רכישת קרקעות במקום כיבושן הצבאי - סוג חדש של קולוניאליזם?

רכישת קרקעות במקום כיבושן הצבאי- סוג חדש של קולוניאליזם?

תרגם ורשם: בוריס גל  

הקדמה: משה ברכמן הביא לתשומת לבי מאמר מעניין שהופיע בשבועון הבריטי "אקונומיסט" בחודש יוני 2009 הדן בתופעה עולמית חדשה של חכירתם (או רכישתם) של שטחי קרקע רחבים במדינות עניות על ידי מדינות עתירות אמצעים. להלן- עיקרי הדברים במאמר:

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך גובר של השקעות הון בקניית קרקעות חקלאיות בארצות עניות (או בחכירתן ופיתוחן) על ידי מדינות שעושות זאת על מנת להבטיח לעצמן בחו"ל  מקורות מזון משלהן, מבלי להזדקק לשווקים הבינלאומיים.

לפי הערכות המכון למחקר על מדיניות המזון הבינלאומית בוושינגטון, הסתכם מאז 2006 היקפן של עסקות הקרקעות החקלאיות בין מדינות שמייבאות מזון לבין בעלי קרקעות בחו"ל בכ- 150 עד 200 מיליון דונם, (פי עשר מכל שטחה של מדינת ישראל).

חלק מן העסקות הן של חברות פרטיות הקונות קרקע חקלאית בחו"ל (בעיקר בשטחי הקרקע המופרטים של ברית המועצות לשעבר); אולם במרבית המקרים מדובר בעסקות בין מדינות או בין תאגידים ממשלתיים.

קצב התהליך גבר עם העלייה במחירי המזונות מראשיתה של 2007 (תוך שנה וחצי עלו מחירי המזון בכ-78%, ואילו מחירי גרעיני סויה ואורז עלו ביותר מ-130%).

ארצות רבות המייצרות מזון הטילו הגבלות ומסים על ייצואו כדי למנוע עליית המחירים לצרכנים המקומיים. המדינות הנצרכות  החלו לחפש דרכים לדאוג להבטחת אספקת המזון שלהן ללא תלות בשווקים הבינלאומיים הגדולים.

חלקן הקדישו מקורות לפיתוחו של הייצור המקומי: ההשקעה המתוכננת בתשתיות באזור הכפרי בסין מהווה חלק משמעותי מהתכנית החדשה לשיקום הכלכלי (התכנית כולה עומדת על סך כולל של מעל לחצי טריליון דולר).

גם סעודיה ניסתה לספק את צריכת החיטה שלה על ידי השקעות עתק בהכשרת שטחי מדבר לגידולי שלחין, אולם הסתבר שהשטחים מושקים במים שנשאבים ממאגר תת קרקעי מתכלה.

וכך חבר המחסור במים למחסור בקרקעות מתאימות לגידולי שדה בסעודיה ובמדינות אחרות כמו נסיכויות המפרץ, דרום קוריאה ואפילו סין בה החלה התייבשותו של עמק הלחם הצפוני הגדול, בין השאר, בעקבות גידולה של האוכלוסייה העירונית והתפשטותם של שטחי הערים, התעשיות והתשתיות למיניהן (כבישים, מסילות וכו').

עם רכישת הזכויות על הקרקע - משתלטים הבעלים החדשים על הזכות לשימוש במים הצמודים לקרקע.

ניתן להבין את הרגישות הגוברת להבטחת השליטה בקרקעות ובמים כאשר מעיינים במחקר על השינויים הצפויים בביקוש למים בעולם בשנים 1995-2025, שנערך על ידי המכון הבינלאומי לחקר מדיניות המזון בוושינגטון, ממנו משתמע שאנו צפויים למחסור משמעותי במים להשקיית הגידולים החקלאים בשנים הבאות.

כידוע לכולנו, המים משרתים צרכים שונים של החברה האנושית: שימושים ביתיים, שימושים תעשייתיים (כולל לייצור אנרגיה) וגם- שימוש להשקיית גידולים חקלאיים.

בתקופת 30 השנים שכלולות במחקר צפוי הביקוש למים, פרט לצרכי השקיה, לגדול ב-96% בארצות המתפתחות וב- 22% בארצות המפותחות. מכאן יוצא שכמויות המים שניתן להפנות להשקיה יגדלו תוך שלושים שנים רק ב-3.9%, לעומת תוספת נדרשת של לפחות 12% להשקיית הגידולים.

הגידול הצפוי בביקוש למזון לאורכה של התקופה בה מדובר- יהיה בעיקרו בארצות שאנו מכנים "מתפתחות" (86% מהגידול הצפוי בצריכת דגנים ו-90% מהגידול בצריכת בשר בעולם).

המחסור במים להשקיה ישפיע על הקטנתם של היבולים הפוטנציאליים הצפויים עד לרמה של 74% מן היבולים שניתן יהיה לקבל אילו היו ניתנות כמויות המים הדרושות.

לפיכך צפויה ירידה בשטחי השלחין ובתפוקה שלהם וללחץ להגדלת שטחי העיבוד בבעל (ללא השקיה, פרט לגשמים) באזורים הגשומים, דבר שגם הוא בעייתי בעידן שלנו, עם התפשטותם של האזורים העירוניים ו...התחממות כדור הארץ.

צמצום קצב הגידול של הייצור החקלאי יגרום ללחץ לעליית מחיריהם של הדגנים ושל רבים ממוצרי המזון האחרים ולהרעה נוספת במצבם של הצרכנים העניים ושל מדינות בעלות הכנסה נמוכה.

על רקע תחזיות אלה ניתן להבין את דאגתן של מדינות רבות, רובן "מתפתחות", למה שמכונה  "ביטחון תזונתי" על ידי "כיבושן"- עד כה, בדרכי שלום, של קרקעות זולות וזכויות מים בארצות אחרות.                                                   

תומכי המהלכים האלה מצביעים על כך שההשקעות הזרות מביאות קידמה לארצות שסובלות ממחסור בהשקעות בפיתוח החקלאות: הן מחדירות טכנולוגיות חדשות, זנים חדשים של זרעים והון רב. בהקשר זה- יש לזכור שברבע המאה האחרונה היה פיגור רב בהתפתחותה של החקלאות ברבות מארצות אפריקה. 

המתנגדים למכירת קרקעות חקלאיות לזרים טוענים ל"גניבת קרקעות לאומיות", להתבדלותן של החוות החדשות מן המשק המארח אותן, לסילוקם של האיכרים הקטנים העניים מן האדמות אותן עיבדו לאורך דורות והחלפתם בזרים, לייצוא מזון מן הארצות הרעבות ועוד.

סעודיה ואתיופיה כדוגמה: משקיעים סעודיים חכרו קרקעות מדינה באתיופיה על מנת לגדל עליהן חיטה, אורז ותבואות אחרות. הם פטורים ממסים כלשהם ורשאים להעביר את כל היבולים בחזרה לסעודיה.

יש לשים לב לכך שארגון המזון העולמי מספק מאות אלפי טונות של מזון ל-4.6 מיליון אתיופים החיים ברעב ובתת-תזונה. אנו נוכחים, אפוא, בייצוא מזון רב המיוצר על ידי השולטים החדשים בקרקע שאינו עומד לרשות האוכלוסייה הרעבה המקומית.

הדפוס של השתלטות כלכלית על קרקעות ועל תוצרתן מתפשט בעולם .

זו אינה תופעה חדשה: רפובליקות הבננות במרכזה ובדרומה של אמריקה נוהלו על ידי רודנים תאבי בצע שהעמידו לרשותן של חברות מטעים זרות את שטחי העיבוד ואת מקורות המים. גם מדינות קולוניאליות לשעבר ניסו לחזור ולנצל את משאביהן של מושבותיהן שהשתחררו על ידי הקמת חוות גדולות (כמו, לדוגמה, שטחי ענק של בוטנים שנזרעו על ידי חברות בריטיות בטנזניה בשנות ה-40).

בשנות ה-90, לאחר הפרטת הקרקעות בבריה"מ לשעבר, התנפלו עליהן משקיעים זרים שרכשו חוות ממשלתיות .

בעשור האחרון, ובעיקר בעקבות עליית מחיריהם של המוצרים החקלאיים גדלו מאד המימדים של רכישות קרקעות על ידי זרים.

בסודן בלבד חתמה קוריאה על חוזים לרכישת 7 מיליון דונמים (לתזכורת- כל שטחה של מדינת ישראל, ללא השטחים, הינו כ-20 מיליון דונם). איחוד האמירויות הערביות הבטיח לעצמו שם כ--4 מיליון דונם וגם מצרים תגדל חיטה על שטח כזה בסודן. ממשלת סודן הודיעה שתעמיד כחמישית משטחי העיבוד החקלאי שלה לרשותן של ממשלות ערביות.

סודן מאפשרת לרוכשי הקרקעות לייצא לארצותיהם עד 70% מן היבולים, וזאת- בעת שהיא מקבלת את מענק סיוע המזון הבינלאומי הגדול בעולם עבור האוכלוסייה  הרעבה שלה...

אגב- מעריכים שההשקעות הערביות הזרות בחקלאות בסודן יגדלו מ-700 מיליון דולר ב-2007   ל-7.5 מיליארד דולר בשנת 2010!

במדגסקר נערך הסכם להחכרת כ-13 מיליון דונם, מחצית השטחים החקלאיים במדינה, לחברת ההון הדרום קוריאנית הגדולה Daewood . בעקבות עסקה זו הפילה האופוזיציה את הנשיא.

בזמביה יצא מנהיג האופוזיציה נגד פרויקט סיני לגידול צמחים לייצור ביו דלק על שטח של 20 מיליון דונם. על השפעת ההון על השלטון והפוליטיקה אפשר ללמוד מהודעתם של הסינים שינטשו את הפרויקט אם מפלגת האופוזיציה תגיע לשלטון...

מעריכים שסין  חתמה מאז 2007 עם מדינות שונות על הסכמים לעיבוד מעל ל-20 מיליון דונם. אגב- סין הקימה באפריקה אחת עשרה תחנות לחקר החקלאות לקידום יבולי הגרעינים למיניהם ומעריכים שכמיליון סינים מועסקים בחוות הסיניות באפריקה.

סין הבטיחה לעצמה את הזכות לגדל תמרים לשמן לייצור דלק צמחי על שטח של כ-28 מיליון דונם בקונגו.   

פקיסטן מציעה למדינות המפרץ הערבי 5 מיליון דונם ומבטיחה להם לספק כוחות ביטחון של 100,000 איש כדי להגן על הפרויקטים שלהם.

אחד מראשי ארגון החקלאות והמזון של האו"ם, Jacques Diouf , מגדיר כמה מהפרויקטים האלה כקולוניאליזם  מסוג חדש. במקרים רבים הממשלות המקומיות מוכרות אדמות מדינה "פנויות", כביכול, שעליהן מתגוררות משפחות שמעבדות את אדמותיהן מדורי דורות, אולם אין להן זכויות בעלות פורמאליות על הקרקע ולפיכך מפנים אותן בחוסר כל. גם חוואים קטנים באזורי הפרויקטים נאלצים למכור את משקם לזרים בנזיד עדשים ולהתפנות.

הדבר מעורר סכסוכים בין תושבי השטחים לבין השלטון (שמעוניין בהכנסה הכספית וברווחים לטווח הקצר- למדינה וגם...לפקידיה) וגורם במקומות שונים להתנגדות עממית: כך נאלצה קבוצת ההון הסעודית "בן לאדן" (יתכן שהשם הזה אינו מקרי) להקפיא פרויקט בגודל 4.3 מיליארד דולר לגידול אורז על 5 מיליון דונם באינדונזיה; גם סין נאלצה, עקב ההתנגדות העממית, לדחות פרויקט לעיבודם של 12 מיליון דונם בפיליפינים.

בקניה הציעה נסיכות קטאר לבנות נמל חדש בתמורה לזיכיון לגדל גידולים חקלאיים בשפך נהר  Tana , פרויקט אליו מתנגדים תושבי האזור ואנשי שימור הסביבה כאחד.

במקרים רבים הכוח שבידי בעלי ההון ואנשי השררה גורם למצוקה לחלשים.

ארגון מדינות אפריקה וגם ארגון החקלאות והמזון של האו"ם חותרים להגיע להסדרים שלפיהם יוטב גורלן של השכבות החלשות במקומות בהם מתבצעים הפרויקטים: כיבוד זכויותיהם של כל מחזיקי הקרקע הקודמים, שיתוף התושבים המקומיים בתעסוקה בחוות החדשות ומניעת העסקתם של פועלים זרים, הגדלת השקיפות בעסקות הקרקע ודאגה לצרכי הרווחה של המדינה המוכרת את האדמה (למשל- על ידי מניעת ייצוא של מזון ממדינות מוכות מגיפת רעב, כמו סודן ואתיופיה, למשל).

לסיכום- השפעתן של עיסקות "נדל"ן" אלה על  הארצות ה"מארחות" את הזרים אינה ברורה: היא יכולה להיות מבורכת אם תגרום להעלאת רמתה של החקלאות המקומית בארצות המתפתחות ולהיפוך במגמה ארוכת השנים של שקיעת המשק החקלאי המקומי ומצוקתם הגוברת של החקלאים העניים.

אולם הסכנה טמונה לא רק בכוונותיהם הנצלניות של רוכשי הקרקע הזרים אלא גם, ובמידה רבה, בתאוות הבצע של המוכרים והמחכירים המקומיים (ממשלות, פקידות ופרטיים כאחד) המבצעים לא פעם את העוולות הרבות ביותר כלפי אזרחיהם העניים.