אחרי ”השקט שאחרי” צוות הווידאו הקהילתי
דומה כי הסרט ”השקט שאחרי”, המספר את סיפור ההפלגה של בני ובנות כיתת “דרור” לנמל הקישון באפריל 1983 שהסתיימה במותו הטרגי של שי, בנם של גלילה וצבי, נגע בציבור רחב מאוד.
היוזמה לסרט והעשייה שלו היתה שלנו, צוות הווידאו הקהילתי. לא התחלנו לעבוד עליו עד שקיבלנו את ברכת הדרך ממשפחת גובר, מהמזכירות ומאנשים נוספים שהיו מעורבים באירוע.
ברור היה לנו שאסון הטביעה של שי צרב חלק גדול מאנשי מעגן מיכאל ועל אף שהתרחש לפני יותר משלושים שנה בתוך שתיקה כמעט מוחלטת, הוא נוכח בחייהם של רבים. על הנוכחות המטרידה של האסון הזה הבנו מנמרוד בהרב, שהיה מפקד סירה בהפלגה זו.
משקיבלנו את ברכת הדרך לעשיית הסרט, נכנסנו לעובי הקורה בהתרגשות, בהקשבה בהקפדה ובהתלבטויות רבות, בהן הלכנו לא פעם שני צעדים קדימה ושלושה אחורה. ארבע שנים נדרשו לנו להשלמת הסרט. הופתענו ולא הופתענו מעוצמת הרגשות, הכאב והאשמה שעלו מדברי האנשים.
“השקט שאחרי” מסופר מפיהם של אנשים שהיו מעורבים פיסית בהפלגה ההיא ומפיהם של בני המשפחה, משפחתו של שי. מטבע הדברים, אוחז הסרט בקטעים ומשפטים מתוך דבריהם של המרואיינים ואינו מכיל את כל שנאמר.
מצאנו לנכון להביא באסופה זו את הראיונות שערכנו עם כל המשתתפים בסרט, במלואם, מתוך רצון לשפוך אור נוסף ולהאזין ביתר בהירות לקול, לצליל האישי של כל אחד מהמרואיינים.
העבודה על הסרט היתה משימה שלקחנו על עצמנו מתוך תחושה שאנו עושים מעשה חברתי חשוב בעצם הסרת השתיקה והשקט שאפפו את החברה כולה, אך גם ובעיקר את הנוגעים בדבר ישירות. נדמה היה שכל אחד מאלו נושא בליבו את זכר האסון כ”כדור עופרת”. רצינו לתת ביטוי ומקום למשפחת גובר שאיבדו את בנם יקירם, לבוגרי כיתת “דרור”, שחלקם היו באירוע זה על סף טביעה, למפקדי הסירות - ילדים שקיבלו על עצמם אחריות על - ולאנשי הלנטש שליוו את ההפלגה. היום כולם כבר אנשים בוגרים ומבוגרים.
הסרט עורר תגובות רגשיות חזקות ולתחושתנו הדיבור על הסרט, אי השקט שרחש אחרי “השקט שאחרי”, נמשך זמן רב. אחת התגובות התבטאה בחיבוק מאוחר ותמיכה במי שהאירוע נגע בו באופן אישי, בין אם השתתף בסרט ובין אם לא. חלק מהמעורבים חשו הקלה, השק שנשאו על גבם במשך שנים כה רבות - בעיקר תחושות אשם - נעשה אולי קל יותר.
דומה כי המכתב שכתבה גלילה כמה חודשים אחרי הקרנת הסרט ומובא בסיום חוברת זו, מביע יותר מכול מה יכול לחולל סרט כזה, כמה יכולים דיבור והקשבה קהילתיים להשפיע על נפש מיוסרת.
בסוף הריאיון עמו אומר מושיק זורע “הייתי רוצה שכקהילה נהיה יותר מבינים, יותר זוכרים את הכאב של האחר, ויותר מקבלים אותו”. חשוב שמשפט זה יהדהד בתוכנו.
אנו אסירי תודה לכל אלו ששיתפו עמנו פעולה, בראש וראשונה לגלילה, צבי, איתי, אברהמל’ה וכל בני המשפחה, למושיק, עודד, רן, נמרוד, מידד, אסא ושרית.