יהודית איילון (85) בית: שכונת המוזיאון, קומה ראשונה, בניין כמעט הכי דרומי. בפנים: בסלון קיר אחד משמש מטבח. שולחן אוכל, ספות וכורסאות בטעם של פעם, על הקירות תמונות אורגינליות, חלקן של שושנה אנגל. על הכונניות עבודות של אורי בנהּ, ואוספים שונים מהארץ ומחו"ל. בכניסה לסלון עומדת ה"ויטרינה הפולנית" של יהודית שם שמורים כלים יפים ותמונות מבית הילדות וכמה עבודות של תמי כלתהּ אשתו של יוחאי. בצמוד לויטרינה כניסה לחדר הרב שימושי שהוא חדר עבודה, חדר טלביזיה (זאת הטלביזיה היחידה בבית. אין טלביזיה בסלון) וחדר לנכדים ולנינים. שם, אומרת יהודית, הם יכולים להסתגר ולעשות מה שהם רוצים. חדר שינה גדול עם שירותים, קיר ארונות ומחסן קטן שהיה בעבר חדר המדרגות לקומה העליונה. גם פה יש אוספים מעניינים מאוד. הבית כולו בטעם אישי וייחודי. מצד אחד חף מקיצ'יוּת, מצד שני חף מאיקאה. עבר שלושה שיפוצים של שכונת המוזיאון שאפשר לראותם בבירור לפי הרצפות ולפי הסימנים בקירות. בחוץ גינה מטופחת עם הרבה עציצים והבית כולו טובל בירק. עבודה: ממשיכה את מה שעשתה בשנים האחרונות. כותבת, מנחה, מרצה ומלמדת. יש מספר ילדים מבי"ס מעגנים שהיא יוצאת אתם לטבע לשיעור פרטי פעם בשבוע. "תמיד יש מה לראות וללמוד, גם בחורף וגם בקיץ". שני דברים שיהודית עסוקה בהם כבר שנים רבות הם מכון איילון וחקר הכברה. בנושאים אלו עוסקת בשנתיים האחרונות בארכיון במפעל שרמי אלוני התחיל וניהלה אותו ליאורה בצון לרך. תכנית הוראה על שלושה נושאים: ההעפלה, מכון איילון והמדינה שבדרך וייבוש הביצות. השיעורים נלמדים בצורה שונה מאיך שהם נלמדים בבית הספר. גם בבית ספר חוף כרמל עוד יש לה מה לתרום "אני עדיין מסתובבת שם". משתתפת בבניית תכניות לימוד ועושה השתלמויות למורות שמבוססות גם על החוברת שכתבה על נחל תנינים. ונתחיל מהתחלה, לפי הסדר: "התחלתי בכתת 'חבצלת' אחרי לימודים של שנה בסמינר הקיבוצים. כיוונתי את עצמי ללימודי חינוך כללי (10 שנים אחרי זה הלכתי ללמוד באורנים ביולוגיה). אחרי כן הייתי מטפלת ב'סנונית', מורה ב'עוגן', ב'סער' וב'צפריר'. כשדב ברקוביץ התגייס למלחמת ששת הימים החלפתי אותו בהוראת ביולוגיה בבית הספר המקומי ומאז כשהקימו את בית הספר האזורי, במשך 20 שנה לימדתי שם ביולוגיה חצי שבוע ובחצי השבוע השני הדרכתי בבית ספר שדה. את עיקר ההשכלה שלי ברוב הנושאים רכשתי תוך כדי ההדרכה בביה"ס שדה. יצא לי להתמודד עם המון קהלים והייתי צריכה ללמוד תוך כדי תנועה, כדי שיהיו לי תשובות". אהבת הטבע: "כשאני רואה פרח או בעל חי, אני חשה הזדהות אתו. אני מרגישה את הכוונות שלו, את ההגבות שלו. הציפור שמקננת פה, אני מסתכלת עליה ומרגישה את עצמי כאילו מנהלת אתה דיאלוג. אותו דבר עם פרח שנפתח בגינה. יש לי אהבה לכל אורגניזם, לכל דבר חי, גם לאנשים.יש לי יחס של אהבה חושנית ורגשית לים. יכול להיות שזה מפני שנולדתי ליד הים והגעתי לארץ ישראל דרך הים. התמונות הראשונות מהארץ שנחרטו לי בראש הן של מפרץ חיפה,ושנתיים ראשונות ומאוד משמעותיות בארץ גרתי בחיפה, עיר של ים .אחר-כך באתי הנה והים הַלַם אותי. עד היום, כשאני מגיעה מנסיעה ועולה לכיוון חדר האוכל, הים שנפרש פתאום גורם לי להלם הנעים הזה. בעבר הייתי מפליגה כל שנה עם הדייגים בחופש הגדול, לפעמים בתירוץ של איסוף צדפים, לפעמים בתירוץ אחר. אני אוהבת לראות את הים כמכסה עולמות". משפחה: יהודית בת יחידה לגיטה ואורי. לאביה היו שישה עשר אחים ואחיות לאמה שבעה. היא אמא לשלומית, אורי, יוחאי וחובב. שלומית ואלי הורים ליותם, עידן, אהוד וטל. אורי וננסי הורים לתמר ויובל. יוחאי ותמי הורים לנעה, דן ואלה. חובב וטל הורים לנעם, רתם ורוני. בספירה כללית ליהודית יש שנים עשר נכדים ושמונה נינים. ליום ההולדת האחרון, העניקו לה כל נכדיה ספר שעשו במו ידיהם שנקרא, איך לא, "סבתא אגדה". תחביבים: "עדיין במחלקת הטבע. אוסַפים ומזכרות מכל הארץ. כתיבה: כותבת כל יום ביומן, מגיל 9. מאז שיהושע איננו גבר הצורך שלי לבטא את מה שעובר עלי. בזמנו, הייתי משתפת את יהושע או מבקשת ממנו לצלם. ככה הוא התחיל לצלם. אחר כך, הוא כבר ידע בעצמו ותמיד היה שואל 'נכון את רוצה שאצלם את זה?' עכשיו אני כותבת את זה". בילויים: "מאז שיהושע נפטר העולם שלי השתנה. נהגנו לנסוע יחד בארץ ובחו"ל. אחרי זה עשיתי פעם פעמיים הפלגות עם חברות. היום אני מבלה בעיקר עם מה שמספקים לי הילדים, הנכדים והקיבוץ. זה התחיל בטיול שורשים לריגה עם חובב ורותם. רותם ביקש את זה. אחרי כן נסעתי עם תמי כלתי, אשתו של יוחאי ובתם נעה לכרתים וראיתי שזה דפוס שמאוד מתגמל אותי. לפני שנתיים נסעתי לראות את יובל, בנו של אורי שהוא אקרובט בקרקס בלאס ווגאס. זאת היתה חוויה בלתי רגילה, גם אמנותית וגם משפחתית. אני נוסעת לקונצרטים ששלומית מארגנת, או לקונצרטים שהנין שלי, בנו הבכור של יותם, מופיע בהם. הוא מנגן על טוּבה. מה שלא היה לי עם הילדים שלי בילדותם, אני מנסה לקשור אתם דרך הילדים שלהם. עם הנכדים שלי יש לי יחסים יוצאים מן הכלל. השנה, אני וחוביב יוצאים יחד להפלגה". שפות: "יודעת היטב עברית, אנגלית, גרמנית ויידיש. קצת רוסית וצרפתית. עברית למדתי בבית כי התכוננו לעלות לארץ ישראל. אמנם העברית שדיברו בבית היתה בהברה אשכנזית (במלעיל) ועם ת ושֹ אשכנזיות אבל כשהגעתי לארץ ידעתי היטב עברית ולא היתה לי בעיה של מבטא. בבית ספר התביישתי לקרוא בהתחלה עד שסיגלתי לי את ההברה המילרעית. גרמנית: העיירה בה חייתי בילדותי היתה ליד ריגה, עיר נמל לטבית שמימי הביניים ישבו בה ברונים גרמנים והיהודים הושפעו מהם". קורות חיים: "נולדתי בעיירה קטנה ליד ריגה שבלטביה. קרוב לחוף הים הבלטי למשפחת סוחרים אמידה. כל קיץ היינו נוסעים להתרחץ בחוף הים ולטייל ביערות. ביער היה נהר גדול ואגמים, הכל היה יפה וירוק. אני חושבת ששם התחילה המשיכה שלי לטבע. כל המשפחה שלי היו סוחרי תבואה, הייתי נוסעת אתם על עגלות התבואה לרכבת זה לא כל כך מצא חן בעיני אמא שלי שהסתובבתי עם העגלונים, אבל אני אהבתי את המרחבים ואת הטבע שראיתי בדרך. היו מייצרים אצלנו לתת, ריח הקלייה זכור לי עד היום. בבית שלנו היתה הכשרה של גורדוניה שלימים הקימה את קבוצת 'משמרות'. אנחנו גרנו בקומה השניה והם בקומה הראשונה. אמא שלי היתה מלמדת את הבנות מהקבוצה עבודת בית, זה היה מאוד נחמד. לפעמים אני חושבת שהגרעין הקיבוצי שלי ניטע בי אז. כשהייתי בת 12 עלינו לארץ. אמא שלי היתה ציונית מהבית. כל המשפחה שלה כבר היתה פה. לאבא שלי היה קשה לעזוב. ב-1934 אני ואמא נסענו לארץ, למדתי שנה בבית ספר וב-1936 עלינו ארצה. אח אחד של אמא שלי נשאר באירופה וכמובן ניספה, אחות אחת של אבא שהיתה תלמידה של פרויד, באה לבקר אותנו ב-1937. אמרנו לה 'תבואי לפה אל תישארי באירופה' והיא אמרה 'זאת ארץ צעירה, אתם לא צריכים פה פסיכולוגים'. היא חזרה לאירופה וכמובן נספתה. מאז יש לי יחס אמביוולנטי לשואה. בנוסף לכאב העצום יש בי גם כעס, משום שיש לי פה משפחה מאוד גדולה ושתי משפחות שיכלו להיות פה, שבכל זאת חזרו לשם - לא איתנו היום. כשעלינו לארץ ב- 1936 כבר היו מהומות ביפו ועגנו בחיפה. התיישבנו בחיפה עם תחילת המאורעות. שנתיים אחרי, ב- 1938, שיא המרד הערבי, הערבים זרקו פצצה על אוטובוס יהודי שנסע ברחוב העצמאות. מהפצצה הזו נהרגו 28 איש ואבא שלי שישב במושב האחורי היה ביניהם. זאת היתה מכה נוראה לא רק מהבחינה הרגשית. כל העולם שלי התפרק. אמא היתה צריכה לעבוד, היא קיבלה עבודה כאם בית במוסד של ו"יצו בנחלת-יצחק. חשבו מה יעשו איתי ודודתי, אחותה של אימי, לקחה אותי אליה לפרדס חנה (לבעלה היתה נחלה מפיק"א, כי היה מהנדס שעבד בניקוז הכברה). גדלתי עם שני ילדיה. בת דודתי שושנה, היא כאחות לי עד היום. גיל 14 זה גיל שמדחיקים, מה שחשוב זה בית ספר, בחורים, תנועה, מדברים מעט על רגשות. למדתי 3 שנים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. היה לי שם מורה לטבע מאוד טוב שלמדתי ממנו הרבה דברים את חלקם אני עושה עד היום. למשל ללכת תמיד עם פנקס. כשהגעתי לחיפה הייתי ב'צופים' וגם בפרדס חנה הלכתי ל'צופים'. כל הזמן שמרתי על קשר עם החברים שלי מהצופים בחיפה וכך, כשסיימתי את בית הספר הגעתי אתם להכשרה והתחלנו לבנות את מעגן מיכאל. לי היתה בעיה להיות עם הצופים בפרדס חנה כי עבדנו שם כעוזרות בית ובמושבה הכירו אותי כאחת מהבנות של המושבה! זה לא היה להם כל כך נוח עם זה שאני מנקה להם את הבתים, אבל לי זה לא היה איכפת!! כאשר אמא שלי היתה מורה ומדריכה בויצ"ו האחים שלה שידכו אותה למישהו וזה לא עבד טוב. היא החליטה להתגרש ממנו וזה לא היה פשוט. ב-1956 גייסתי את הטנדר של הדייגים ופשוט הברחתי אותה למעגן מיכאל. היא היתה אחת מההורים הראשונים פה. הם היו קבוצה קטנה בנוף הקיבוצי, אבל היתה להם השפעה. רחלי שחר אמרה לי פעם שבזכות הסבתות האלו הבנו מה זאת תרבות. אורי בני זוכר שאצל "סביתה" היה צריך לשטוף ידיים והשולחן היה ערוך עם מפיות. פה היא פגשה את דניאל איליוב אביה של בוסה שהיה אגרונום ועבד במסגריה כפועל פשוט ונהיה להם רומן יפהפה. היא חיה פה עוד שנים רבות. (אנחנו קראנו לסבא איליוב סבא דנדי על שם הכלב הג'ינג'י המלכותי שליווה את בני הזוג כל יום לטיול של אחר הצהריים שהיו יוצאים אליו שלובי זרוע. ד.א). הפגישה עם יהושע: "יהושע היה בחברת נוער שהלכה למנרה (גם צבי נשרי היה בגרעין שלו) ונשלח על ידי הנוער העובד להדריך בפרדס חנה. הוא היה מדריך לחינוך גופני בבית הספר שלי וחבר של חברה שלי. לאט לאט הוא זנח אותה והתחיל איתי. לפני שהצטרפתי לצופים בפרדס חנה הייתי בהכשרה בגבת ויהושע היה נוסע על אופניים מפרדס חנה לגבת בשביל להיות איתי בלילה באוהל עם עוד שתי בנות... היינו אז מאוד תמימים. בפרדס חנה הקמנו מטבח והזמנו 'פנסיונרים' לאכול במטבח שלנו. גם יהושע היה בא לאכול איתנו והקשר הלך והתחזק. כשזה נודע בנוער העובד קמה מהומה גדולה. מבחינה פוליטית זה לא היה תקין ועד היום מדברים על זה שהמדריכה מהצופים סחבה את המורה מהנוער העובד לקבוצת הצופים! מפה והלאה סיפור חיי הוא הסיפור של מעגן מיכאל". כתיבה: "הצורך שלי בכתיבה הוא צורך לשתף. אלו חוויות שאם אני חווה אותן אני רוצה לשתף עוד אנשים, זה כמו ללמד. הכתיבה ביומן היא כתיבה אחרת, כתיבה אישית, אני כאילו כותבת לעצמי קוד אישי". ראוי לציין שיהודית הוציאה ספר לילדים שגם מבוגרים נהנים ממנו "איפה התנין?" עם איורים של תמי כלתהּ ומאמרים שונים בידיעת הארץ, כולל חוברת בשם:"התנינים והנחל", שגם בבית הספר מלמדים על פיו. מקור השם והשייכות ל"איילון": "השם שלי מהבית קרמר. השם של יהושע אדלר. בחתונתנו נקראנו אדלר. במלחמת השחרור בן גוריון החליט שכל הקצינים צריכים להפוך את שמם לעברית לשון קודש. יהושע היה קצין בגבעתי. אנחנו ועוד שתי משפחות אימצנו את השם של מכון איילון. שלוש שושלות נולדו ממכון איילון. יותר מאוחר, ב- 1987 נקשרתי למכון איילון קשר הדוק יותר כשהחליטו לעשות מהמכון מוזיאון ופנו לעזרת מזכירות מעגן מיכאל. המזכירים מינו אותי כבאת הכוח שלנו. שושנה אנגל עשתה מפה של הגבעה ברחובות, אני הייתי נוסעת לועדה בראשותו של שלמה הילל שהיה אז יושב ראש הכנסת ובין היוזמים של השיקום. אחר כך היינו נוסעים לארכיטקטים לעזור להם להתמצא בשטח ואז כתבתי את המאמר על המכון. כך הפכתי למומחית למכון איילון". סדר יום: "ארוחת בוקר קבועה בחדר אוכל ב"טיש של מנוחה" (לנג). אחרי זה תלוי במשימות הציבוריות והמשפחתיות. אתמול למשל נתתי שתי הרצאות באולפן והיום אני הולכת עם טלטול נכדתי והבן שלה לבריכה. אני מאוד אוהבת לישון בצהריים אבל אם אי אפשר - לא מוכרחים. את זה למדתי כשהדרכתי בבי"ס שדה. לפעמים היו לי הדרכות בצהריים וראיתי שאפשר לסחוב את היום גם בלי מנוחת הצהריים. ארוחת ערב אני אוכלת בבית מול הטלביזיה, לונדון וקירשנבאום, סדרות בלשים של הבי.בי.סי וסדרות טבע. לפעמים אני מוזמנת לארוחה משפחתית. ימי שישי בערב אוכלת בחדר האוכל, לרוב עם צבי טלמון, הסבא השני של נכדי! את הקפה שותה במועדון ואחרי זה הולכת לשלומית. פעמיים בשבוע אני עושה פלדנקרייז עם שי שמיר ואני קוראת לזה תחזוקה." געגועים: "אני מתגעגעת ליהושע, זה מצב. יחד עם זה יש גלים שבאים פתאום בלי אזהרה. כל איושה קטנה יכולה להביא גל של געגוע ורצון להיות איתו. אני לא הולכת בכלל לבית הקברות, אין לי מה לעשות שם, הוא פה אתי בביתנו ולא שם. כשיש אירוע אני מבקרת בקבר שלו ואז יש לי הרגשה שהוא אומר לי 'לכי הביתה'. לקבר של אבא שלי בבית הקברות הישן בחיפה נסעתי פעם אחת עם אורי בני שקרוי על שמו". טראומה: "הטראומה הבסיסית היתה המוות של אבא שלי בגלל פירוק המסגרת המשפחתית, אבל כיסיתי עליה. רק עם הטראומה השנייה, עם אובדנו של יהושע חוויתי את הטראומה וזה לא קרה מייד. החזקתי מעמד ושנה אחרי שיהושע נפטר ממש חליתי. הבנתי שבעצם הטראומה על מות אבי התחברה למוות של יהושע. ידעתי לקחת עזרה ויצאתי מזה. אני מקווה שהתגברתי". זיכרון ילדות: "העיירה שגרתי בה בילדותי, הטבע שהקיף אותי. המון חברים שהיו לי וחווית הקריאה: מגיל צעיר למדתי לקרוא . בהתחלה התבוננתי בתמונות בספרי זואולוגיה ואמא שלי היתה מספרת לי עליהן, פתאום היא הבחינה שאני קוראת לבד". חלומות: "תמיד יהיו". חתולים וכלבים: "לאורך כל השנים היו לי כלבים. כשיהושע נפטר כבר לא היה לי כוח לגדל כלב ועברתי לחתול. לא ידעתי כמה נכונה האמרה שלכלב יש אדון ולחתול יש משרתים. עכשיו יש לי חתולה ואני משרתת אותה...". מחשב: "התחלתי די מאוחר. בבית ספר שדה אמרו לי: 'תנסי!' אמרתי: 'בגיל שלי, אין סכוי!' התחלתי עם 'איינשטיין' והסתבר שאני יכולה. בבית ספר המשותף עברתי השתלמות ב- word ועכשיו אני שולטת בה פחות או יותר. באינטרנט אני משתמשת לצרכים נקודתיים, לכתיבה, לעבודה או להכנה לנסיעות לחו"ל. הילדים אפילו הכניסו אותי לפייסבוק ויש לי שם את כל המשפחה והרבה חברים". חברים: "יש לי חברים במעגלים שונים. חברות מהותיקים שיש לנו עבר משותף, לא עם כולם אני חברה אבל יש קשר מאוד נוח ויש לזה לדעתי חשיבות להיגיינה של הנפש. יש חברים שצברתי במשך השנים שאני בקיבוץ (שישים שנה) כמו חניכים וילדים שהנחיתי בעבודות. יש לי חברים מבחוץ, חברים למקצוע ומורים מבית הספר האזורי". קיבוץ: "אני חושבת שמעגן מיכאל היא יצירה של הרבה אנשים שידעו לעצב מסגרת משתנה בהתאם לתנאים. לקיבוץ יש המון ערכים חיוביים שאפשר לשמור עליהם ולהשתנות עם הזמן. אני ניגשת לזה בראייה ביולוגית אבולוציונית. יצור שאינו משתנה בהתאם לתנאי הסביבה המשתנה נידון לכליה. אני מאמינה שהאדם הוא היצור היחידי שבתוכו בנוי הצורך לחפש דרכים ולנסות, החל מהאדם הקדמון, לכן הוא הגיע להמון דברים. היות שיש בתוכו יצרים ודחפים לפעמים זה מביא לתוצאות שליליות, מריבות ומלחמות. בקיבוץ יש היום למעלה מ-1700 אנשים. יש מי שיראה בזה אסון, יש מי שיראה בזה הזדמנות. בעיני זה נותן המון. אני פוגשת היום חניכים שלי מהעבר ואנחנו יכולים לדבר כאילו רק אתמול נפגשנו. עצם זה שהם פה זה משהו כמעט משפחתי. אני טוענת הרבה זמן, אם כי אין לי לזה סימוכין, שהקיבוץ הוא מסגרת ש'נופלת' בין שתי דיסציפלינות. הוא מתנהל על פי סוציולוגיה של תקנונים וחוקים שהיא הכרחית לשמירת החברה ובין האנתרופולוגיה. כלומר, יש בו דינמיקה של שבט. המבנה הפנימי ההיולי הוא של שבט ולכן אין שני קיבוצים דומים. המשותף הוא החלק הסוציולוגי. מעבר לזה בכל קיבוץ אנשים הביאו את עצמם, את הגורל שלהם, את המוצא שלהם ואת האישיות שלהם". מדד האושר: הרבה פעמים אני מאושרת אבל אני מעדיפה להתייחס למונח שביעות רצון, כשיש לקזז את זה עם הגיל. אני שבעת רצון. ברור שהייתי רוצה להיות חזקה יותר, אבל התחזית ברורה אני יודעת לאן אני הולכת. אצטט את אבא של יהושע שהיה אומר: 'שלא יהיה יותר גרוע'". חגי נתיב. דפני אסף. |