מפתח ספייר (סיפור כמעט אמיתי)

מפתח ספייר - (סיפור כמעט אמיתי)    

לפני איזה כמה זמן יצאו השכנים שלי לחופשה, לא לפני שהם באו אלי, נתנו לי מפתח ספייר ואמרו "אחי, תשים לנו עין על הבית איזה כמה שבועות, טוב?" בדיעבד, הסתבר שזה לא היה הרעיון הכי מוצלח שלהם לנוכח העובדה שאת הבית החלטתי לפתוח כצימר ולהשכירו בסופי שבוע לטיולי משפחות מהדרום.

אבל לא נורא, ידעתי שהם אנשים כאלה של רעיונות לא מוצלחים אז לא נראה לי שזה ממש היה מפריע להם. הרי, מי עוד נוסע לחופשה מאורגנת במשולש ברמודה עם חברת הנסיעות 'אבו חסקה'? וכשהם נעלמו כמובן, 3 ימים לאחר מכן, כולם החלו בחיפושים. רק אני בשלי, פתחתי צימר בבית ליד.

והכל היה נפלא... לי, זאת אומרת. העסקים פרחו כמו אשכנזי אלרגי בתקופת האביב. שמתי מודעה בעיתון כדי להבטיח שהאנשים שיבואו יודעים לקרוא. וכמובן שלא הכנסתי את הכתובת המדויקת בשביל להיות גם סגור על זה שהם יודעים מספיק עברית כדי לעצור ולשאול אנשים איפה לעזאזל נמצא המקום. נו, מה, משפחות מהדרום, אסור לקחת סיכון.

אבל מה שהכי טוב בניהול צימר זה שהוא מצריך תחזוקה נמוכה כמו בית כנסת בקיבוץ חילוני. הכל טבעי (כמעט הכל), אורגני, שליו, רגוע. או במלים אחרות, כל המערכת קולנוע ביתית, DVD סראונד, טלוויזיה ''40... מצאו את דרכם בחשכה מהצימר העכשיו שאנטי באנטי לעבר ביתי הקט מעבר לגדר. לא יודע איך זה קרה. זה לא שהשארתי להם שביל פירורי לחם או משהו. אני רק ארמוז קלות שיש מצב שזה קשור לחברת ההובלה שהזמנתי במיוחד. מה שהאמת היא יכול גם להסביר את המקרר החדש שצץ לי במטבח ואולי גם את סימני הגרירה בחצר או את החור הענק שנפער לי לפתע בקיר. אני לא רוצה להתלונן אבל טוב שכשאני קם מהמיטה אני לא צריך להעיף מהבית איזה מניין חתולים שבאו לתפילת בוקר אצלי בכיור או בערימת הכביסה המלוכלכת.

נסחפתי קצת, מצטער. לא יקרה שנית. במחשבה שנייה, עלול לקרות שנית ואפילו שלישית אם לא אצליח לרסן את עצמי.

מה שניסיתי להגיד זה שאין דבר כזה שחסר או ששבור או שאין מים חמים. תמיד אפשר להמציא איזה שטות שקשורה לכוחות קוסמים או קריסטלים שנותנים צ'אקרות של בלה בלה בלה...

פעם אפילו שכנעתי מישהו אחרי שהגיע להתלונן על הצפה בכל הדירה שזה מתוכנן וזו רק הזדמנות נדירה להתחבר לאבות אבותינו. להרגיש קצת כמו ישו. הוא אפילו נתן לי חיוך קטן בסופו של דבר... וטיפ קטן בסוף השבוע. זה בסדר, החיים גם ככה המצאה אחת גדולה. אז למה שלא יהיו סיפור בדיוני?

הכל טבעי, להתחבר לאדמה, לשורשים (אין צורך לדאוג לריצוף או לנקות את החול). מקום להתחבר אחד לשני, להיפתח, לדבר, לשוחח (והנה הלכו הטלוויזיה וכל חבריה). אין ארוחות כלולות. רוצים אוכל? תעדרו את הגינה ותבשלו איזה מרק עשבים שוטים ובצל, אם כל כך בא לכם. מה זאת אומרת, אין בגינה בצל? הייתם צריכים לחשוב על זה קודם. למה לא באתם לפני חצי שנה ושתלתם בצל אם ידעתם שאתם באים לפה בקיץ? בבקשה, קצת חשיבה קדימה, בן אדם.

לעזור לאימא אדמה. מקום להחזיר, לנטוע, לנקות, לבנות, לעדר, לחרוש, לשתול. להוריד את הזבל, לעשות כביסה, לעשות לי מסאג', להביא לי כל יום ארוחת בוקר למטה. כח עבודה זול. תוך חודשיים כבר הייתה לי בחוץ טראסה עם גן יפאני ופרגולה מעץ בוק מלא. הורדוס היה יכול להיות גאה. באיזשהו שלב כבר די ריחמתי עליהם וכמעט הפסקתי עם כל העבודות השחורות האלה. אבל אז בדיוק השכנים הקנאים שלי הציעו לשלם לי כדי שאשפץ גם להם את המרפסות המוזנחות. אז במקום ירדתי לשוק וקניתי שוט, לזרז קצת את התהליך.

כל זאת עד שפעם אחת קיבלתי צלצול מאחד האורחים באיזה 03:00 בלילה. אחרי איזה חצי דקה של התמרמרות עם עצמי על איך זה שעדיין לא לקחתי להם את הטלפון, הבנתי מהלחשושים בצד השני שיש להם כנראה פורץ בבית. "חתולים ארורים" חשבתי בעודי פוסע לבית השכן. לפחות הם יותר לא נכנסים לבית שלי. רעיון מעולה זה היה הבור זבל אורגאני בצד השני של הצימר. "תצילו את כדור הארץ". פחח... תצילו את הבית שלי מהפלישה, התכוונתם. עכשיו הבית שלי סוף סוף נקי מחיות רחוב טועות שעברו כולם לבית ליד, עושים רעש ומשחקים פוקר עד אור הבוקר. רעש? לא, לא. התכוונתי 'הקולות של הטבע'. עוד טיפ לכיס.

הגעתי לכניסה, בעטתי איזה ספק שועל ספק קיפוד ערבות הצידה ופתחתי את הדלת. הדלקתי את האור בציפייה למצוא עוד איזה כמה חיות בר מציקות אך לתדהמתי באמצע המטבח עמד לו איש תימהוני והכין קפה. הוא היה תימהוני, זה בטוח. שיער ארוך, זקן, בגדים ישנים וקרועים. בקיצור, היה לו את המראה של אחד שקרתה לו הפדיחה הזאת עם השואב אבק שמסתכלים לתוך הפיה והכל מתפוצץ לך בפרצוף. הוא אפילו לא שם לב שיש לו חצי גויאבה אכולה על הראש. וציפור שאוכלת את החצי השני.

בגלל שלא ידעתי כל כך איך להגיב לכל הסיפור, פשוט אמרתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש. "סליחה, אני לא חושב שהייתה לך הזמנה מראש". הוא, לעומת זאת, לא התרגש יותר מדי ממה שאמרתי וגער בי שטף של מלמולים לא ברורים. נראה לי שהוא אמר גורביץ' באיזשהו שלב. אבל אח"כ חשבתי שהוא אמר גם 'שטרודל חשמלי' ו'פלמנגו מפלסטיק' אז פחות ייחסתי חשיבות לרצף ההברות חסרות ההקשר ויותר למקל שהחזיק בידו.

נראה לי שגם האורחים שלי הסכימו איתי והביעו זאת ע"י אריזת כל חפציהם בסדין וקפיצה מהחלון הראשון שנקלע לדרכם. ניסיתי להסביר להם בחצי פה שזה בסדר ושזה רק הגורו מאסטר שהגיע מהודו להעביר אנרגיות חיוביות ו... לא יכולתי להמשיך. אפילו אני כבר לא האמנתי לעצמי. וגם ככה הם כבר היו איזה חצי דרך לת"א.

פניתי לעבר התימהוני כדי לנקוט את עמדתי אך הוא הקדים אותי ונקט את עמדת המקל שלו בחזה שלי, דחף אותי החוצה וטרק עלי את הדלת בפנים. לקח לי איזה שנייה של בהייה ממושכת בעיניים עצלות בשלט שמחוץ לדלת שאף פעם לא טרחתי אפילו להוריד.

"אה... גורביץ'. מה קורה, אחי? אתה רוצה חזרה את המפתח?"