הרהורים על סדר ואי סדר, תוהו ואור בעקבות שירו של דוד אבידן
הבעיה היסודית בעולם היא בין סדר לאי סדר. תוהו – לבריאה.
מה שיוצר את הכאוס שנשקף מולנו במראה של אמצעי התקשורת, הוא ההימנעות מנקיטת עמדה והתחמקות מן הבחירה. באופן פרדוכסלי זה הפחד משינוי, שמא יביא איתו את הכאוס. במצבים שבהם נדרשת הכרעה, חייבים להצביע בעד צד זה או אחר. סיפור המכבים, מן הראוי שיאיר את כוח המיעוט ויזכיר, שלא תמיד סקרי התודעה מנצחים. אילו היו בתקופת המכבים רק מתנגדים או עומדים מנגד, היתה ההסטוריה נכתבת מחדש.
הַבְּעָיָה הַיְסוֹדִית בָּעוֹלָם
זוֹ הַבְּעָיָה שֶׁבֵּין סֵדֶר לְאִי סֵדֶר.
תֹהוּ- לִבְרִיאָה
וּנְקֻדַּת הָאֶמְצַע הִיא הַבַּקָּרָה.
וַאֲנִי מַעֲדִיף בָּאֻמְדָנִים הַדַּקִּים וְהַחַדִּים בְּיוֹתֵר
לִהְיוֹת בְּצִדָּה שֶׁל הַבַּקָּרָה.
אֲנִי מַעֲדִיף לִהְיוֹת
נֶגֶד אֵלֶּה שֶׁיִּקְבְּעוּ אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יֵעָשֶׂה סֵדֶר
אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יֻדְלָק הָאוֹר.
וְלֹא בּצִדָּם שֶׁל אֵלֶּה
שֶׁמַעֲדִיפִים לְחַכּוֹת שְׁנוֹת אוֹר
עַד שֶיִּדָּלֵק הָאוֹר.
לִהְיוֹת בְּסֵדֶר-
מַשְׁמַע לִהְיוֹת קַיָּם.
לִהְיוֹת מוּאָר-
מַשְמַע לְהָבִין שֶׁאַתָּה קַיָּם.
(דוד אבידן)
"סדר חייב להיות"
גדלתי במשפחה של יקים, בקיבוץ של יקים, כשרוחות השינוי החלו לתת בו את אותותיו. אני מתכוונת לארוחות ארבע בחיק המשפחה, ואפילו, צלילי הפטיפון הראשון עם תקליטים מחו"ל ששינה סדרי עולם נשמעו אצלנו בבית. המוטו שלאורו חונכתי היה "סדר חייב להיות", בגרמנית זה נשמע הרבה יותר גרמני וחד משמעי. "אוֹרדנוּנג מוּסט זַיין".
לאורך כל שנות קיומו של הקיבוץ, כחברה קטנה, סגורה ואיכותית המחוייבת לשמור ולהגן על עצמה ובד בבד גם להתקדם ולהתפתח, חיים בה שני הכוחות זה מול זה: רצון לשינוי, מצד אחד. הן מתוך הבנה שאין ברירה, כי המציאות משתנה, וגם אנחנו, והן מתוך דחף פנימי ומבט לאופק. ומצד שני, יש פחד גדול משינוי. שמא השינוי הקטן יביא איתו את הכאוס הנורא והמאיים. ובין לבין, ברור ש"סדר חייב להיות".
התקנונים שמרו על הסדר, החוקים והנהלים, התיאוריה שעמדה מאחורי כל מעשה, והמסורת שהתפתחה ביומיום ובחג.
למרות הרצון להתנתק מהיהדות - הדבקות בחג ובמסורת, בדיוק כמו דבקות באידיאה ובתקנון, יצרה סדר מנחם ובטוח להיתלות בו.
חנוכה היה חג מלא קסם, מזמין את הביחד ואת מוטיב האור, המשחק והאכילה שקל להתחבר אליהם, הקיבוצניקים אימצו אותו בשמחה. גם להם היו חודשיים של שגרת עבודה וגם להם היה חושך מוקדם, גשם, בוץ וקור. כל מה שנדרש היה התאמה אידיאליסטית ואיזה טוויסט ציוני, שאת זה לא התקשו למצוא.
הצודק והגיבור ניצח את האויב השנוא בעל היתרון המספרי. לא בנס, יש להדגיש, אלא בעבודה קשה ובאמונה.
וה"סדר חייב להיות" - במובן שהעולם עדיין מתנהל על פי אותן אמות מידה וערכים: הטוב מתגבר על הרע. הרע ייענש. האור ינצח את החושך. העם היהודי הוא החלש מספרית, אך הצדק עימו. להילחם על עצמאות ישראל בארצה – זה קונצנזוס.
בין תוהו לבריאה, בין סדר לאי סדר
חנוך לוין, כך קראתי מציטוטיו, אמר: "בישראל יש רק 3 עונות: חורף, קיץ ומלחמה".
המאסטר של תיאור האבסורד הקיומי לא הזכיר את עונת הבחירות שבאה אחרי המלחמה האחרונה ולפני המלחמה הבאה.
הבעיה היסודית בעולם היא בין סדר לאי סדר, אומר השיר. תוהו – לבריאה.
אלא שהשיר עצמו מכיל אי הגיון, אבסורד ומיני כאוס.
הבעיה היסודית היא, והיא נשקפת מולנו במראה של אמצעי התקשורת, ההימנעות מנקיטת עמדה וההתחמקות מן הבחירה.
הבעיה היסודית היא, שגם במלחמה, גם בחיים שלנו בארץ, גם בלבטים שלנו לגבי "הקיבוץ – לאן", שאין מנוס מלבחור. שבסופו של דבר חייבים לקחת אחריות, ולהטות לב ויד לכאן או לכאן.
ראוי לזכור, דווקא בחנוכה, שיהודה ומשפחתו, משפחת החשמונאים, היו מיעוט שבמיעוט. הם היו מצביאים חסרי נסיון שגייסו קולות ומצביעים ברגליים, נלחמו ונצחו את הצבא היווני המנוסה וכבשו את השלטון לשנים רבות במובן הכי טוב של המילה. אילו היו בתקופה ההיא רק מתנגדים, או עומדים מנגד, כפי שמוצג בשיר, היתה ההסטוריה נכתבת מחדש.
כי הבעיה האמיתית היא, שבמצבים שבהם נדרשת הכרעה, חייבים להצביע בעד צד זה או אחר.
אילו יכולנו להמשיך לחיות בשקט ובהשלמה עם מחזות האבסורד הפוליטיים שראינו כאן בשבועות האחרונים, ועם המצב החברתי שזועק לשינוי, יחד עם הפוטנציאל האדיר שיש פה - לא היה הריק כה בולט, והחלום על מנהיג שידליק אור של תקווה לא היה מביא המונים אל הרחוב בקיץ 2011 ואת הפנים החדשות אל הפוליטיקה בסתיו - חורף 2012.
אילו יכולנו להמשיך לחיות בתוהו. לחכות שמישהו יעשה את העבודה וידליק את האור בשבילנו, ואנחנו נשב בינתיים ונחכה למשיח הפרטי והלאומי באי נחת, בכעס, בבלבול, כי מה יכולים אנחנו, האזרחים הקטנים, לשנות? הייתי סקפטי, נשארתי פסימי. נראה כבר מה יהיה. אה, במילא מה שהיה הוא שיהיה.
אילו יכולנו לחיות רק בצד הביקורת והבקרה, עם כל האומדנים הדקים... היינו נשארים במעבדה, במבחנת הניסוי. אז היינו הופכים לחנוך לוין'ים, למרצים בTED או למרואיינים מבוקשים אצל לונדון וקירשנבאום. היינו מגיעים אז לניסוחים מושלמים. מה הבעיה? שהאור במעבדה הוא מלאכותי והתנאים סטריליים.
סדר – עניינו הפרדה בין הקיים. בין לבין. בין הישן שלא עובד לחדש ולרענן. בין הנחוץ למיותר. בין המתאים והרלבנטי לבין מה שאינו מן העניין לכאן ועכשיו. בין הרגשי לשכלי. בין מה שעשוי להיטיב, לתרום ולמצוא מוצא לדרך חדשה לבין מה שעלול להרוס ולהכאיב.
בריאה – היא יצירה שיש בה חידוש. יש יצירות שנבראות מן התוהו, יוצרים יעידו על כך ויותר מכולם – השיר עצמו ומחברו. אבל – יש לעשות הפרדה ברורה וחד משמעית בין תוהו לבריאה. מפלגה חדשה הקוראת לעצמה "תנועה" והיא אוסף רנדומלי של פליטי מפלגות ואבודים כאלה ואחרים אינה בהכרח "בריאה".
הקיבוץ היה ערבוב, ישראל היא כור היתוך, זוגיות היא כזו, הן הופכות לבריאה ברגע שיש בהן אמירה חדשה, בהירה ומאירה. זאת בריאה.
להיות בסדר – משמע להיות קיים. ואפשר גם ההיפך: להיות קיים – משמע להיות בסדר. הסדר מארגן את המשמעות, כי הוא מחייב להפריד ולבחור.
להיות מואר – משמע להבין שאתה קיים.
על הפילוסופיה הזו אפשר להתחיל לכתוב רשימה חדשה.