למפגש השולחנות העגולים ביום חמישי בערב הגיעו כ-130 איש שהתחלקו ל- 10 שולחנות. מטרת המפגש היתה לייצר שיח קצת אחר, לא למצוא פתרונות, אלא לדבר ולהקשיב. בחלק הראשון של הדיון, אחרי שתיה, כיבוד וחברותה ראשונית, תיאר כל אחד מיושבי השולחן
והשולחנות, חוויה כלשהיא שהיתה לו עם קליטה במעגן מיכאל או במקום אחר בעולם.
להלן כמה אמירות שנאמרו סביב השולחנות:- הגעתי לאולפן מארצות הברית, כשרציתי להיקלט פה נשלחתי לשלושה ימים לסמינר-קליטה באפעל. כשחזרתי הביתה, הרגשתי שאני יודעת על הקיבוץ יותר מבן-זוגי בן המשק. - הגעתי הנה מחו"ל עם שתי בנות כשלשתיהן בגדים מקסימים. אחרי שבועיים. נאלצתי לשלוח את כל הבגדים לבנות הדודות שלהן. הן רצו ללבוש רק בגדים שבני גילן לובשים פה, להיות כמו כולן. לא לבלוט בשום צורה. - נקלטתי בְקיבוץ פעמיים. פעם ראשונה אחרי מלחמת השחרור בקיבוץ של פולנים ניצולי שואה שהגעתי אליו בעקבות אשתי. זה היה קיבוץ אחרי פילוג ומדריך הנוער שם עבר לקיבוץ שהתפלג. מכיוון שהייתי אחרי לימודים באוניברסיטה שמו אותי להחליף אותו. פעם שנייה נקלטתי במעגן מיכאל אחרי שליחות בארה"ב זה היה משבר. אחרי שהייתי מורה, מדריך ומנהל בי"ס, שלחו אותי לעבוד ליד מכונה בפלסאון. - באתי לקיבוץ כילד בן 7, היה לי נורא חשוב שכל הבגדים והמצעים שלי יהיו בדיוק כמו של כולם אבל לא העזתי לבקש, אז הרבה שנים סבלתי מזה שהיתה לי שמיכה בצבע שונה. - כל יום אני נכנסת לפלסאון ומרגישה שאני נקלטת, למרות שאני פה כבר 6 שנים. - כשרק הגעתי הנה, הבאתי משהו לתיקון במחסן הבגדים, המתקנת צרחה עלי צרחות איימים, זה גרם לי להתלבט אם להישאר פה. אחרי זה הבנתי שזה היה אירוע יוצא דופן. - בעברי, הייתי בוועדת קליטה כ- 6 שנים. כשהתחלתי הייתי בטוחה שאנחנו חברה חמה, פתוחה, מסבירת פנים וקולטת. עם הזמן, התאכזבתי לגלות שככלל, איננו כאלו ולרבים מהבאים בשערינו, יש קושי ברמה כזאת או אחרת, להתערות בחברה שלנו ולהרגיש בבית. |
-הגעתי לקיבוץ אלמנה עם שתי בנות והקליטה הייתה בסדר. לא היו לי בעיות קליטה.
-למה הקליטה של בני משק חלקה יותר מאשר אלה שלא?
-פעם הייתה מסיבה אחרי האסיפה...
-פעם היו מצביעים רק החברים באסיפות סגורות על כל נקלט...
-פעם מי שהתקבל היה צריך לחלק גלידה באסיפה הבאה... והיו המון חברים באסיפות...
-אני זוכרת שאחרי שהתקבלתי קיבלתי טלפון לבוא לקחת טלוויזיית סילורה.
-הי די קשה. לא הכרתי אף אחד ולקח זמן, לאט לאט...
-היה לי מוזר שלא פנו אליי אחרי זמן ממושך שלא הייתי פה, ועליי הייתה מוטלת האחריות לפנות למוסדות ולהגיד שאני רוצה להקלט.
-היה נהוג כאשר בני משק שמגיעים עם בני זוג לתת להם זמן ולחכות שייקלטו ביחד עד ששניהם מוכנים ומבינים את המשמעויות של הקיבוץ.
-נקלט שהגיע ממשק אחר עם משפחתו, מתוך בחירה במעגן מיכאל כהמשך דרך חייהם. מספר על תהליך ארוך מאוד, שונה ממה שהכיר ואינטבנסיבי. התהליך כלל מבחנים, ביקורים שיחות עם הועדה. תהליך ארוך של כמה שנים שבכל הזמן הזה היה חוסר וודאות מוחלט לגבי עתיד המשפחה כאשר אתה בכלל לא יודע אם בסופו תתקבל למעגן מיכאל.
-חבר שהגיע מחו"ל, ראה סרטים בערבית, לא הבין כלום, סביבו דיברו רק בעברית מה שגרם לו להיות בבידוד מוחלט. כאשר בתו נולדה ומודעה נתלתה בחדר האוכל, חברים שלא כל כך הכיר ניגשו ובירכו אותו מכל הלב- אז הוא הרגיש שייך.
-הקליטה היתה כמו אינקובטור ויצרה אצלי הרבה ביטחון בקיבוץ. אבי היה חוזר ואומר לאיזה קיבוץ מצליח הגעתי.
-ביום שהגעתי המטפלת קיבלה את פני וניגשה להראות לי את החדר החדש שלי שאחלוק יחד עם השותפה החדשה שלי. כשהגענו שותפתי לא הייתה מוכנה להיות עם "העירונית החדשה" שהגיעה ולקח שבוע לשכנע אותה שאני בסדר... בין 10 ל- 15 שנה לקח עד שקראו לי בשמי... בכל הזמן הזה הייתי חברתו של... זה היה השם שלי.
-לחברות "התגלגלתי" בסוף יב כאשר זה היה אוטומאטי.
-הובלתי תהליך של הפסקה אוטומאטית של קבלה לחברות בסוף י"ב. החלטנו בכיתה שאנחנו רוצים עוד זמן להחליט, ועוד מעמד ביניים שלא מחייב אותנו לקבל את ההחלטה אם כן או לא כבר בסוף י"ב. הגענו לאסיפה, הסברנו את טענותינו, וזה אכן התקבל... אז החל השינויי.
-אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי בקיבוץ חזרתי עם משפחתי. (בעל וילדים). הזיכרון שלי הוא שהגיעו אנשים מהועדה שלא כ"כ הכרתי, התחילו לראיין אותנו ובשלב מסויים השתיקו אותי, הוציאו אותי החוצה ואמרו לי שאותי מכירים ואין צורך להכביר במילים... הפרידו כוחות ונשארו לשבת עם בעלי שאותו לא הכירו לשיחה ארוכה... הייתי בשוק. אח"כ אמרתי לבעלי שאם המצב היה הפוך קרוב לוודאי שלא היינו נשארים.
-אח שלי היה מועמד ולא התקבל. גם בני משק לא מתקבלים. זה היה שוק למשפחה. זעזוע. נכון שזה לא אני זה אחי, ועדיין זה מעלה שאלות והיה לנושא שיחות רבות בקרב המשפחה והחברים. זה האיר לי כמה דברים. זה כאב חוצה גבולות ופגיעה קשה במשפחה גם אם זה לא נשמע בחצר...
|
- אני 10 שנים בקיבוץ ומאוד רוצה שכל מי שנולד כאן יוכל לבוא לחיות פה עם בן-זוגו. יחד עם זאת המצב של הדיור כאן הוא לא טוב. יש מתח מאוד גדול בין הצעירים בשאיפה להגיע לשיכון. זה מייצר מצב לא בריא חברתית. אי-אפשר להתעלם מזה, זה כבר כאן. - פעם, בן קיבוץ היה נכנס אוטומטית לחברות. אולי זה היה התאים לתקופתו, לא בטוח. היום אנחנו רוצים להציב קריטריונים לקבלת הבנים. אבל גם זה כבר אינו מתאים למציאות. המציאות היא כשמגבלת הקרקע זו המסגרת שמכתיבה לנו את הקליטה. הכללים שנהגנו לפיהם עד עכשיו, שכל בן זכאי לגור פה, בין אם הוא חבר או לא, כבר אינם רלבנטיים מהבחינה הפיזית והאובייקטיבית. הכללים האלו כבר לא עובדים. מה שעומד היום להחלטה, עם כל הקושי, הוא את מי נקבל. למי יש זכות להיות פה בשיכון שיתפנה. מי יכנס במקום מי שימות. - הטעות הגדולה התחילה מזמן, בתשתיות. היינו צריכים לבנות בניינים ולא וילות גדולות, כך שיהיה מקום לכולם. אני רוצה שלכולם יהיה מקום וכולם יוכלו לבוא לגור פה. - למעגן מיכאל יש צרות של עשירים בכל מה שקשור לקליטה. יש קיבוצים בהם הצעירים לא חוזרים. שאין בהם דור ממשיך, שיש בהם בעיקר עצב ושקט, נסגרים בתי הילדים ומבני ציבור והקיבוץ הולך ומצטמק. אני בחרתי לגור במעגן מיכאל כי יש פה דור ממשיך. אנחנו צריכים למצוא דרך לקלוט את כל מי מהבנים שלנו שאינו פושע. המצב החברתי שנוצר לנו פה, של ארבעה דורות שחיים ביחד הוא מצב מצויין. - חייבים להבין שיש גבול לכמה הקיבוץ יכול לגדול. הייתי רוצה שכולם יוכלו לחזור לפה, אבל בסופו של דבר נגיע לקיבולת המלאה שלנו ונוכל לקלוט רק לפי הפינוי. יגיע מצב שקצב הקליטה יהיה לפי קצב התמותה. - חשוב מאוד שהבנים שלנו יצאו החוצה ויתנסו בחיי עיר אמיתיים לפני שהם חוזרים לקיבוץ. החיים בעיר הם בית הספר האמיתי לחיי קיבוץ. שנת הבית אינה חשובה כמו שנה או שנתיים בחוץ. אם הבן שלנו לא ילמד מה זה לקיים את עצמו בעצמו במשך תקופה משמעותית הוא לא יבין מה וכמה הוא מקבל בגן העדן שנבנה פה. - צריך לדבר עם אנשים שיש להם קשיים בתהליך הקליטה ולתת להם פיד-בק איפה הם נמצאים. גם אם לא מקבלים בן יש לו הזכות לדעת למה הוא לא מתקבל. - השאלה היא למה ההורים כל-כך רוצים שבניהם יחזרו למעגן מיכאל. ההורים שלי לא רוצים שאני אחזור לקיבוץ שלהם כי זה קיבוץ שלא טוב לחזור אליו. הם שמחים שאני במעגן מיכאל. אני היום שואל את עצמי איך אנחנו יכולים לצמצם את הפער הזה בין בן הקיבוץ שנשאר פה ומקבל הרבה, לבין זה שהולך למקום אחר ולא מקבל את מה שהבן שנשאר מקבל. זה טבעי שבן לאו דווקא ירצה לגור ליד הוריו. יתכן שאפשר לעזור לבן גם בלי שיבוא לגור ליד הוריו. - אני חושבת שבמשפחה שיש בה יותר משני ילדים ויש צורך בעזרה לאחד מהם, המשפחה היא שצריכה לעזור. לא הקיבוץ כאיזה דוד עשיר. כל אדם צריך לקחת את האחריות על עצמו ועל משפחתו. המוטו שלי הוא שכל אחד דואג לעצמו ואחראי על מה שיש לו.
*בנים רוצים להיקלט במעגן מיכאל כי... -להשאר בקרב המשפחה. -הקיבוץ טוב לילדים ולזקנים. -לחיות בישוב כפרי ושקט. כל אחד וסיבותיו שלו. -כי פשוט טוב לחיות בקיבוץ. -מיקום מצויין. בין חיפה-לת"א, קרוב לים, בריכת שחייה... -טוב להזדקן כאן -לאחר חוסר הצלחה/כישלון בחוץ חוזרים לכאן כי פה תמורת 8 שעות עבודה בפלסאון אפשר לחיות בתנאים טובים - באים כי קל. הבעיה שעלתה - רוב הבנים לא בוחרים לחיות בקיבוץ מתוך אידיאולוגיה הבחירה היא שונה. *גיל 28 כתקרת בחירה לצעיר להתקבל לחברות... -צריך מספר כלשהו. לא משוכנע לגבי מספר ספיציפי זה, אולי לכיוון ה-32 בכל אופן צריכה להשאר לדעתי מסגרת זמן.
*20 חברים חדשים התקבלו לחברות ואני לא מכירה אף אחד מהם -זה נכון. אני באמת לא מכירה, אולי אם יגידו בנים של... הישוב גדל ואני אפילו לא מכירה את הילדים שהיום כבר צעירים... -הבעיה שגם הצעירים לא ממש מכירים את הצעירים... -לגבי הגודל- אי אפשר להכיר את כולם וזה בסדר -הקיבוץ גדל ולגודל יש יתרונות וחסרונות.
*האם צריך לקלוט רק בנים חוזרים? כרגע עם בעיות של מקום אני חושבת שמעגן מיכאל לא יכולה לקלוט אנשים אחרים גם אם יש צורך במקצוע שלהם או שהם ממש נחמדים... אם יש לי בית פנוי אני מעדיפה לתת אותו למישהו עם משפחה ו/או קשר למקום עצמו.
עוד נקודות שעלו בדיון בצורה חופשית ועם קלפי הג'וקרים:
-חייבים ללוות את החוזרים והנמצאים בתהליך. להשקיע בכך.
-את בני המשק שחוזרים בגיל מאוחר יותר, עם משפחותיהם, צריך להכיר מחדש ולא לפי איך שאותו הבן היה בצעירותו.
-האם אנחנו רוצים לחיות כקהילה של משפחות או שיש לנו תפיסה אידיאולוגית שיתופית? לא נוח לי שאנשים מחליטים להשאר כאן או לבוא לכאן רק כי טוב. אני לא מרגישה שאנחנו מחנכים לערכים שנער בסוף י"ב יכול להגדיר לעצמו... אנחנו כבר מגדלים את הילדים שלנו במשפחה ולא כקהילה.
-תמיד יש את הידיעה המרגיעה שאם חו"ח תהיה קטסטרופה יש את הקיבוץ שיתמוך ויעזור. כי בעצם אין לי בית להבטיח לילדיי, אין לי כסף שיכולתי ל"שים בצד" בתקופה של שגשוג מקצועי, אני רוצה שיישאר לי הביטחון שהקיבוץ יהיה בשבילי ובשביל משפחתי אם וכאשר אצטרך אותו.
-אני מרגישה שהמכנה המשותף נאבד. אין לי את הזהות שגדלתי איתה, אין לי זהות במקום הזה. אבל זה שבאים צעירים זה מה שמחזיק את הקיבוץ. חייבים שיהיו פה צעירים, לא כייף לגדול במקום שאין בו צעירים וילדים ואנשים חדשים. צריך לסדר את המגרש, להבין באמת איפה אנחנו עכשיו- מה רוצים, מה חשוב, אני לא יודעת, צריך לדבר על זה.
-ועדת קליטה החליטה על קריטריון עבודה כעיקרי. פעם היה יותר לחץ חברתי "להיות בסדר". אני חושב לאור רמת החיים שהעבודה/ההתפרנסות צריך להשאר גורם חשוב בהחלטה. מי שלא מקיים את חובת העבודה אם אין הסבר טוב אני לא רוצה אותו כשותף איתנו בקיבוץ.
-צריך מסלול ארוך יותר כי יש מנהג שבזמן המועמדות עושים מאמץ להיות שנתיים "בסדר" ואז כחבר "לצפצף" על המערכת. למרות שהרוב לא נוהג כך...
-כוחה של הקהילה נחלשה בקביעת הסטדנדרטיים והנורמות. -אני סומכת על ועדת קליטה ונותנת להם את הקרדיט, הם מייצגים אותי והם מכירים את הנקלטים.
-צריך לדאוג שהצעירים ייצאו גם החוצה.
-צריך לעשות הסכמי ממון עם מי שלא בן משק. כלומר לעשות תהליך ארוך וממושך יותר ורק אחרי 10-15 שנה שהכל בסדר משפחה/עבודה וכמובן רצון להשאר רק אז תקבל את כל הזכויות שצברת רטרואקטיבית. עד אז תחיה כרגיל באותו התקציב כמו כולם.
-יש הבדל עצום אם יש משפחה ונכדים פה או לא. אחד הדברים הכי חשובים - משפחה. אם קורה משהו יש אל מי לפנות, ואפשר לעזור ולקבל עזרה.
וכמובן שלא הצלחנו לשמוע ולכתוב הכל... אז אתם מוזמנים להגיב... |