שני או שלישי מול ילדים גדולים ממני. אמרו לי שיש לי כשרון שחיה וכדאי לי להתאמן אצל ראובן ארד. התחלתי, ואחרי חצי שנה הקבוצה התפוררה. אבא שלי היה לוקח את יורם לאימוני שחיה במעין צבי, אני הייתי משתכשך שם במים עד שיום אחד, אֶרנֶה, סבא של ענבר בן שבת, שהיה המאמן של הקבוצה, אמר לי: 'למה שלא תצטרף?', כך התחלתי והמשכתי אימונים מסודרים למשך 9 שנים. שני הדברים האלו שהצטיינתי בהם, השחייה והעבודה במוסך פיצו על תחושת הכישלון שהיתה לי בבית הספר. מצד שני, אימוני השחיה היומיומיים לא הותירו כמעט זמן לחיי חברה. כשחזרתי לקיבוץ הבנות מהכיתה שלי אמרו שהן זוכרות שהייתי מאוד נחמד אבל בעצם הן לא זוכרות שהייתי. במוסך ניתנה לי הרגשת ערך עצמי, ניב ענבר ושאר המבוגרים שעבדו עמו בענף, התייחסו אלי כאל שווה וזה בנה אותי. בסוף בית ספר יצאתי לשנת שירות בקלע. אחרי 9 חודשים שהייתי שם הקיבוץ התפרק ואני חזרתי לקיבוץ ל- 3 חודשים. התגייסתי לשייטת עם אסף דותן, אחרי שנה עברתי ללוט"ר (יחידה ללוחמה בטרור) שם סיימתי את שלושת שנות השירות הצבאי. לקראת סוף השירות התגלתה אצל אמא שלי מחלת הסרטן. בתום השירות הגעתי לקיבוץ ושוב – למוסך. בסוף ינואר 1993 אמא נפטרה. אנחנו אנשים פרקטים. החיים שלנו לא נעצרו. המשכתי את סדר היום הרגיל. סיימתי שנת בית, עברתי לתל אביב, עבדתי במוסך של אופנועים. תמיד היה לי חלום לגור בארצות הברית. אחרי 3 שנים נסעתי לבדוק אם יש עבודה ומקום לגור, כבר היינו משפחה עם ילדה. נחתּי אצל הדוד עמיקם, אח של אבא שלי. בזכות הידע שלי בתיקון אופנועים, מצאתי עבודה תוך 20 דקות. אחרי חודש וחצי שולי ונואל הצטרפו. עבדתי 5 שנים במוסך אופנועים ואחרי כן כחשמלאי. שנה שלמה הכנו את החזרה. כשהגענו למעגן מיכאל, הייתי בטוח שאחזור למוסך. חובב התקשר אלי לארה"ב והציע לי להיכנס לצד הניהולי של המוסך, זה מאוד קסם לי. אבל אז, כשהגענו, פגשתי את אהרון סיטון, וכולם יכולים לדמיין איך הוא אמר לי: 'לך לפלסאון!'. רק מתוך כבוד הלכתי לדבר עם יאיר דרור, והנה פגשתי מקום יפה, ממוזג, עם אווירה נעימה. דיברתי עם ברק אחי, שאלתי אותו מה דעתו? הוא אמר לי: 'אחלה מקום'. לשמוע דבר כזה מברק זה משהו, עשיתי סיור במחלקה של יאיר והבנתי שהמקום הזה מאוד התקדם והוא מאוד מאתגר. חצי שנה החלפתי תבניות. בחצי שנה הזאת הגיעו אלי הצעות מכל מִני מחלקות וכך הגעתי לניהול מחלקת האחזקה של פלסאון." לימודים: "אני מאוד רוצה ללמוד הנדסת מכונות. אלו דברים שאני ממילא מתעסק בהם יומיום והלימודים יכולים להוסיף לי. אני רוצה לסגור את תחושת הכשל שעדיין שוכנת עמוק וחזק בתוכי. בבית יש לי הרבה פרגון להליכה ללימודים וגם מועדת השכלה, אלא שהשנה צוואר הבקבוק של הועדה היה צר מאוד." פּוק-ספוט: "תקופה ארוכה הייתי גולש גלים, וכל יום הייתי בודק את הים מהחלון של חדר האוכל. יום אחד הים היה ממש לבן מרוב גלים, גם אחרי האי השטוח. לקחתי את הגלשן והתחלתי לחתור לאזור הזה שמאורי האי השטוח. הבאתי אתי עוד כמה גולשים. היה שם מעין שביל לבן שלוקח אותך אתו עם גלים שלא מהעולם הזה, זאת היתה גלישה מהממת. כשהייתי בארה"ב, שאלתי את נדב בטלפון אם יש עוד מישהו שגולש בנקודה הזאת? הוא שאל אותי: 'איפה? בפּוק-ספוט?' שם החיבה שלי מאז ומתמיד היה פוק. מסתבר שהמקום הזה הפך למושג ומקום ידוע לגולשים" געגועים: ערן – "הרבה פעמים אני תופס את עצמי מתגעגע להורים שלי. כואב לי שלילדים שלי אין סבים. שאין להם את הנישה הזאת של ללכת למקום של סבא וסבתא. ואת הסבים שבאים לקחת את הילדים. לפעמים, הצלחה של אדם בעולם זו השרשרת שנוצרת. כשלאדם יש נינים זו הצלחה. אצלנו יש קטיעה. ההורים שלי לא יזכו לראות נינים. יש ידע שעובר מסבא לבן, מבן לנכד. לילדים שלי יש את זה בצורה מאוד חלקית. הם לא יקבלו כלום מהסבים. הגעגועים שלי הם לקן המשפחתי, מעבר לזה, אני לא מתגעגע לכלום. אני לא הפסקתי לעשות את מה שאני אוהב. אין לי תחושת החמצה או פספוס. שולי – יש לי געגועים לרגעים קטנים. לתקופות אחרות שהיו לפני ההורות, ליחסים שהיו לי עם החברות של פעם, לפניוּת המלאה לפרטים הקטנים, היינו מתעסקות ימים שלמים בדברים של מה בכך. אבל בסך הכל, אני לא טיפוס שמתרפק על העבר." זיכרון ילדות: ערן - "הלינה המשותפת. אני זוכר זאת כחוויה טובה באופן כללי, אבל אני יודע שזה לא משהו טוב." חלומות: ערן – "אני חולם להקים פה מרכז לפיתוח של מוצרים טכנולוגים. יש פה במעגן מיכאל המון מוחות עם המון ידע. אנשים מלומדים ומנוסים בהמון תחומים שְאו עובדים בחוץ, או מתבזבזים, או מתפשרים כי רוצים לעבוד בקיבוץ ואז לא הולכים לעבוד במשהו שהם טובים בו. אם יהיה מרכז כזה, אנשים אלו יוכלו לתת פה את מיטבם. מה שקורה היום מבחינה כלכלית, יכול ללמד אותנו שצריך וכדאי ללכת גם בכיוונים האלו." שולי – " 1 - תמיד רציתי לעסוק בפסיכולוגיה. אולי אגשים את זה באיזה אופן. 2 – טיול קולינרי באירופה. שניהם כנראה יקרו." טראומה: ערן – "האובדן של ההורים הוא כמובן קשה מאוד, אבל לא הייתי קורא לזה טראומה. החיים בנויים מטראומות. האובדנים נותנים לך פרספקטיבה שונה על החיים. באופן כללי אני פחות מפחד מכל דבר." קיבוץ: שולי – "המון פוטנציאל לא מנותב, אבל כמובן מקום נורא כייפי ושקט ויפה." ערן – "מקום מאוד מיוחד מבחינת איכות החיים. אני יודע להעריך זאת בעיקר אחרי שראיתי דברים אחרים. היום יש בעיה מבחינת גודל האוכלוסיה. אי אפשר יותר לנהל את הקיבוץ כמו שניהלו אותו 20 שנה אחורה. היום צריך ללכת לפי החוק. פעם הכל היה בסבבה כולם ידעו איך הכל מתנהל. היום יש 1700 איש ובאיזה אופן זה כבר דומה יותר לעירייה. חייבים להתנהל לפי מערכת חוקים, אין ברירה." מדד האושר: שולי – "8 . צריך לזכור להתחיל כל פעם מחדש מכל דבר. לא לקבל דברים כמובן מאליו, אחרת מאבדים את זה." ערן – 8 כי תמיד צריך לשאוף לעוד קצת ולהסתכל על הצד הטוב. לא להסתפק במה שיש לנו, אז 8 זה מקום טוב." חגי נתיב דפני אסף |