התבוננות פנימית | ראיון אישי עם רמי אלוני
דפני אסף
אני נמצא כרגע בצומת חשוב בחיי. היציאה לגמלאות מחייבת אותי להתבוננות פנימית אישית עמוקה על חיי הבוגרים שבמרכזם העשייה החינוכית והמשפחה שלי.
נתחיל אם כן, בהשקפת העולם שלך.
השקפת העולם שלי מונעת מהבית בו גדלתי, מהקיבוץ בו בגרתי ומהרבה גורמים חיצוניים – ביניהם גם התנ"ך. גיבוש הדרך המהותי התחולל אצלי כשהייתי חלק מצוות ההקמה של ביה"ס האזורי. בצוות הזה היו אנשים משכמם ומעלה (ביניהם ג'וני בירן שבא לגייס אותי לב"ס עוד בהיותי תלמיד סמינר ב"אורנים"), אתם הייתי חודַשים בתוך דיאלוג על צביון בית הספר. זאת היתה עבורי הזדמנות אדירה למיצוי וגיבוש הכיוון שלי.
ואכן, עם הקמת "חוף כרמל", הובלנו שינוי דרסטי בתהליכי למידה ברמה הארצית, שינוי שביטא את רצוננו לבית חינוך שיישם את השקפתנו, בנינו מניפה רחבה שתאפשר מערכת אישית לכל תלמיד, בתוכה גם עבודה בענפי הקיבוץ.
בתהליך הלמידה הַמָה מאוד חשוב, עם זאת, האיך שווה פי אלף. זה מה שמאפשר לבן הנעורים הקשבה ולמידה עם לקיחת אחריות, שאלה פורייה והתנסות. זה יכול להיות בעריכת סרט, בעבודת חקר עיונית או ביצירת אמנות. כשהתלמיד יוצר - זה שלו. בית ספר תיכון אינו פרוזדור לאוניברסיטה. בחינות הבגרות חשובות, אך אפשר לסיימן בשנה וחצי בכל בית ספר אקסטרני, זה לא תפקידו המרכזי של המורה. מורה צריך להעלות דילמות, לחנך וללמד איך ללמוד.
בוקר, בוקר הייתי מגיע לבי"ס על אופניים, רואה את השלט "חוף כרמל – בית חינוך" ושואל את עצמי האם אנחנו עדיין בית חינוך שמניח במרכז את הבחירה של כל פרט ונותן הזדמנות שווה לכל תלמיד. מתוך המעיין הזה אני יוצא. זה מה שעושה אותי למורה, למחנך, למנהל פדגוגי, מורה למורים ולמנהלי בתי ספר.
ראוי לכל איש חינוך שיהיו לו אזימוט חינוכי והשקפת עולם. אלו הם מקורות האנרגיה לכיוון ולזהות שלו. אנחנו, אנשי החינוך פועלים בשדה ועלינו לצמצם פערים בין ההשקפה הפילוסופית לבין מציאות החיים.
ביוגרפיה - חיים וחינוך.
סיימתי תואר ראשון בהיסטוריה וספרות ב"אורנים". היינו 12 הומניסטים שלמדו מבוקר עד ערב, באים ביום ראשון, נוסעים הביתה ביום שישי ולומדים מתוך אושר גדול. כמורה צעיר לימדתי היסטוריה של המאה ה-20 והתאהבתי בהוראה. זה לקח אותי להיות מורה-מחנך. הבנתי שלַמֵמַד הערכי יש חשיבות גדולה, שאין לימוד בלי חינוך. את בני הנעורים מעניין הכאן ועכשיו, לכן תמיד לימדתי נושאים רלבנטיים להם. היו לי שתי תשוקות שגרמו להצלחה שלי כמורה. האחת, למידה מתמדת והשנייה, אהבה גדולה לבני הנוער. כנראה שהיה לי גם צורך באהבה שלהם. הגעתי לכל שיעור טעון בתשוקה וזה בא לידי ביטוי. התחברתי לגיל הזה דרך הסוגיות הכי מרכזיות של העולם שהם חיים בו. הנחתי בפני התלמידים דילמות עם דעות ועמדות שונות.
אל הכיתות שחינכתי - גם בבית אורן וגם במעגן מיכאל ("יובל" ו"דקל") – הגעתי עם רצון עז לנתינה ולחינוך בגובה העיניים, במובן של לא להיות מחנך עריץ. יש המון כוח בהקשבה ובהתמסרות אין קץ. בלפגוש את בן הנעורים עם ההתעוררות שלו בבוקר. זה אני לטוב ולרע, זה מה שהתאים לי, מורה-מחנך שהוא קצת אבא שמכבד ומלטף וגם דורש ובעיקר מופת ודוגמה אישית. אמא שלי תמיד אמרה לי, "רמינק'ה, תמיד תהיה אתה". ככה הגעתי לכיתות "יובל" ו"דקל". בלי הצגות ובלי מסכות – יום ולילה. אהבתי אותם אהבת נפש. עם "דקל" נסעתי ב-87 (יחד עם לאקה צןר ז"ל כעדה), לפולין כאחת הכיתות הראשונות שעשו מסע כזה. זאת היתה חוויה בלתי רגילה.
כשסיימתי לחנך התמניתי לרכז הוראה בחוף כרמל והובלתי עם הצוות שלי את התוכניות הייחודיות של ביה"ס. עם זה ודרך זה הגעתי לבית ספר לעובדי הוראה בכירים בירושלים ומשם ל"אבני ראשה" – בי"ס למנהיגות בית ספרית. פה ניתנה לי הזדמנות אדירה נוספת לגבש ולהעביר את תפיסת עולמי החינוכית עם מנהלים מגוונים שונים בחברה הישראלית. חילוניים, דתיים, ערבים, מתנחלים ועוד.
בתוך הביוגרפיה הזאת, אתה יכול להצביע על אירוע ששינה משהו בהשקפת עולמך?
מלחמת יום כיפור זעזעה אותי בכל הרמות. כל המערכת הערכית שלי השתנתה, לא רק ביני לביני, גם ביני לבין תלמידי. איבדתי חברים ובן משפחה (בעלה של אחותי). מכאן ואילך, לאורך כל הדרך - עם תלמידי הצעירים והבוגרים - העליתי את השאלה מי אנחנו כעם כובש. קיבלתי מכתבים מחיילים שהיו חניכים שלי בהם סיפרו על הקושי בהתמודדות עם הכיבוש המתמשך מאז 67. ואני, שבאתי ממחנות העולים, מחינוך על ארץ ישראל השלמה, שאמרתי לחניכי - ברוח הקיבוץ המאוחד – הגלעד צריך להיות שלנו, שיניתי את דעתי מן הקצה אל הקצה. המשכתי לעסוק בנושא זה כל שנות ההוראה שלי משום שזה היה רלבנטי לחיי הנערים כמו שרלבנטי היום לעסוק במה קורה לנו כשיהודים שורפים משפחה ערבית והורגים יהודים במצעד גאווה.
אירוע נוסף התרחש בגיל 14 כשנותקתי מהבית, בדיעבד ללא סיבה מוצדקת. הגעתי לבית אורן עם אחותי התאומה בספטמבר ובפעם הבאה ראינו את הורינו בחנוכה ואח"כ בפסח. אחותי לא עמדה בזה וחזרה הביתה, אני נשארתי. מעולם לא הבנתי את הניתוק הזה שהורי כפו עלי ועד יום מותם לא סלחתי להם על כך. הפרידה מהבית היתה קשה מנשוא. הייתי ילד רגיש שבוכה בלילות וכותב להורים "אמא אבא, למה עשיתם לי את זה?". הייתי אהוב על בני כיתתי בבית אורן, ניסיתי להידמות להם בכל כוחי, אך אף פעם לא הייתי כמוהם. להיות ילד חוץ זה מצב מכונן. כאבים, ובדידות וסוף הילדות.
כדי להידמות לחברַי בני המשק, התגייסתי למסלול של פיקוד נח"ל - בני משקים, דבר שלא הייתי ערוך לו פיסית ונפשית. בקושי גדול הצלחתי לסיים את מסלול הלוחם והפכתי מ"כ ואחר כך סמל של בני גרעינים. פה, לראשונה גיליתי את המחנך שבי. הייתי קשוב וקשור לכל חייל וחייל במחלקה שלי והגעתי אתם להישגים גבוהים. זאביק נתיב (אבא של חגי נתיב), שהיה מפקד שלי כתב לי, "מבין המפקדים הפַקוּדים שלי, אתה היית מטובי המפקדים". כשהגעתי לַחינוך, הבנתי שכמו אצל סופר ואמן, הכאב שהזכרתי, הרגישות לעוולות שהתפתחה בי, הם גורמים מניעים שעוזרים לי להבין את בני הנוער.
למרות ההיטמעות שלך והיותך איש מרכזי בבית אורן החלטת לעזוב.
העזיבה שלי את בית אורן היתה קשה ביותר. במציאות החיים שהיתה שם הבנו כמשפחה שעלינו לחפש קיבוץ אחר. הייתי כבר 7 שנים מחנך בבי"ס חוף כרמל ןהיה ברור שזה יהיה מעגן מיכאל. ארבעים הדקות של הנסיעה במשאית הארוזה מבית אורן למעגן מיכאל היו מהקשות בחיי. הרגשתי חסר בית וחסר שורשים – עקור ממש. למרות שנישאנו פה על כפיים, גם השנה הראשונה היתה קשה מאוד. הדרישה ממני כנקלט היתה לעבוד במקום שנהניתי בו - פלסאון, אבל יצא שעזבתי בבת אחת גם את בית אורן וגם את בית הספר. אחרי שנה עמדנו להצבעה באסיפה וכמי שחש עצמו ממנהיגי הישוב הקודם זאת היתה התנסות לא פשוטה.
ובימים אלו?
עכשיו אקח קצת זמן לעצמי. אני עובר חוויה של התבוננות וחשיבה עם סיפוק עצום. אני בן 70 ואיך שלא אסתכל על זה, אני בשלב האחרון של חיי. אדם מחפש משמעות כל חייו וחיי הבוגרים היו מלאי משמעות. כמובן שעם קשיים, בכי, הצלחות ואכזבות. אני בן מושבה (מזכרת בתיה), והמוטו של ללכת בתלם עד סופו החרוש טבוע בי מהמורשת של סבי שהלך בתלם (הלא מטפורי), עד שמת בו. שום דבר לא בא לי בשליפה. בהליכה הזאת בתלם, בעקשנות שלי למיצוי כל או רוב יכולותי הרגשתי שאני משמש דוגמה לנערים ואח"כ למנהלים.
על אף שאני מרגיש בשיא כוחי ונהנה מהניסיון והבשלות של הגיל, העברתי את הדגל לצעירים ממני. אמשיך לכהן בהנהלת לוחמי הגטאות ובהנהלת סמינר הקיבוצים. אמשיך לכתוב, כי הכתיבה היא סם חיים בשבילי (הוצאתי 2 ספרים ועוד ספרי ילדים). אני מרצה מבוקש ויש באפשרותי לבחור את הרצאותיי. זה שנים שאני מלווה אנשים בקהילה שלנו, אמשיך גם בזאת. כמובן שהמשפחה היא הבסיס שהלך והולך אתי כל יַמי, זכיתי שכל ילדי ונכדי פה. זה לא מובן מאליו שילדים רוצים לחיות בקהילה אחת עם הוריהם. על הכול הייתי חוזר שוב.
אני מאמין ש...
כמחנכים אין לנו זכות לוותר על אף ילד. לא על החלש ולא על החזק, המוכשר והמצטיין, אותו אנחנו נוטים לא לראות. הוא לא צריך ללכת לבית ספר למחוננים. כל ילד בגיל נעורים הוא קשה ומורכב. הוא נמצא במאבק זהות יומיומי עם עצמו וסביבתו. למחנך השפעה גדולה. עליו לראות כל ילד, להתייחס אליו באמונה ובכבוד מתוך תביעה וליטוף גם כשהוא פושע. היכולות של המחנך עומדות למבחן דווקא כשילד נכשל.
למידה לא קורית מתוך לחץ, חשש ופחד. היא קורית מתוך חוויה אנושית. גם היום בי"ס לא מיותר. צריך ליהנות מהטכנולוגיה שנותנת תשובה להמון תחומי עניין ויחד עם זה לדַבר אחד עם השני. להיזהר מהניכור הגדול שהיא מביאה. תפקיד המורה משתנה היום. הידע מושג בשני תקתוקים והמורה כבר לא מקור ידע, תפקידו ללמד איך לחשוב, איך לנהל דיון שיש בו דילמות והקשבה.