בימים אלו מתקיימות ברחבי המדינה אזכרות לחללי מלחמת יום הכיפורים. עשרים שנה מלאו לנפילתם במלחמה הקשה והנוראה ההיא. במוסף "ידיעות אחרונות" של ערב יום כיפור, התפרסמה כתבה בשם: "הפלוגה שלי". יגאל סרנה, הכתב, אסף עדויות מאנשים שהיו ב"פלוגה שלו" בתקופה שלפני המלחמה ובמלחמה, עיבד ועירבב אותן לכתבת אוירה מרגשת ומסקרנת. ירון רם שהיה אז מ"פ צעיר בשריון וב"פלוגה שליד" מוזכר לא אחת בכתבה כמי שלקח חלק בקרבות הבלימה, ליד תעלת סואץ, בימים הראשונים למלחמה. "העובדות בכתבה חוטאות מדי פעם לאמת" אומר ירון, למרות זאת, ולשמחתי, נאות להתראיין בעקבות הכתבה ובעקבות המלחמה. הרבה ממה שסיפר לא נכתב והרבה ממה שנכתב, נמחק. ירון אינו מקל. מקפיד על כל מילה. מחמיר עם עצמו, לא רגיל לסוג כזה של חשיפה. הדברים שנאמרו, ציוני מקומות, זמנים ושמות של אנשים, נותנים את ההרגשה כי הדברים שמורים בזיכרונו, חיים כאילו הם קרו אתמול.
|
איך אתה זוכר את הימים שלפני המלחמה?
הייתי אחרי קורס מ"פים, חתום לשנת קבע. הגעתי לגדוד 46 והחלפתי את דני יתום כמ"פ. בגדוד החדש הכרתי רק ארבעה אנשים, ביניהם עירא, אחד המ"פים, ציקי ברוידא שהיה איתי בטירונות באותו צוות טנק ובקורסי הפיקוד ועירית יעקובי ז"ל שהיתה פקידת המבצעים של הגדוד. קיבלתי פלוגה שעשתה אימון של שלושה חודשים. פלוגת צמ"פ שהחיילים בה היו תשעה חודשים בצבא. עד למלחמה הספקתי לעשות אתם תרגיל חטיבתי ראשון. ביום ראשון ה-7.10 היינו אמורים לרדת לקו לאחר שעשינו חפיפה על הגזרה. ראינו שהמצרים מקדמים סוללות טילים. ראינו אותם מכינים משטחי צליחה וממלאים את המחפורות בטנקים. כל מה שקרה בצד השני היה ידוע לנו לפרטי פרטים והיתה תחושה שהולך להיות משהו. ביום רביעי, השלישי לאוקטובר נפגשנו עם מפקד האוגדה אלברט מנדלר. מ"פ מהגדוד השני, חבר טוב שהיה אמור להשתחרר תוך מספר ימים, שאל את מפקד האוגדה אם הוא חושב שהוא ישתחרר, אלברט, שאמור היה לסיים את תפקידו ענה לו: "אני חושב שגם אתה וגם אני לא נעזוב את סיני ביום ראשון". כעבור כמה ימים שניהם נהרגו.
למרות הביטחון העצמי המופרז של אחרי מלחמת ששת הימים, למרות הזלזול בחיילים המצרים, אנחנו, השריונאים, היינו מאוד מאומנים ומאוד מקצוענים, היום אני יכול לומר שהמקצוענות של החיילים והקצינים הזוטרים שהיתה תוצאה של האימונים המפרכים שעברנו, והתושייה בשטח, הם שבלמו את המצרים והסורים בתחילת המלחמה.
איך התחילה המלחמה שלך?
מיום חמישי היינו בכוננות גבוהה. החזרנו את כל החיילים מחופשה בשבת. ביום כיפור, בשעה עשר בבוקר, נאמר לנו שהמלחמה עומדת להתחיל בשש בערב ובשתיים בצהריים המג"ד יסביר מה הולך לקרות ויקריא את לוח הזמנים. בשלוש אחר הצהריים נניע ונזוז לכיוון התעלה, בחמש וחצי נגיע לתעלה, בשש, כשהמצרים יתחילו אנחנו נהיה במקום. רק שהמצרים התחילו בשתיים בצהריים. חמש דקות אחרי שתיים המטוסים שלהם הפציצו את אזור הבסיס שלנו.
איפה נלחמת?
הגדוד שלנו, גדוד 46, נלחם בגיזרה הדרומית של תעלת סואץ ואחר-כך היה שותף לצליחת התעלה וכיתור הארמיה השלישית. הגדוד סיים את לחימתו בכיבוש עדביה שמדרום לעיר סואץ ואחר-כך התייצב באזור הקילומטר ה-101 על כביש סואץ קהיר. ביומיים הראשונים נלחמנו סביב מעוז "ליטוף" שהיה ממוקם בדרום אגם המר הקטן. בימים שלאחר מכן השתתפנו בקרבות הבלימה במרכז הגיזרה מול ציר המִתלֶה והיינו שותפים, בעיקר הפלוגה שלנו, לעצירת המתקפה המצרית בגזרת המִתלֶה ב-14.10. ב19.10 צלחנו את התעלה ועד ה- 24.10 נענו דרומה עד שכבשנו את עדביה.
היה רגע שהרגשת שהמצב ללא שליטה? שאנחנו מפסידים במלחמה?
ברמה של הגדוד לא הרגשנו את זה. היו לנו מפקדים טובים והיתה שליטה במצב. בלילה הראשון כשנפגעו ונעלמו טנקים היה קצת בלגן בעיקר מפני שהפיקוד מעלינו לא כל-כך ידע מה הוא רוצה לעשות ואיך. אלו דברים שהסתדרו יותר מאוחר. לדוגמה, ביום שבת בלילה, היום הראשון למלחמה, היינו בתוך מעוז "ליטוף", רצינו לקחת את כל חיילי החי"ר שהיו שם ולפנות אותם, משום מה הם נשארו שם ורק הפצועים פונו. כשניסינו לחלץ אותם למחרת הבנו שעשינו טעות שהשארנו אותם שם, זאת טעות שנבעה לא מאיבוד שליטה, אבל בהחלט מהערכת מצב לא נכונה של מי שפיקד עלינו. היום כבר ידוע שהיתה טעות בכך שלא פינו את כל החיילים מכל המעוזים. עשרות אנשים נהרגו בנסיונות לחלץ לכודים בקו שהפך מתחילת המלחמה לנטל ולמעמסה. קו, שלאחר שפרצה המלחמה לא הביא תועלת אך גבה מחיר דמים כבד ביותר.
לא היה אף שלב בו הרגשנו שאנחנו מפסידים במלחמה. היתה תדהמה, היתה אכזבה והיתה בהחלט תחושה של כישלון מזה שאנחנו לא מצליחים לחזור לשטח ולחלץ צוותים וטנקים שנפגעו. זה היה ברור שיהיו לנו הרוגים ופצועים, ככה זה במלחמה. אבל לא הבנו, לא השלמנו ולא התכוננו לקטע הקשה הזה שאנחנו לא חוזרים למקום שנכבש מאיתנו, שהכלים והאנשים הפגועים נשארים בידי המצרים.
הפעם הראשונה שתפסנו שזה לא מה שהתכוונו היתה בְיום ראשון. הַיום השני למלחמה בשעה חמש אחר הצהריים, אחרי שלא הצלחנו לחלץ את חיילי המעוז. דן שומרון המח"ט, שהיה מפקד מבצע החילוץ , נתן פקודה לחיילי המעוז לרוץ דרך השער אלינו, שחיכינו להם. הם יצאו ונפלו ישר לזרועות המצרים. חלקם נהרגו וחלקם נפלו בשבי. אז בעצם הבנו שאנחנו נסוגים ואם נחזור פעם לשטח זה כבר יהיה מאוחר מדי. מיקמנו את עצמנו בקו אחורי כשחסרים לנו עשרים אנשים, עשרה מהם מהפלוגה שלי.
ברמת הגולן, כשהסתכלת אחורה ראית את מנרה ויתכן שההרגשה שם היתה קצת שונה. בסיני, כשהסתכלת אחורה, ראית רק חול. נלחמנו מאות קילומטרים מהבית. לא היתה תחושה שאנחנו מפסידים, שאנחנו נלחמים על הקיום של מדינת ישראל. בסופו של דבר היתה זו מלחמה שהחלה במחדל גדול והסתיימה בניצחון גדול.
|
ביחד על הטנק. משמאל: ירון רם, באמצע: ציקי ברוידא |
בסערת הקרב, איך אתה כמ"פ יודע מי נמצא, מי חסר, מי נפגע?
בפלוגת שריון, כל הטנקים נמצאים על רשת קשר אחת. אתה מתחיל לדאוג כשאתה לא שומע מישהו בקשר. היו כאלו שגוועו אל תוך הרשת והיו כאלו שפשוט נדמו. צריך לזכור שכמ"פ במלחמה מופעל עליך לחץ מעל הכיוונים. אתה צריך לפקד על צוות הטנק שלך, על עשרת הטנקים שפיקודך, לקבל פקודות ולהתייעץ עם המג"ד שמעליך. ועם כל זה לנסות לתכנן ולבצע משהו תוך כדי שיורים עליך. היו מצבים שאי-אפשר היה לחלץ פצועים, היה חושך ולא ידענו היכן נמצאים הטנקים הפגועים. במלחמה כל אחד נלחם את המלחמה היותר מסוכנת שלו כשהמלחמות האחרות (חילוץ, פינוי וטיפול בפצועים) מחכות. אחד הדברים שהכי מציקים לי עד היום הוא זה שאני באמת לא יודע מה קרה לחיילים שלי שנהרגו. טנק אחד נעלם בלילה, שני טנקים שנשלחו לחלץ אותו נעלמו גם הם. נודע לנו מהקשר שבאחד הטנקים נפגעו המפקדים, הטנקיסטים הוסיפו לדווח עד שהפסיקו. מה באמת קרה, עד היום איננו יודעים משום שאף אחד מהצוותים של שני הטנקים לא חזר וניסיונות החילוץ שלהם הופסקו בפקודה.
במצב כזה כמו שתיארת, איך ולפי מה מקבלים החלטות?
בדיעבד כולם חכמים ויודעים מה צריך היה לעשות. בזמן אמיתי זה נראה קצת שונה. ברקע יש תמיד את הפקודות שקיבלת, את התרגולות שלמדת ותרגלת ואת קודי ההתנהגות הבסיסיים שלאורם התחנכת בצבא ובכלל. המוטו הוא למלא את המשימה במינימום נפגעים. בלחץ הזמן והאירועים אין מקום לשיקול דעת מעמיק ולסימפוזיונים. כמפקד, אתה מתייעץ כל הזמן בקשר עם מפקדיך ופקודיך, סדרי העדיפויות משתנים בהתאם לפקודות שאתה מקבל, למצב של כוחותיך ולהתנהגות של האויב. בשעת הקרב רוב ההחלטות הן אינטואיטיביות. את מי לשלוח, לאן לנוע, על מי לירות ראשון, את מי לחלץ קודם ועוד. האינטואיציה שלך נבנית על סמך המקצועיות שלך ועל סמך ההכרות שלך עם היחידה שלך, מי יותר מתאים לעשות דבר זה או אחר, ולא פחות חשוב, ההכרות עם היכולות של האויב. למרות כל אלו צריך גם מזל בשביל לצאת בשלום, אפילו אם עשית הכל כמו שצריך.
כשנגמרה המלחמה?
ב-24.10, בבוקר, הגענו לעדביה. שם הסתיימה הלחימה שלי ושלנו. מאותו רגע, מה שעניין אותי ואותנו זה איפה אלו שאינם. איפה החיילים שהיו באחריותי ולא הגיעו לקו הגמר, ומה קרה לחברי האחרים מהצבא ומהמשק. בפלוגה, ידענו מי איננו, ידענו ששלושה צוותים שלנו חסרים כבר מיום ראשון ה-7.10. קראנו להם בקשר כל המלחמה. מאוחר יותר התחיל הקטע של השחזורים. מה ואיך קרה, ואחר-כך חיפוש הנעדרים. נסענו בחולות סיני עם קצינים מצריים שעד אתמול היו אויבינו בתוך ג'יפ מצרי סגור, מאחורינו אנשי הרבנות הצבאית וחברה קדישא שעשו עבודה יוצאת מהכלל, כשאנחנו מנסים להרכיב את הפאזל של המלחמה מקרעי סיפורים, צילומי אויר, טנקים שרופים וגופות. את רוב הגופות של חיילינו, המצרים לקחו לפני שהגענו ומשלב מסוים החיפוש התבצע בעיקר כדי להראות להם שאיכפת לנו. המצרים הורידו בשבילנו דיונות חול שלמות, מצאנו כל מיני שרידים, חלקי בגדים וציוד, אבל את רוב הנעדרים לא מצאנו. הם הוחזרו יותר מאוחר בעקבות הסכמים שונים עם המצרים. שני חיילים שלי עדיין נעדרים וזה ממשיך להטריד אותי עד היום.
המלחמה שלנו הסתיימה כשהוחזרו השבויים וכשהובאו הנעדרים לקבורה בתחילת 1974. בסוף המלחמה התחילו השאלות של "מה היה קורה אילו", שאלות שבאות בהרבה מצבים אחרים בחיים, אבל פה זה היה קשור באנשים ובחברים שנהרגו. השאלות הללו מלוות אותי ועולות מדי פעם. נדמה לי שזוהי מנת חלקו של כל מפקד שהיה במלחמה והתנסה באובדן חייליו וחבריו.
לאחר המלחמה, כשנודע לנו מי נהרג ומה קרה, בצד תחושת הכישלון, האכזבה והאובדן היה גם עצב גדול מאוד ולמרות זאת היתה גם גאווה. אי-אפשר להימלט מזה. גאווה על הדברים הטובים שעשינו, על האנשים שהצלנו, על קרבות שהצליחו, על התפקוד שלנו במלחמה וכמובן על תוצאותיה הסופיות.
היה גם כעס?
בוודאי שהיה. היה כעס גדול מאוד על אנשים שלקחו סיכון גדול מדי על הגב שלנו – הצבא הסדיר בקו. על ההנהגה ששלחה אותנו להילחם ולמות עד שיגויסו המילואים. להם זה עלה בשלטון ולנו בחיים של החברים שלנו. היה כעס על שאלות שלא היו להן תשובות. למה לא גייסו מילואים יום קודם? למה חיל האוויר לא פתח במתקפת נגד? למה לא פינו את המעוזים ועוד שאלות שהיום כולם כותבים עליהן. השאלות האלו מטרידות אותנו ואותי עד היום. והיה כעס כי הדברים לא נעשו כמו שצריך. הכינו אותנו למשהו שונה לגמרי, חשבנו שיהיה אחרת, שאף אחד לא יעצור אותנו. חשבנו שאם יהיה צורך נגיע לפירמידות בלי בעיה. בדיעבד, כולנו יודעים מה היה.
יש לדעתך מאפיין משותף לחיילים שהשתתפו במלחמה הזו? דור טראומתי? דור של אובדן אמונה?
הטראומה או ההשפעה הם אישיים. אני לא חושב שיש משהו משותף. בכל זאת, מי שחווה את הצד הבעייתי של מלחמת יום כיפור, את הלחימה המייאשת של הימים הראשונים, את השארת האנשים בשטח, את האובדנים הענקיים (בעיקר הסדירניקים מהיחידות הקרקעיות הלוחמות) לגביו מלחמת יום הכיפורים היא אירוע, לא אגיד טראומטי, אבל מאוד משמעותי. החיים לפניו ואחריו, לא אותו דבר.
מדוע לא נשארת בצבא אחרי המלחמה?
השתחררתי מהצבא במאי 1974. הופעל עלי לחץ אדיר להישאר, אבל הרגשתי שאני מוכרח ללכת. הייתי עייף. המלחמה עייפה אותי מנטלית. חזרתי הביתה לחיים הרגילים. אי-אפשר להגיד שהפסקתי לחשוב על המלחמה אבל ניסיתי לקיים חיים נורמלים. מלבד זאת הצבא כבר היה זר לי. כל חברי הטובים כבר השתחררו או נהרגו. שנת 74 היא שנה חסרה מבחינתי. זו השנה בה חיפשנו את גופות הנעדרים, זו השנה בה נסענו להיפגש עם המשפחות השכולות ולבקר את הפצועים. זו השנה הראשונה בה היה יום הזיכרון הראשון לחללי המלחמה. שנת 74 מבחינתי היא המשך של שנת 73, לא שנה בפני עצמה. שנה חסרה.
יש לך לקחים פרטיים מהמלחמה, דברים שמנחים אותך מאז?
הרבה דברים למדתי מהמלחמה הזאת. למדתי ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. הנראה טוב לא תמיד טוב והנראה רע לא תמיד רע.. לדוגמה, שמחתי מאוד כשחברי הטוב ציקי ברוידא הצטרף אלי לפלוגה ביום שישי שלפני השישה באוקטובר, הוא בא מחופשת שחרור. אז זה היה נראה לי הדבר הטוב ביותר. הכרתי אותו ויכולתי לסמוך עליו. היום אני מצטער על כך. בלילה הראשון שלחתי אותו עם טנק לחלץ טנק שנעלם והוא לא חזר.
היום אני יודע כמה החיים יקרים, כמה חשוב לשמור עליהם ובאיזו קלות אפשר לאבד אותם. קצין שהגיע לגדוד באפריקה אחרי שעבר את כל המלחמה, נפצע בה וחזר ממנה בחיים, נהרג מאוחר יותר על ידי חברו ששיחק בנשק. היום, הרבה בעקבות המקרה הזה, אני הרבה יותר זהיר ומודאג בנושא של שמירה על חיי אדם, בכל תחומי החיים. הבנתי כמה חשוב להתעמק, להשקיע ולהגיע למקצועיות בדברים שאתה עושה, בעיקר באלו הקשורים במעשיהם ובחייהם של אנשים אחרים. זה נכון משיעור בבית ספר ועד תרגיל חטיבתי בצבא. זאת הסיבה שאת שירות המילואים שלי לקחתי מאוד ברצינות.
אין דבר קשה יותר מלהסביר למשפחה שכולה למה ואיך קרה מה שקרה.
חשוב לך לספר על מלחמת ים כיפור?
אני חושב שהמלחמה הזאת היתה אירוע משמעותי למדינת ישראל, לתושביה ולאלו שנלחמו בה. לכן אני נענה ברצון לכל בקשה לספר על המלחמה, כבר סיפרתי בעיקר לחיילים, מהנגב בדרום עד הגולן בצפון. ההרצאות לחיילים עוסקות בדרך כלל בהעברת לקחים מהניסיון שלי כמ"פ במלחמה ופחות בסיפורי קרבות וגבורות. בבית ספר לימדתי על מלחמת יום כיפור כאירוע לאומי. את סיפורי האישי עדיין לא סיפרתי וגם במשפחתי יודעים מעט מאוד, אולי באחד הימים ידעו יותר.
|
ירון, חבוש בראשו לאחר שנפגע מרסיס של פגז מרגמה |