דירה להשכיר
"זה פה?" שאל חומי בפקפוק.
"כן, כאן", ענתה שירה.
"את בטוחה? זה לא במקרה הבית ההוא?" הצבעתי בתמימות אל הווילה ליד.
"לא, לא. זאת הכתובת".
"אה!", נאנחנו באכזבה.
כבר שבועיים שאנחנו מחפשים דירה לשנת הלימודים הבאה, אך לצערנו התחלנו להתעסק בזה טיפה מאוחר מדי, חודשיים מאוחר מדי ליתר דיוק, וכל הדירות הטובות והזולות כבר נחטפו מהמדפים. לכן, כאשר עלתה דירת 3.5 חדרים במרחק 2 דקות הליכה מהטכניון, לא היססנו ורצנו ישר לבדוק אותה. התפלאנו גם שהיא יחסית לא הייתה יקרה לאזור, אולם, מהר מאוד עמדנו להבין למה.
מבט אחרון לעבר הווילה שמעבר לגדר, אנחה נוספת ופתחתי את השער הקטן לחצר הקדמי של הבית. הוא חרק, כמובן. הגינה נראתה מוזנחת ופראית והיה ניכר כי לא טיפלו בה ביובל האחרון. מבין עצים ערומים ועשבים שוטים שהתנשאו לגובה של שני תינוקות, בצבצו להם מספר צמחים טורפים בודדים. הבית עצמו היה מרוחק מהכביש וכל צעד לעברו החזיר אותנו מאה שנה לאחור בזמן. שקט לא טבעי שרר בקרבתו ואפילו השמש לא העזה לשלוח אליו את קרניה.
בפתח הבית חיכה לנו מתווך הדירות, חייכן ועגלגל כמו כל מתווך ממוצע. הפאה שלראשו הסתירה היטב את קרניו בעוד שאת זנבו המחודד תחב למכנסיו הרחבים. את הקלשון השאיר כנראה בבית. "ברוכים הבאים", אמר ועשה לנו סימנים להיכנס. "בואו, בואו".
מהססים, החלטנו בלית ברירה להמשיך פנימה, בעיקר בגלל שלא רצינו להעליב את השט... המתווך. צעדנו מעבר לדלת הכניסה ונשמנו את האוויר הקר והמחניק. האור היחיד שנכנס דרך החלונות הכתים את הקירות בצבע צהוב של תמונות ישנות. ריח סמיך של טחב ותולעי משי ריחף בחלל הבית בין המרצפות הסדוקות לתקרה הגבוהה וגרם לליבנו לפעום מהר מהרגיל. הרגשנו כאילו הקירות נסגרים עלינו (אני לא בטוח שזה לא באמת קרה) ולכן החלטנו לזרז תהליכים, לעשות סיבוב ולעוף משם לפני שנחטוף קדחת המערות או איזו מגפה שחורה של ימי הביניים.
התחלנו ללכת במסדרון הצר ותחושה בלתי נמנעת ליוותה אותנו ורמזה שאנחנו לא לבד. זוגות עיניים בלתי נראים הביטו בנו בחשאי מבעד למראות מלוכלכות ומתוך רהיטים ישנים ומאובקים. פתאום שמענו קול של קריין רכבת מאחורינו ואז הבנו שהמתווך עושה לנו סיור מודרך. איזה כיף, רק זה היה חסר.
"וכרגע חלפתם על פני החדר הראשון". אתה עושה צחוק? את סבתא שלך תשים לגור בארון המטאטאים הזה. אני רוצה חדר בו לא אצטרך לישון בעמידה.
הגברנו את הקצב ואיתנו גם המתווך, אשר המשיך להסביר עכשיו מבלי לעצור לנשום אפילו פעם אחת. מצד שני, לא נראה לי שהוא היה זקוק לזה. "הנה מימינכם השירותים. הם חדשים לגמרי ועברו שיפוץ לפני 10 שנים בלבד".
לפתע עצרנו ולרגע קט גם אנחנו הפסקנו לנשום. קפואים במקומנו בפחד הגענו לסוף המסדרון והבטנו אל תוך חדר השינה המרכזי. לאט לאט הכל התחבר. הצבע המתקלף מהקירות, הקרירות הבלתי מוסברת ועכשיו גם מיטת הרפאים מהמאה ה – 18 שניצבה בצידו השני של החדר אשר סדיניה נעו ברוח אשר לא נשבה. אין ספק שמשהו רע מאוד קרה בבית הזה.
"אה, אני רואה שהגעתם לחדר השינה הגדול. יפה, הא? אל תדאגו, המיטה הזאת נשארת. הדיירים הקודמים לא צריכים אותה במקום אליו הם אה... עוברים". עיניו זהרו. לא הייתי צריך להסתכל אחורה כדי לנחש שאף אחד מאיתנו לא שש לישון במיטה הזאת. לא עם רוח הרפאים והכל.
"הנה", המשיך, מצביע על חור חשוך ואפל בקיר, "זה חדר ההלבשה". זה איפה שנעלו את הילד, אתה מתכוון. שם זה קרה. אתה לא רוצה להוסיף גם – ואל תדאגו אם אתם שומעים שריטות ציפורניים וצרחות מבפנים, זה רק הדוד החשמלי... שלם לי את שכר הדירה, אני לא נכנס לשם.
אני מצדי מיציתי ולפי הפנים הצהובות של חבריי, כצבע הקיר המתקלף, הבנתי שגם הם ראו מספיק בשביל יום אחד. לכן, זירזתי את כולם לצאת. בדרך חלפנו על פני עוד חדרון, סלון ומטבח מלא בארונות שלא התחשק לי לדעת איזה רגלי צפרדעים וצנצנות דם תנין חיכו לי בפנים.
יצאנו החוצה מהבית הרדוף ונשמנו לרווחה. הא... אוויר, שמש, ציפורים. כמה זמן היינו שם? האם נגמרה כבר השביתה? מאחורינו יצא גם מתווך הדירות מחייך בפה מלא שיניים מושחזות. "רק תחתמו פה והבית שלכם", אמר וקירב אלי דף נייר מלא בכתב קטן בשפה שאינני מבין ועט אשר ממנו נטף 'דיו' בצבע אדום בוהק.
לקחנו צעד מהיר לאחור ומלמלתי בפחד, "אמ... רק רגע. תן לנו שנייה להחליט".
"אין בעיה", השיב והמשיך לעמוד במקומו, לשון הלטאה שלו מלקקת את שפתיו המריירות. הסתכלנו עליו דקה ארוכה אך הוא לא קלט את הרמז ולכן זזנו אנחנו מספר מטרים הצידה.
"נראה לי אחלה בית", אמר חומי. "מה אתם חושבים? אני רוצה את החדר הגדול. אתם רוצים לחתום כבר עכשיו?" שירה ואני היבטנו בו כמו בגמל בעל שלוש דבשות. לשמחתנו לא לקח הרבה זמן לשכנע אותו שהבית הזה לא מתאים לנו, או יותר נכון, לכל מי שמחבב את הנשמה שלו.
"אנחנו כבר נחזיר לך תשובה", זרקנו למתווך ובלשון המעטה – ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו. כל צעד אשר הרחקנו מהבית, החזיר אותנו חזרה למציאות. מרחוק נופפנו לו לשלום, אולם, למזלנו לא שמנו לב שהוא לא היה היחיד שנופף חזרה...