ב - 25.8.1949 מנינו 154 חברים ו - 44 ילדים, כשעלינו להתישבות באדמות ביצת כבארה שנוקזה, על גבעת הכורכר סחופת הרוחות וחסרת העצים, בין כרמל וים, בין חיפה לתל אביב, מקום טוב באמצע.
היום מונה האוכלוסיה שלנו 2058 נפשות מהן: 1294 חברים ונקלטים, 555 ילדים ועוד - תושבים, זמניים וחיילים כן ירבו!
מניין השם?
מעגן - חלומם של דייגים,
ומיכאל - מיכאל פולק, איש שחברת פיק"א המיישבת אותנו, רצתה ביקרו.
|
|
|
הרוצה להכיר את מעגן מיכאל - יבוא לחדר האוכל |
|
|
מעגן מיכאל הנו קיבוץ שיתופי, ועל אף כמה הפרטות מינוריות שנעשו, חדר האוכל פעיל שלוש ארוחות ביום שבעה ימים בשבוע (למעט ארוחת הערב במוצ"ש).
תכף כשנכנסים לחדר האוכל רואים קודם כל את הים. מבעד לחלונות הרחבים נוף של בריכות דגים, צמחייה וים. ים רגוע גלי או סוער, הכול בהתאם למצב הרוח ולחודשי השנה. דומה כי הרוח שהים משרה היא רוח צעירה. במבט ראשון על פני המסובים, קיבוץ מעגן מיכאל נראה צעיר מ- 60+7 שנותיו. תורמים לכך הילדים הרבים, החל מהפעוטים המוסעים ב"עגלולים" ע"י הורים צעירים, וכלה בילדי ביה"ס שאוכלים בחדר האוכל בחברת מדריכיהם הצעירים במעגן מיכאל מברכים מדי שנה בראש השנה על "יבול" של 30-25 ילדים כשבשנת 2010 מצפים ל"יבול שיא" של 47 תינוקות. בהתאם לכך רואים הרבה נשים צעירות נושאות את הריונן בחן.יש וליד שולחן אחד תמצא שניים ,שלושה ואף ארבעה דורות!
לשולחנות מסבים חברים ושכירים, ותיקים יותר וותיקים פחות, ועסקי דיומא ואולי גם רכיל נידונים בהמולה ובלשונות רבות. אולפן שמונה עשרות רבות משמיע לצד עברית מהוססת אנגלית, רוסית ספרדית (ממאה אולפנים גדלנו במשך השנים ביותר ממאה חברים!). זקני השבט, מטופלים במטפלות צעירות וחייכניות, מהווים אף הם חלק בפסיפס הצבעוני...
מי עוד? צעירי תל"מ מעולי אתיופיה, חניכי המכינה הקדם צבאית המתאכסנת בבי"ס שדה, "משתלמים" זרים מצבעים שונים, ואורחים הבאים בצל קורתנו! יש ומזדמן גם כלב או חתול, חרף מאמצי ההסברה של "ועדת כלבים"!
במטבח הקיבוץ מכינים מדי יום אוכל ל-1600 נפש.
|
|
|
| ב - 1942 התקבץ גרעין מהכשרות של תנועת ה"צופים" בארץ, והכריז על עצמו כעל גרעין להתישבות. דבר זה היה חידוש בתנועת ה"צופים", שעד אז ראתה את עצמה כמחנכת "בנים טובים" לערכים לאומיים ואישיים בלבד. מסתבר שהגשמת הערכים האלה, באותה עת, הביאה הישר לחיי קיבוץ. אחרינו קמו עוד גרעיני התיישבות לתנועת הצופים וחבריהם יסדו את בארי, חצרים, פלמחים, רעים, יראון, האון, תל - קציר, וגונן. התבססנו במחנה זמני של הסוכנות בפרדס חנה, והתחלנו, תוך כדי עבודת חוץ בפרדסי המושבה ובמשקי הבית שלה, לעשות לגידול חברתנו והכנת המשק להתיישבות (פרה, עדר קטן של כבשים, לול, ולהבדיל - 10 תינוקות...).
התאחדנו עם קבוצה גדולה (יחסית) מעליית הנוער מגרמניה ואוסטריה, שהגיעו ללא הוריהם ארצה, והיו בהכשרה בקיבוץ עין- גב. הם הביאו אתם, נוסף על ערכים מ"תרבות המערב" גם את חלום חידוש הדייג העברי בים. עד סוף מלחמת העולם השנייה היינו בפרדס חנה, כאשר אנו שולחים חברים לשליחות, לבריגדה, לפלמ"ח ולעבודה בקיבוצים אחרים, דבר שהיה צו השעה. הפרנסה: בפלוגה בסדום, באשדות-יעקוב ובניצני התעשייה הצבאית. הצטרפנו לקיבוץ המאוחד, ובמסגרתו החלו המגעים עם הגופים המיישבים. הצעת הקרקע להתיישבות נקבעה מוקדם למדי לאדמת כבארה, (הביצות שנוקזו בשנות ה-20) שברשותה של חברת פיק"א. בחירה זו הייתה מוכתבת, בין השאר, משאיפתנו להיות קרובים לים, בו כבר היתה לנו ספינת דייג אחת. כשנגמרה מלחמת העולם השניה, היה ברור ביישוב שנכנו עוד שנים קשות, אך אנחנו לא ידענו אז שנבחרנו להיות נידבך חשוב למדי באותה מלחמה.
|
|
|
ב- 1946, אנחנו מתבקשים , ע"י מטה ההגנה להחליט על נכונותנו לעבור למקום חדש, זמני אף הוא, בו נשמש כיסוי לתעשיית תחמושת וגם נעבוד בה. לאחר הסכמתנו עברנו ל"גבעת הקיבוצים" ברחובות, שם נחפר באותה עת בור ענק, בתוכו נבנה בית חרושת לכל דבר שמימדיו 33/8/5 מ'. לאחר השלמתו התחלנו לחיות חיים כפולים הנראים במבט לאחור, ראויים להיות שזורים במותחן צמרת.
קצרה היריעה מלתאר את כל הסודות, הפטנטים, המתחים והשקרים שעמדנו בהם, נוסף על עצם הסכנה שהיתה נשקפת לנו משני הכיוונים - האחד מצד הבריטים והשני מאי זהירות של חברים שיכלו לגרום להתפוצצות, תרתי משמע. במשך שנות שהותנו ברחובות ייצרנו 2 מליון כדורי 9 מ"מ למיקלע ה"סטן", שהיה אף הוא תוצרת התע"ש במחתרת (אפשר לראותם במוזיאון ההגנה). עם כל הצניעות והענווה, עזרה אולי תחמושת זו, בשלבים שקדמו לקרבות מלחמת העצמאות ובראשיתה, להכריע את הכף.
גידולנו החברתי היה איטי, כי יכלו להצטרף אלינו רק חברים שעברו את ביקורת הש"י, (שירותי הביטחון של אותם הימים). לשמחתנו היו גם כאלה, וקלטנו פלמ"חניקים, ימאים ועולים יוצאי התנועה שהביאו שליחינו. הכשרה מגוייסת של הפלמ"ח הצטרפה אלינו, והם גילו להפתעתם שבמקום להשתלב בחיי ההתישבות החקלאית, עליהם לבלות שעות ארוכות מתחת לפני האדמה בעבודה מייגעת וחסויה.
נולדים ילדים, מוקמים ענפים, נקנית עוד ספינה ואנחנו משתלבים בשנות המלחמה, כמו כולם, בהתגייסות, בדאגה וחרדה שבלב ובמשנה מאמץ בייצור.
בקיץ 1948 מועבר המפעל למפעלי התע"ש הצעירים, ואנחנו עוד ממשיכים, עד לגמר ההליכים של ההתישבות. שם הכינוי למפעל היה "איילון". מאז 1987 הפך האתר למוזיאון, ומתופעל ע"י החברה להגנת הטבע, במסגרת המועצה לשימור אתרים.
ב - 25.8.1949 עולים החברים הראשונים שלנו אל גבעת מעגן - מיכאל, לצריפים שהוכנו בנגריה ברחובות, והוקמו כאן. במשך השנים שחלפו מאז קלטנו חברות נוער, שרבים מבין בוגריהן חברים אתנו היום, והורים לחברים שבגרו כבר. כמו כן פתחנו אולפן לעברית לעולים בכוח ובפועל, שגם מתוכו הצטרפו רבים לשורתינו.
|
|