משתתפים: נעמי וערן גלעד

הגיעו לקיבוץ באוקטובר 09, נמצאים כרגע במסלול קליטה. נשואים.

קורות חיים ערן: "נולדתי במעגן מיכאל. עד גיל 18 גדלתי בקיבוץ, למעט שנה אחת שאבא שלי יצא ללמוד באנגליה מטעם פלסאון ונסענו אתו כל המשפחה. היתה לי ילדות סטנדרטית. פעוטון, גן וכיתת צדף. אני מאלו שהתחברו לים ולימאות, בשבילי זה היה כיף גדול. בבית ספר הייתי  בעיקר 'רשום', לא הרבה יותר מזה. רוב הזמן ביליתי בים. עם סיום בית-ספר, יצאתי לשנת שירות בנוה-חריף ובסיומה התגייסתי לצבא. אז הורדתי את השיער הארוך שליווה אותי 9 שנים. עשיתי מסלול לוחם ביחידת דובדבן, יחידה שמתמחה בלוחמה בטרור בגדה המערבית. הייתי לוחם כשנה, יצאתי לקורס קצינים, הייתי מפק"צ ובתפקיד האחרון קצין בתפקיד מטה. סה"כ שירתּי בצה"ל חמש וחצי שנים".

דוחא: "החיים בדוחא היו רצופים חוויות מעניינות. רוב הזמן היינו לבד, ישראלים בין ערבים. כך אתה לומד מה זה להיות מיעוט. החיים בחברה הערבית אפשרו לנו לראות את הצדדים החיוביים והיפים שבתרבות הערבית. את הכבוד והעדינות שבהתנהלות היומיומית, את הטעם והאומנות הערבים, את הבישול והאירוח שלהם, החום ביחסים הבינאישיים והאצילות שלהם שאנחנו לא כל-כך רואים פה בארץ. החיים בקרב הערבים יצרו אצלנו כבוד והערכה אל התרבות הערבית ואולי גם אופטימיות בקשר לאפשרות של דו קיום".

משפחה מורחבת: נעמי – שני הורים, שלוש אחיות, נעמי הבכורה. ההורים גרים לעת הזאת בפריס. אבא קצין מנהלה בשגרירות ישראל שם, ואמא עובדת אדמיניסטרציה בשגרירות. כשמגיעים לישראל, הבית בהוד השרון. אביגיל, האחות השנייה מטיילת באפריקה אחרי חודשיים של התנדבות בשליחות רפואית באוגנדה עם בן-זוגה  הרופא (בדיוק באותו תפקיד ובאותו מקום שעשה ירון אסף). אחות שלישית, עמנואל, משרתת בחיל הים. בעצם, אין מצב שכולם נמצאים בארץ. "אני ואביגיל, אחותי שצעירה ממני בשנה גדלנו כמו תאומות. יותר מאוחר במהלך הלימודים באוניברסיטה גרנו יחד. כך יצא שהיינו- ואנחנו עד היום- באותה החברה ועם אותם החבר'ה. גם עם אחותי הקטנה שצעירה ממני ב- 10 שנים אני חברה מאוד טובה. ההורים של ערן הם סוג של הורים שניים עבורי, כי ההורים שלי רוב הזמן מאז שאני וערן יחד לא בארץ. גם אחותי הצעירה עושה פה את סוף השבוע, הם המשפחה שלנו.
שם המשפחה הקודם שלנו היה לוגסי, כשאבא התחיל לעבוד במשרד החוץ ביקשו מההורים "לעַברת" את שם המשפחה ומאז אנחנו משפחת הראל, עם השנים גם הוחזר הלוגסי, והפכנו להיות הראל- לוגסי. מאז החתונה אני גלעד...."

ערן – הורים: פנצ'ו ונינה. פנצ'ו נולד בארגנטינה יש לו אח מאבא שחי בארה"ב לוס-אנג'לס. נינה נולדה בהולנד שם יש לה שתי אחיות ואח. יש קשר טוב עם כולם. הם באים לבקר מפעם לפעם. ערן הוא השני מבין 4 אחים. עידית הבכורה נשואה לקקו ואמא לתאומות תהל ותאיר. אמיר האח השלישי, נמצא כרגע במסלול התנתקות אחרי צבא קרבי ושנת בית, ליעם, האח הרביעי, הלך לעולמו בגיל 14.
"אנחנו מאוד אוהבים להיות דודים לתהל ומאור, אשר מאז החלו לדבר גם קוראות לנו 'דוד ודודה'.

הפגישה: נעמי – "שבת אחת, לקראת סוף הצבא, הייתי אצל ידיד שלי, אמיר משדות-ים, וחברה שלי-ג'ואנה שמה- שעשתה אולפן במעגן מיכאל הציעה לי לבוא לבקר אותה . צריך לציין, שאת רוב סופי השבוע במהלך השירות הצבאי שלי, ביליתי אצל אמיר בשדות ים, והוא תמיד היה מספר לי על מעגן מיכאל והבטיח שיביא אותי לבקר, ובאותו יום החלטתי שזאת הזדמנות טובה לראות את המקום במו עיני. קבעתי עם החברה שלי בחוף של הקיבוץ, ואמיר הזמין את ערן שהיה חבר שלו מביה"ס האזורי להצטרף. אחרי הרחצה בים חברה שלי חזרה למקום בו התארחה, וערן הזמין אותי ואת אמיר לבירה בחדר שלו בקיבוץ. בילינו יחד כמה שעות  של דיבורים והרבה צחוקים, בערב חזרתי עם אמיר לשדות ים. בסופ"ש שלאחר מכן, יצאנו אמיר ואני לפאב בזכרון יעקב, ופתאום ערן הופיע. בדיעבד התברר, שכשנפגשנו הוא חשב שאני חברה של אמיר ולכן לא התקרב אלי יותר מדי. באותו ערב, במסגרת החלפת הודעות טקסט מצחיקות בטלפון, וידאתי שיש לו את הטלפון שלי. ביום ראשון בערב הוא התקשר אלי. היינו שבועיים בטלפונים ואז הוא יצא שבת ואני ואמיר עשינו לו הפתעה, באנו לקחת אותו מהבסיס. מאז אנחנו ביחד כבר 8 וחצי שנים, מתוכן שנתיים וחצי נשואים. התחתנו על חוף הים בקיבוץ".

 בילויים: נעמי – "כשהייתי צעירה הייתי ממש בקטע של בילויים ויציאות. היום, אנחנו עדיין מבלים אבל פחות, אני אוהבת לצאת מדי פעם מהקיבוץ, אנחנו הולכים למסעדות ולחברים. סרטים אנחנו רואים בעיקר בבית. בחו"ל היינו מטיילים הרבה. בקיבוץ אנחנו הולכים לים ולפאב".

 תחביבים: נעמי - אפיה. מוסיקה (בשנים האחרונות בעיקר ישראלית), שופינג. ערן - בישול, צלילה חופשית, ריצה.

געגועים: נעמי - "נראה שבסגנון החיים שחייתי, למדתי לא להתגעגע. התרגלתי לשים דברים מאחור ולא להתגעגע. כל תקופה בחיים מביאה איתה חוויות ואנשים חדשים, ועם אלו החשובים לי, נשארתי בקשר לאורך השנים. ערן - אני מסתכל קדימה, לא אחורה. חי את הרגע ומביט הלאה.

זיכרון ילדות: נעמי – 1 - ללכת לים עם ההורים שלי. אבא שלי היה לוקח אותנו לים ואז היינו הולכים לקאנטרי של ראשון, "גלי הדר", מתקלחים ומשחקים, גולשים על סקטים, שוחים ואוכלים.
2 – טיולים של כל המשפחה בשליחויות, יציאה מהעיר (בעיקר באפריקה) לתשע, עשר שעות- לא עם אוטו ו- D.V.D מאחורה...

חלומות: ערן – שימשיך להיות טוב. בעצם אין לי חלומות, רק תוכניות, התוכנית הבאה היא לנסוע למקום בו ניתן לצלול צלילה חופשית עם לווייתנים. נעמי – רוצה לעבוד במשהו שישלב את כל הדברים שאני רוצה לעשות ולטייל הרבה. 

מבט על החיים: בדוחא היתה לנו דירה גדולה וג'יפ 4 X 4 וראינו שהחומר זה לא מה שמביא את האושר. המעבר מבית של 120 ממ"ר לבית של 22 ממ"ר לא שינה לנו את רמת האושר. העובדה שהצלחנו בכזאת קלות להיפטר מכל-כך הרבה חפצים מעידה כל כך שלא באמת היינו צריכים את הדברים האלו. זה שהיינו בחו"ל, עזר לנו כנראה לראות את הדברים בפרופורציה אחרת.  

ספר וסרט:  נעמי קוראת את אלף שמשות זוהרות של חאלד חוסייני מחברו של רודף העפיפונים.  ערן קורא את האדיוט של דוסטוייבסקי וממליץ לראות את "פעמון הצלילה והפרפר" סרט שנעשה על פי סיפור אמיתי. סיפור חייו של עורך המגזין ז'אן דומיניק בובי שעקב שבץ מוחי הפך למשותק בכל גופו מלבד בעינו השמאלית. "שני מרכזים במוחו נותרו לא מוגבלים הזיכרון והדמיון, וכך בעזרת העין האחת הוא מצליח לכתוב ספר על חייו. הסרט הזה גורם לך כצופה לחשוב, מה באמת חשוב בחיים שלי? באיזו נקודה כבר לא שווה לחיות את החיים שלי, והתשובות שתקבל אחרי הצפייה בסרט יכולות להפתיע".