כי מצפון / יובל קם
כמו נמצאת במנהרת הזמן צופה באביר נעוריה, הנער השחרחר, גבה הקומה, שחור הבלורית ויפה התואר, כאז כן היום הוא כובש את ליבה בכל בוקר. היום, כבכל יום רביעי גולש נחי, מי שכונה בעברו "מלך נערי המושב", ליום הסידורים השבועי בעיר הגדולה.
בחוצות המושב תופפים משבי הרוח הגלילית על הדגלונים של חגיגות יובל החמישים לגבעול. כאן ביתם האהוב שפעם נאחזו באדמתו יהושע ומסעודה וזאנה כשעלו מהרי האטלס ישר להרי הגליל. בשל כך אף זכו ילדיה להיות דור שלישי למייסדים. כאן, בפאתי צפון, נושקים אל הלבנון, מטעי התפוחים, גאוותם החקלאית של צעירי הדור השני, "תפוחי הצפון" שיפי מראם, בוהק צבעם וטעמם נשאו איתם ברבות השנים את נחי שלה והשיאוהו עד הפסגה של מגדלי התפוחים בישראל, מפלסים את דרכו של החבר וזאנה הצעיר הגלילי מגבעול שבקצות המפה לתפקיד יו"ר מועצת הפירות.
הוא, אביר חלומותיה הנערץ מחדש מדי בוקר בבוקרו, מושא אהבתה שתוקפה טרם פג, ידע כל השנים להשתמש במראהו המצודד כדי לפלס דרכו מעלה, נאחז בחלקלקות לשונו.
בהשקיפה עליו היא נזכרת בזקני הכפר, שישבו בשער המושב, ופסקו נחרצות כי "זה הקטן עוד יסתדר בחיים".
מוטיב זה חזר בפי כל בנעוריהם.
בעיתות של חשבון נפש ברבות מאזן השנים יודעת היום פנינה וזאנה כי נחי היה הבחירה הנכונה בעבורה, או כמו שאומרת לה תמיד מרסל שכנתה, " זכית בלוטו".
גם גוון השיבה האפרפר שהחל זורק בשערו לא גורם לה לחזור בה מענפי תשוקתה הנלפתים ומשתרגים בו כקנוקנות על גזע עץ.
בליל המימונה, הזוג שכבר אינו צעיר, קינח בחגיגת בשרים נלהבת את ליל הפריון המסורתי.
בתום פורקנם גילה את אוזנה וחשף מחשבותיו ותוכניותיו על צימר בגליל . היא, שהתמסרה לפורקן גופה ורפיונו לא העזה לשאול איך הוא חושב שהמשפחה תצליח להשתלט ולהפעיל את הצימר, משאת מחשבותיו.
על קצות לשונה ניצבה השאלה מה יהיה איתה ועד מתי היא תתרוצץ כמשרתת בבית הזה.
הוא, מביט אל עבר תקרת החדר, חזר לענייני הממון והמימון, משל היה יועץ פיננסי בבנק. מחר יפגוש את השר בת"א , כי ללא מימון וסיוע ממשלתי לא ניתן לממש את התוכנית, והשר הבטיח שיהיה בסדר.
לעת בוקר השתקפו קרני השמש המפציעה והשתברו על שמשות הרכב העושה דרכו בפיתולי כביש הצפון.
כשידו אוחזת בהגה הוא משגיח שהאריזה של ממתקי המימונה תוסתר כהלכה מפני השמש, כדי שיצליח להביאם בשלום למטבחה של זהבה.
כמו תמיד, למחרת תענוגות הגוף, מייסר אותו מצפונו והוא נקלע להשוואה בין רעייתו המסורה לבין זהבה שנזהר הוא מלכנותה פילגשו.
אז מה היא בעצם. ידידה? חברה? או סתם זיון טוב? ומה הוא היה אמור להרגיש כשביקש מפנינה לארוז את הממתקים בשביל החבר'ה במשרד?
אם רק יכול היה לשטות במימד הזמן היה שמח לדון בשאלות אלה עם חבריו, נערי המושב השובבים, בימים ההם, על הספסל שמתחת לעץ, מול הצרכנייה של צדוק.
שם, הרחק בזמן ובמקום, בימי משובות הנעורים ההן, כשמחצר בית הוריה מציצה בהם, בסתר, מבעד לשיחים הסבוכים.
הנערה בעלת הצמות, רעייתו לעתיד.
האם היום כפקיד ממשלתי מכובד, אב לארבעה, המצפה למענק מן השר, כאן על מושבו ברכב המדינה, בדרכו לזהבה, שונים חוקי המשחק והמוסר מאשר אז, כשהיו הם נערים?