"שונית כיתה שונה", ככה לעגו לנו במשך שנים החבר'ה מגומא, ואנחנו צחקנו למשמע המשפט הזה כאילו שהוא לא מזיז לנו אבל בפנים התפוצצנו מכעס!
כל כך רצינו להוכיח לגומאים ולסופאים שמעלינו שאנחנו קורצנו מאותו החומר בדיוק כמותם, כלומר, אנחנו משחקים כדורגל מצוין כמוהם, אנחנו חותרים חזק בסנוניות כמוהם, גם אצלנו יש מישהו שחובט בכדור רחוק רחוק מעבר למבנה של כיתת ים בהקפות וגם בנו יש משהו מנצח שאפשר להתגאות בו ולנפנף בו ביוהרה קיבוצית קלאסית טיפוסית בהפסקות שבין השיעורים וכמובן בשעות הרבות ששיחקנו במגרש אחרי הלימודים, יחפים ומזיעים עד השקיעה.
אבל הם צדקו, היינו באמת כיתה שונה ומוזרה.
חוץ מיונתן ברנט שכן היה מצליח לחבוט את הכדור כל כך רחוק בהקפות לא התבלטנו בכלום מול הגדולים בפן הספורטיבי שכל כך קבע מי יותר טוב ומי חזק יותר.
הפסדנו אפילו לכיתת חולית שמתחתינו, בתחרויות חתירה, אוי לה לבושה, וכששיחקנו מולם "שני דגלים" בחופש המאורגן, חטף נדב וויסגלס את הדגל שלנו תוך חמש דקות וחזר איתו כמנצח גדול מיוליוס קיסר אחר כבוד למחנה החוליתים...
היינו חלשים ושברירים.
בתחילת החיים, בראשית הכיתה, קובצנו יחדיו עשרים ושלושה ילדים וילדות, כמות מכובדת ויפה של זאטוטים עם כמה וכמה אטרקציות כמו שי א', שי ב' ושי ג' (אדר, בוש, גבריאלי), שני חתיכים פוטנציאלים מצודדים בעלי שיער בלונדיני אמיתי (אליעד פלג ונמרוד קוקס שלימים באמת מיצה את הבלונד עד הסוף וכיום הוא משתלב היטב בקליפורניה), גובה בדמות יונתן ברנט וניצן שקד (שחקני כדורסל אמיתיים), שני ממזרים חתוליים וזריזים- אליאור מלול וברק אלמוג, אחד חזק- ששון צפריר (חייבים עוגן במשיכת חבל ), וגם חבורת בנות יפיפיות ומתוקות (שרון אנגל,רותם ולדנברג, עלוית אלוני, לינור שיזף, עינת הירש התמירה וכמובן אילה אורי שהייתה הילדה הראשונה שהתאהבתי בה .... ולא רק אני).
אבל לאט, לאט, הפכנו קטנים ומעטים, כיוון שחלקנו עזבו את הקיבוץ או את הארץ או השד יודע מה וכך יצא שכאשר יצאנו את הארץ להפליג לטורקיה שלושה ימים אחרי חג המחזור המרגש נותרנו אחת הכיתות הקטנות ביותר שהיו אי-פעם במעגן מיכאל. שלוש עשרה נערים ונערות בוגרים בלבד...
דבר אחד ידענו תמיד, ההורים של כיתת שונית הם חבורת הורים מופלאה ומיוחדת במינה שהיו בעצם כל מה שלא היינו אנחנו הילדים ...
יהודה שיזף ודודיק אנגל הסיעו אותנו עד תימן בטיולית הצהובה המיתולוגית, וכשיצאנו ממנה חיכו לנו שני מורי דרך מופלאים, גרשון פלג ואריה ולדנברג שהכירו כל שביל, פסגה או נחל וכל פרפר וצמח בארץ ישראל. רמי אלוני הנהדר סיפר לנו היסטוריה ומורשת יהודית. ידין אלמוג ליווה אותנו בעשרות טיולים, דרזי המופלא, בנה, חיבר וייצר כל מה שהיינו צריכים, ותיבל הכול בחוש הומור שאין כמותו. והאימהות, האימהות עטפו אותנו וחיבקו אותנו ובישלו ואפו מיני מטעמים ותמיד עזרו למי שהיה לו קשה .
למעשה, אולי רק שם, על רכס הר או קצה מדבר רחוק, רחוק מהמגרש והכיתה ומהמולת הקיבוץ ובית הספר, מוקפים בכמה הורים מיוחדים וגאים כאלה הרגשנו הכי טובים שיש, הכי רגילים וגם הכי מיוחדים והכי ביחד. שם באמת הרגשנו שונים אבל שונים עם סטייל.
ולימים בחלוף עשור ויותר מסיום הבית ספר והצבא אהבתי פתאום את הכיתה השברירית והרגישה, הכיתה העדינה והחלשה .
ושונית שהייתה לגנאי ועלבון תמיד הפכה לפתע למקור, אולי לקצה הרגש והתום שפגשתי לראשונה בחיי.
ולמקום הזה אני מתגעגע...
כתב: שי אדר