אורי מגנוס חזר לקיבוץ אחרי התנתקות של כשנתיים. הוא עדיין נמצא במסלול צעירים כשאת השבוע שלו הוא מחלק בין עבודת חוץ במרינה בהרצלייה לעבודה במועדון הורים – "צוותא" . אותנו עניינה עבודת החוץ. איך הגיע אורי ל"דרך הים" עליה נרחיב את הדיבור, כשבמבט לאחור נראה שזוהי דרך שנסללה כאילו במקרה, אבל הכאילו מקריות הזאת טוותה מסלול מאוד ברור כבר מגיל מאוד צעיר למקום שאורי נמצא בו היום. רשות הדיבור לאורי:
הטיול "עשיתי טיול של שנה עם עדי שלזינגר, שהתחיל בהפלגה מאירופה לאיים הקריביים שבמרכז אמריקה. חצינו את האוקיינוס האטלנטי כאנשי צוות על יאכטה, זה בעצם היה סוג של טרמפ. בקריביים שהיתי כחמישה חודשים בהם שוטטתי באיים, גלשתי והתפרנסתי מצילום. האזור סובל ממחלת המים הצלולים, אזור פשוט מדהים. נפגשנו שם עם עוד חמישה חבר'ה מהקיבוץ. נעמה שרמן, דוד גל המוכר יותר בשמו דייב, יובל ארד, אלון קפלן וברק אלקלעי שמצא את עצמו בין פטפטני גלישה בלתי נלאים. החברים חזרו הביתה ויובל עדי ואני טסנו לקוסטה-ריקה. אחרי שבועיים, חתכתי את הגבול לפנמה שם שהיתי חודש וחצי, למדתי ספרדית ונפגשתי עם אבא שלי . מפנמה המשכתי לארץ שהכי סיקרנה אותי, גואטמלה. טיילתי בה חודש לבד עד שהצטרף אלי יונתן מאיירס בן כיתתי. טיילנו שלושה חודשים ועל גבול גואטמלה מכסיקו נפרדנו כשאת יונתן מחליפים רוני אחותי ואבי בן זוגה. חציתי אתם את כל מרכז אמריקה חזרה לפנמה במשך חודשיים ושם פגשנו את ההורים לטיול משותף של חודש. כולנו חזרנו לארץ ומיד טסתי לצרפת למטרת עבודה. יחד עם חבר הבאתי יאכטה מנועית מצפון צרפת לארץ. ההפלגה היתה דרך החוף האטלנטי של אירופה עם כניסה במפרץ גיברלטר לים התיכון כך שמבחינת מַיילים וזמן זאת היתה הפלגה ארוכה מאוד. כשהגעתי עם היאכטה הזאת למרינה בהרצלייה וחיסלתי אותה ניגשו אלי והציעו לי לעבוד ב"דרך הים".
העבודה ב"דרך הים" זה היה סוף שבוע ומיד נעניתי להצעה. ביום ראשון כבר התחלתי לעבוד שם בתחזוקה. במהלך שנה זו שכללתי את הידע הנדרש בנושא מערכות יאכטות ותחזוקה ועשיתי את המבחנים הנדרשים שיקנו לי אפשרות להתחיל להדריך. בחודשים האחרונים התחלתי להדריך בקורסי המכין של הסקיפרים. תעודת משיט יאכטה היתה לי כבר מבית הספר, סיימתי מגמת ימאות אצל סטולרו. "דרך הים" זהו בית ספר שמכשיר סקיפרים וממוקם במרינה הרצלייה עם שלוחה בחיפה. בית הספר מתנהל גם כמועדון שייט. מי שבא לעשות רישיון לסקיפר צריך לעבור ארבעה מבחנים תיאורטיים ומבחן מעשי אחד. אני מדריך בחלק המעשי, כשאני מחדד את החלק העיוני כדי לשכלל את כישורי ההדרכה ולשלוט בחומר. האוכלוסייה שמגיעה לבית הספר היא די מגוונת חלקם מבוססים כלכלית, אנשים שהגיעו בחיים לשלב בו יש להם פנאי, יכולת ורצון לשינוי. יש הרבה חבר'ה שמגיעים מהמשרדים וזה משנה להם את החיים. חלקם – חברה צעירים אחרי צבא עם חלומות לראות עולם ולהפליג ולחוות את חוויות הים. יש גם כאלו שבאים עם רקע ימי ומעוניינים להרחיבו, לקבל תעודת סקיפר על מנת להפליג בעולם. מכיוון שבית הספר הוא גם מועדון שייט, יש לתלמידים שסיימו אפשרות לעשות מנוי ולהמשיך להפליג עם כלי שייט של המועדון, לקבל תמיכה בהפלגות לימודיות, להשתתף בהפלגות כייף להכרת המרינות השונות בארץ ובחו"ל ולשמוע הרצאות. צוות העובדים מורכב מאנשים צעירים עם המון ידע, אכפתיות ואהבה לים, ביניהם פגשתי את יוסל'ה דרור, נכדהּ של ציפורק'ה ובנו של אהוד דרור. עם כולם ממש כיף לי לעבוד. כיף לי גם לפגוש אנשים מהקיבוץ שבאים לעשות תעודת משיט כמו יונת לביא וגיגי אנגל. אולי יש עוד שרוצים לבוא וללמוד? למתעניינים בקורס : כל יום שישי יש הפלגות היכרות בחינם במרינה הרצלייה. "דרך הים" גם משכירה יאכטות כולל שירות השטה לבודדים, משפחות וצוותים מארגונים שונים למטרות כיף וגיבוש. |
ההדרכה ב"דרך הים"
ההדרכה הוא תחום חדש לי, תחום שמעניק לי כלים נוספים שלא היו לי. גיליתי שאני נהנה מהאינטראקציה עם אנשים. אני צריך גם את פינות השקט שלי, אבל בַאיזונים הנכונים, למשל בעבודה עם קבוצות קטנות, ההדרכה נותנת לי הזדמנות לביטוי אישי והעברת האהבה שלי לים ולשייט דרך הידע שצברתי. המסגרת הזאת של להיות מדריך מחייבת אותי להוציא מעצמי את מקסימום האחריות לידע שאני מעביר. בסופו של דבר, כשאדם יוצא לים הוא צריך לסמוך על עצמו ולדעת בדיוק מה לעשות. חוץ מהטסטים שהוא עבר והרישיון שהוא קיבל. צריך שיהיה לו ידע בסיסי משעות ההדרכה שהוא עבר.
אני והים והחוף
הצילום שהחל כתחביב הוא תולדה של המשיכה שלי לים. התמקדתי ספציפית בצילום גלישה. למעשה, רק בגלל זה קניתי מצלמה, ובמבט לאחור גם כל הטיולים שעשיתי בעולם, כולל הטיול האחרון למרכז אמריקה היו סביב השיט והגלישה- לאורך החופים. מאז שנולדתי, הים תמיד היה חלק מהסביבה שלי. כל העיסוקים שלי, גם בחורף, הופנו לים. מילדות הייתי ילד ימייה גם כשבתקופה שלי לא היו הרבה כאלו, זה קשר אותי חזק מאוד לענף השייט. כמעט לא עובר יום שאני לא נמצא בים, שם אני סוגר את היום. שם אני נותן את הנשימה האחרונה של היום. אם לא יוצא לי להגיע לחוף הים בסופו של יום, ורצוי שזה יהיה החוף של מעגן מיכאל, חוף ילדותי, אני לא מרגיש שהיום שלי התנקה. זאת הרגשת פספוס. זה לאו דווקא להיכנס למים. הרבה פעמים אני עומד מול הרוח וחש את הרגשת הבית במרחב של הים.
|
|