איתן דשא ז'''ל

איתן דשא

 

ככה זה התחיל

הייתי נער בזמן המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית, כש15 מליון איש היו מובטלים וחיפשו מקורות פרנסה. למרות המצב, הממשל החליט להקים רשות, שתצלם  ותתעד את החיים והמצוקות של האזרח הקטן, ובצילומים האותנטיים האלה, השמורים היטב בזכרוני, נולדה המשיכה לעין המצלמה. על אף שגם מצבנו לא שפר בהרבה, אבי קנה מצלמה טובה ויקרה, וכך הפך הצילום לחלק בלתי נפרד מעולמי.

 

לימודים

באופן רשמי ומסודר לא למדתי מעולם, אני אוטודידקט, קראתי הרבה, התנסיתי הרבה. בעיקר בתחום הפיתוח.

 

עם המצלמה הסתובבתי תמיד. אני לא יכול למקד דברים שמושכים במיוחד את תשומת ליבי. יש תקופות. למשל, היתה תקופה שצילמתי הרבה חלונות ראווה, או השתקפויות. מישהו אמר לי פעם, שהאנשים שאני מצלם, תמיד מחייכים. "טוב מאוד", אמרתי לו, "עצב יש לנו מספיק בחיים".

 

מדוע דווקא בשחור לבן?

אנו חיים בעולם מלא צבע. עובדה זו מקנה לצילום בשחור לבן אופי מופשט, המהווה את הבסיס האמנותי שלו. הקטעים האפורים מתרגמים את הצבעים לגוונים ומצטרפים לשאר האלמנטים ביצירת הקומפוזיציה. בצילום טוב זה יכול להוסיף עוצמה, ואף דרמה. השימוש בכך מאפשר לי לבטא את החוש האסתטי והראייה המיוחדת שלי לצילום.

 

הערך המוסף בפיתוח

לטעמי, הדפסת התמונה לא פחות חשובה מהצילום עצמו. מהמדפיס נדרשות מיומנות, הרבה סבלנות, והשקעת זמן, אני משתדל להשיג את מירב הגוונים ותחושת האור, ולהימנע משטחים ללא פרטים עד כמה שאפשר. בהדפסת תמונות יש מעין קסם עבורי; מכניסים נייר למגש כימיקלים ולאט לאט מופיעה תמונה. זו הצגה אמיתית. חבל שבעידן הדיגיטלי הקסם הזה נעלם.