|
הגיעו לקיבוץ באוקטובר 09, נמצאים כרגע במסלול קליטה. נשואים. |
|
הבית: שכונת הקליטה, מי שלא גר בשכונה הזאת שיקום, כולם מכירים. חדר שמחולק ל"סלון" וחדר שינה על ידי ארון, מטבחון פיצפון צמוד לשירותים קטנים. נעמי וערן עברו לבית הזה מדירה של 120 מ"ר ולמדו איך "לשַקטן" את תכולת הבית. ברחבה בחוץ הקימו ביתן מניילון/ ברזנט - כמו במסעדות, לשם העבירו את המטבח. מקרר, תנור ושיש. שם ערן מבשל (אהבה מהבית) ונעמי אופה. |
|
|
|
עבודה: נעמי עוזרת מנכ"ל ב GTMSחברה לפיתוח עסקי שעוזרת לחברות ישראליות להרחיב את עסקיהן בחו"ל או לייבא טכנולוגיות לארץ. החברה נמצאת בהרצלייה. ערן עובד במכון הימי שהוא חלק מהמד"ן (מכון ההטלות ששמענו עליו לאחרונה מפי יואב מגנוס ועפר סיטון). בשנות בית ספר עבד ברפת, בשנת הבית בגידולי שדה, "בַכללי, אני אוהב חקלאות". |
|
קורות חיים: נעמי – "נולדתי בצרפת. אבי ישראלי, אמי צרפתייה. גרנו בראשון לציון כשראשון עוד היתה ראשון, לפני שגדלה למערב. כשהייתי בת 7 עברנו לחוף-השנהב, שבאפריקה, כשהייתי בת 9 חזרנו לארץ ל- 3 שנים וכשהייתי בת 12 נסענו להודו, אבא שלי הוא עובד משרד החוץ והוא פתח שם את הנציגות הראשונה, חיינו 4 שנים בניו-דלהי ומשם עברנו לקפריסין, לניקוסיה. עשיתי בגרות בינלאומית, חזרתי לארץ לבד לשנה, שבה ע"מ שלא להיות חיילת בודדה, דחיתי את הגיוס בשנה, והתחלתי ללמוד תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטה העברית. ההורים שלי נשארו עם אחותי שהייתה צריכה לסיים שנה בתיכון. כשהם חזרו, התגייסנו שתינו לצבא, שירתּי בחי"ל האוויר. את ערן הכרתי דרך ידיד משותף מיד לאחר שהשתחררתי מהצבא ומאז אנחנו ביחד- כבר 8.5 שנים. מס' חודשים אחרי שאני וערן הכרנו, חזרתי לאוניברסיטה לשנה שנייה בלימודיי לתואר ראשון בירושלים, ואח"כ גם המשכתי לתואר שני באותו התחום באוניברסיטה העברית. ערן היה בצבא-בסדיר ואח"כ שנתיים וחצי בקבע- ועם סיום תקופת הקבע, הגיע למעגן מיכאל לשנת בית. עם תום הלימודים שלי ושנת הבית של ערן, נסענו מטעם משרד החוץ לטורקיה לשנה בסה"כ. 8 חודשים באנקרה ו- 3 חודשים נוספים באיסטנבול, שם שירת ערן בתור איש בטחון, ואני לא עבדתי. במהלך התקופה הזו, ערן הציע לי נישואין וכשחזרנו מתורכיה התחתנו בקיבוץ. פחות משבועיים לאחר החתונה, נסענו לקטאר שבמפרץ הפרסי. גרנו ועבדנו בעיר הבירה – דוחא. ערן היה קצין ביטחון ואני הייתי עוזרת ראש נציגות. הבוס שלי היה מאוד פתוח, נתן לי לעשות המון דברים כך שהעבודה שלי שם היתה מאוד מגוונת ומעניינת. דוחא היא עיר מערבית לחלוטין, היו לנו תנאים מאוד נוחים, דירה מרווחת, מרוהטת ומצוידת ליד הים, עשינו המון טיולים. השנה הראשונה, בעיקר בגלל הניתוק מהארץ הייתה קשה, אבל מאוד חיזקה אותנו ואת הקשר שלנו, עם הזמן יצרנו קשרים, ויצרנו לנו מעגל של חברים מכל מיני מקומות בעולם". |
|
קורות חיים ערן: "נולדתי במעגן מיכאל. עד גיל 18 גדלתי בקיבוץ, למעט שנה אחת שאבא שלי יצא ללמוד באנגליה מטעם פלסאון ונסענו אתו כל המשפחה. היתה לי ילדות סטנדרטית. פעוטון, גן וכיתת צדף. אני מאלו שהתחברו לים ולימאות, בשבילי זה היה כיף גדול. בבית ספר הייתי בעיקר 'רשום', לא הרבה יותר מזה. רוב הזמן ביליתי בים. עם סיום בית-ספר, יצאתי לשנת שירות בנוה-חריף ובסיומה התגייסתי לצבא. אז הורדתי את השיער הארוך שליווה אותי 9 שנים. עשיתי מסלול לוחם ביחידת דובדבן, יחידה שמתמחה בלוחמה בטרור בגדה המערבית. הייתי לוחם כשנה, יצאתי לקורס קצינים, הייתי מפק"צ ובתפקיד האחרון קצין בתפקיד מטה. סה"כ שירתּי בצה"ל חמש וחצי שנים". |
|
|
|
דובדבן: "היחידה הוקמה במטרה להתמודד עם הטרור הפלסטיני ואיננה יחידה מלחמתית. התקופה שלאחר מבצע חומת מגן הייתה תקופת שיא מבחינת היקף ואיכות המבצעים שביצעה היחידה, אחרי שנים שגופי המודיעין אספו חומר ולא יכלו לעשות איתו הרבה, אחרי שנים שהיחידה בנתה ופיתחה יכולות, פתאום הוסרו כל המגבלות המדיניות וניתן היה להוציא אל הפועל מבצעים רבים. העומס המבצעי שהיה עלינו היה מטורף אך יחד עם זאת, זאת היתה תקופה מעניינת מאוד. מִתאר הפעילות בגדה הינו מורכב ביותר, נוסף על ההתמודדות עם היריב, ישנו קושי בזיהוי כוחותינו, מציאות אשר הביאה למספר טעויות מבצעיות בהן לוחמי היחידה ירו על חבריהם לכוח. זה לא קרה לי כמפקד, אבל זה קרה אצל אחרים ואלו ארועים קשים כלוחם וכמפקד. היום כאמור אני עובד במכון הטלות ומתכוון לצאת ללימודים בביולוגיה ימית במכמורת". |
|
|
|
דוחא: "החיים בדוחא היו רצופים חוויות מעניינות. רוב הזמן היינו לבד, ישראלים בין ערבים. כך אתה לומד מה זה להיות מיעוט. החיים בחברה הערבית אפשרו לנו לראות את הצדדים החיוביים והיפים שבתרבות הערבית. את הכבוד והעדינות שבהתנהלות היומיומית, את הטעם והאומנות הערבים, את הבישול והאירוח שלהם, החום ביחסים הבינאישיים והאצילות שלהם שאנחנו לא כל-כך רואים פה בארץ. החיים בקרב הערבים יצרו אצלנו כבוד והערכה אל התרבות הערבית ואולי גם אופטימיות בקשר לאפשרות של דו קיום". |
|
|
|
שפות: ערן - שולט בעברית ואנגלית (מהבית). מסתדר בערבית, טורקית ופרסית למד בשיעורים מסודרים במקומות ששהה בהם. |
|
|
|
נעמי – דוברת צרפתית מהבית, ושולטת בעברית ואנגלית. ערבית ברמה בינונית. | |
|
משפחה מורחבת: נעמי – שני הורים, שלוש אחיות, נעמי הבכורה. ההורים גרים לעת הזאת בפריס. אבא קצין מנהלה בשגרירות ישראל שם, ואמא עובדת אדמיניסטרציה בשגרירות. כשמגיעים לישראל, הבית בהוד השרון. אביגיל, האחות השנייה מטיילת באפריקה אחרי חודשיים של התנדבות בשליחות רפואית באוגנדה עם בן-זוגה הרופא (בדיוק באותו תפקיד ובאותו מקום שעשה ירון אסף). אחות שלישית, עמנואל, משרתת בחיל הים. בעצם, אין מצב שכולם נמצאים בארץ. "אני ואביגיל, אחותי שצעירה ממני בשנה גדלנו כמו תאומות. יותר מאוחר במהלך הלימודים באוניברסיטה גרנו יחד. כך יצא שהיינו- ואנחנו עד היום- באותה החברה ועם אותם החבר'ה. גם עם אחותי הקטנה שצעירה ממני ב- 10 שנים אני חברה מאוד טובה. ההורים של ערן הם סוג של הורים שניים עבורי, כי ההורים שלי רוב הזמן מאז שאני וערן יחד לא בארץ. גם אחותי הצעירה עושה פה את סוף השבוע, הם המשפחה שלנו. שם המשפחה הקודם שלנו היה לוגסי, כשאבא התחיל לעבוד במשרד החוץ ביקשו מההורים "לעַברת" את שם המשפחה ומאז אנחנו משפחת הראל, עם השנים גם הוחזר הלוגסי, והפכנו להיות הראל- לוגסי. מאז החתונה אני גלעד...." |
|
ערן – הורים: פנצ'ו ונינה. פנצ'ו נולד בארגנטינה יש לו אח מאבא שחי בארה"ב לוס-אנג'לס. נינה נולדה בהולנד שם יש לה שתי אחיות ואח. יש קשר טוב עם כולם. הם באים לבקר מפעם לפעם. ערן הוא השני מבין 4 אחים. עידית הבכורה נשואה לקקו ואמא לתאומות תהל ותאיר. אמיר האח השלישי, נמצא כרגע במסלול התנתקות אחרי צבא קרבי ושנת בית, ליעם, האח הרביעי, הלך לעולמו בגיל 14. "אנחנו מאוד אוהבים להיות דודים לתהל ומאור, אשר מאז החלו לדבר גם קוראות לנו 'דוד ודודה'. |
|
|
|
הפגישה: נעמי – "שבת אחת, לקראת סוף הצבא, הייתי אצל ידיד שלי, אמיר משדות-ים, וחברה שלי-ג'ואנה שמה- שעשתה אולפן במעגן מיכאל הציעה לי לבוא לבקר אותה . צריך לציין, שאת רוב סופי השבוע במהלך השירות הצבאי שלי, ביליתי אצל אמיר בשדות ים, והוא תמיד היה מספר לי על מעגן מיכאל והבטיח שיביא אותי לבקר, ובאותו יום החלטתי שזאת הזדמנות טובה לראות את המקום במו עיני. קבעתי עם החברה שלי בחוף של הקיבוץ, ואמיר הזמין את ערן שהיה חבר שלו מביה"ס האזורי להצטרף. אחרי הרחצה בים חברה שלי חזרה למקום בו התארחה, וערן הזמין אותי ואת אמיר לבירה בחדר שלו בקיבוץ. בילינו יחד כמה שעות של דיבורים והרבה צחוקים, בערב חזרתי עם אמיר לשדות ים. בסופ"ש שלאחר מכן, יצאנו אמיר ואני לפאב בזכרון יעקב, ופתאום ערן הופיע. בדיעבד התברר, שכשנפגשנו הוא חשב שאני חברה של אמיר ולכן לא התקרב אלי יותר מדי. באותו ערב, במסגרת החלפת הודעות טקסט מצחיקות בטלפון, וידאתי שיש לו את הטלפון שלי. ביום ראשון בערב הוא התקשר אלי. היינו שבועיים בטלפונים ואז הוא יצא שבת ואני ואמיר עשינו לו הפתעה, באנו לקחת אותו מהבסיס. מאז אנחנו ביחד כבר 8 וחצי שנים, מתוכן שנתיים וחצי נשואים. התחתנו על חוף הים בקיבוץ". |
|
|
|
בילויים: נעמי – "כשהייתי צעירה הייתי ממש בקטע של בילויים ויציאות. היום, אנחנו עדיין מבלים אבל פחות, אני אוהבת לצאת מדי פעם מהקיבוץ, אנחנו הולכים למסעדות ולחברים. סרטים אנחנו רואים בעיקר בבית. בחו"ל היינו מטיילים הרבה. בקיבוץ אנחנו הולכים לים ולפאב". |
|
תחביבים: נעמי - אפיה. מוסיקה (בשנים האחרונות בעיקר ישראלית), שופינג. ערן - בישול, צלילה חופשית, ריצה. |
|
|
|
געגועים: נעמי - "נראה שבסגנון החיים שחייתי, למדתי לא להתגעגע. התרגלתי לשים דברים מאחור ולא להתגעגע. כל תקופה בחיים מביאה איתה חוויות ואנשים חדשים, ועם אלו החשובים לי, נשארתי בקשר לאורך השנים. ערן - אני מסתכל קדימה, לא אחורה. חי את הרגע ומביט הלאה. |
|
זיכרון ילדות: נעמי – 1 - ללכת לים עם ההורים שלי. אבא שלי היה לוקח אותנו לים ואז היינו הולכים לקאנטרי של ראשון, "גלי הדר", מתקלחים ומשחקים, גולשים על סקטים, שוחים ואוכלים. 2 – טיולים של כל המשפחה בשליחויות, יציאה מהעיר (בעיקר באפריקה) לתשע, עשר שעות- לא עם אוטו ו- D.V.D מאחורה... |
|
|
|
חלומות: ערן – שימשיך להיות טוב. בעצם אין לי חלומות, רק תוכניות, התוכנית הבאה היא לנסוע למקום בו ניתן לצלול צלילה חופשית עם לווייתנים. נעמי – רוצה לעבוד במשהו שישלב את כל הדברים שאני רוצה לעשות ולטייל הרבה. |
|
מבט על החיים: בדוחא היתה לנו דירה גדולה וג'יפ 4 X 4 וראינו שהחומר זה לא מה שמביא את האושר. המעבר מבית של 120 ממ"ר לבית של 22 ממ"ר לא שינה לנו את רמת האושר. העובדה שהצלחנו בכזאת קלות להיפטר מכל-כך הרבה חפצים מעידה כל כך שלא באמת היינו צריכים את הדברים האלו. זה שהיינו בחו"ל, עזר לנו כנראה לראות את הדברים בפרופורציה אחרת. |
|
|
|
ספר וסרט: נעמי קוראת את אלף שמשות זוהרות של חאלד חוסייני מחברו של רודף העפיפונים. ערן קורא את האדיוט של דוסטוייבסקי וממליץ לראות את "פעמון הצלילה והפרפר" סרט שנעשה על פי סיפור אמיתי. סיפור חייו של עורך המגזין ז'אן דומיניק בובי שעקב שבץ מוחי הפך למשותק בכל גופו מלבד בעינו השמאלית. "שני מרכזים במוחו נותרו לא מוגבלים הזיכרון והדמיון, וכך בעזרת העין האחת הוא מצליח לכתוב ספר על חייו. הסרט הזה גורם לך כצופה לחשוב, מה באמת חשוב בחיים שלי? באיזו נקודה כבר לא שווה לחיות את החיים שלי, והתשובות שתקבל אחרי הצפייה בסרט יכולות להפתיע". |
דפני אסף וחגי נתיב |