משתתף: נחום פרידמן

הבית: שכונת החיילים, קומה שנייה, 15 מ"ר. בכניסה שירותים. בהמשך מטבחון, חדר שינה וסלון - ביחד. קיר מזרחי מכוסה בחולצות של הפועל ת"א ושל "ריוורפלייט" קבוצת כדורגל ארגנטינאית מוערכת. על הטלוויזיה צנצנת זכוכית (מעין אקווריום) עם טרנטולה – עכבישה שנחום קיבל ליום ההולדת.

עבודה: החלפת תבניות בפלסאון. התחיל שנת בית באפריל - מרוצה. צוות מצויין ועבודה מעניינת. כל יום לומד משהו חדש.

צבא: 3 שנים עם צוות נעם בעורב צנחנים (בתיכנון היה יותר). נפצע בברך בגיבוש לעורב ועשה את כל המסלול על משככי כאבים. במסכם אושפז לחודש וחצי וחזר ליחידה. עבר ניתוח והשלים את המסלול עם גיחות למרפאות ובתי חולים. בהמשך הדרך עבר להיות קמב"ץ וסמל של צוות סמ"רים. עדיין לא ברור מה לא בסדר בברך.

תחביבים: הפועל ת"א - גובל במקצוע, ובכלל ספורט. מאז שבאג'יו – שחקן איטלקי, החטיא במונדיאל את הפנדל שלו כשהכדור עף לשמים (היה אז בן 10), אוהד את איטליה. קורא הרבה ספרים, כרגע בו זמנית את "תורת המשחקים" מאת אבינש דיקסיט ובארי ניילבאף ו"קורות הציפור המכנית" של הרוקו מוריקמי.

פסיכומטרי: עשה עכשיו, קיבל מימון מהצבא. לא יודע מה רוצה ללמוד. הכול מעניין אותו. פסיכולוגיה, ספרות, אגרונומיה, היסטוריה קרימנולוגיה ועוד.

משפחה: תאום של דבורה. אח של אסנת וסמדר מאמא. של עדנה מאמא ואבא. של מעין ורומי מאמא ורענן. בן של מיכל. אבא חי בתל אביב, נשוי שנית עם ילד – אח של נחום. אחרי שש שנים של נתק ביוזמת נחום, נקשר לפני חצי שנה הקשר מחדש, גם זה ביוזמת נחום. יש טלפונים וביקורים. הקשר עם האחים טוב מאוד (גם עם האח ה"חדש") ועם דבורה יש משהו מיוחד שקשה להסביר, גם אם רבים תמיד נמצאים אחד בשביל השני וקשובים אחד לשני, חשים כל מה קורה לתאום. "כשהייתי בצבא, היא הייתה מתקשרת כשהייתה מרגישה שמשהו קורה לי, ובאמת היה קורה".

קורות חיים: "כחודש לפני שנולדתי עברה משפחתי מרמת גן לזיכרון יעקב, שם הייתה חלקת אדמה עליה גרו הוריה ואחיותיה של אמי. גרנו בבית עם חצר גדולה ונהדרת, צמודה לישיבה דתית – היו לנו הרבה בעיות אתם.

כשהייתי בן שלוש הורי התגרשו ואבי עבר לתל אביב. את בי"ס יסודי, עד כיתה ו', למדתי ב"ניל"י". שיחקתי טניס וכדורגל והייתי תלמיד מצטיין ובעייתי. בחופש הגדול שבין ו' ל-ז' הצטרפנו -אמי, אחיותי ואני לרענן ולמעגן מיכאל (רענן הוא אדם מקסים ומדהים, בעל תובנות ויכולת נדירה של ספיגה ורגיעה). אני ודבורה הצטרפנו לכתת גלשן. זה לא היה פשוט להגיע לכאן בגיל הזה, אבל כתת גלשן הייתה בשנת בר מצווה ובעזרת מוסה (נדב אלמוג) ויובל ארד שהיו בשבילי נשמות טובות ועזרו לי להשתלב ובזכות זה  שהיו המון פעילויות. החיים פה היו יותר טובים. לאט לאט מצאתי את המקום שלי והרגשתי יותר בבית. בכיתה ז' הפסקתי להצטיין בלימודים. ולא רק הקירבה לים משכה אותי לכיוונים אחרים. כל שנה ירדתי בציונים וברמת הנוכחות, עד שב- י"א, י"ב, כשהבנתי שבפיסיקה וימאות צריך לעשות הרבה שיעורי בית, נשארתי רק עם "עיצוב אופנה". באותה תקופה היחסים ביני לבין המורים היו "על הקצה" והגיעו לכמעט אלימות. זאת הייתה תקופה שהלכתי בה הכי רחוק עם הטמטום. חייתי על אנדרנלין מואץ שלקח אותי רחוק מאוד והתעסקתי בעיקר במעשי פשע. כאלו שבפירוש לא נכללו תחת הכותרת משובת נעורים. עבירות של סחר ברכוש גנוב, שימוש באלימות וסמים (לא סחר בסמים). בפשע שלי היה הרבה מרד ורצון להוכיח לעצמי אם אני יכול או לא.

בכתה י"ב, מעשי הפשע נגמרו באחת, כששני הרי אדם - בלשים מ"נוער חשיפה" חיפה, נכנסו בוקר אחד לחדר שלי (שהיה בבית ההורים) ואחרי חיפוש מדוקדק לקחו אותי לחקירה. של 15 שעות שבסופה נלקחתי למעצר בית אצל דודה שלי, אחות של אמא שהיא שופטת.

שבוע לפני המעצר כבר הבנתי שזה הולך לקרות והתכוננתי לזה. מישהו הלשין עלי והיה לי ברור שהמשטרה תגיע. אני הייתי הראשון מבין חבורה שאיתה "פעלתי".  החקירה של החברים שלי הייתה "קצת" שונה. הם סיימו את המשפט שלהם אחרי חצי שנה, המשפט שלי לקח שלוש וחצי שנים. הודיתי בכל מה שעשיתי, לא הודיתי בדברים שלא עשיתי ולא הייתי מוכן לדבר על דברים שעשו אחרים. ברגע שעצרו אותי החלטתי שאני מודה בכל, אמרתי לעצמי שאני לא זאב רוזנשטיין, שאין לי מה להסתיר, שאני נער מפגר שעשה דברים מטומטמים, אך על אחרים לא אדבר.  זה הרגיז מאוד את השוטרים והם משכו את התיק שלי עד שהגעתי לגיל 18כשאפשר היה לשפוט אותי כבוגר. נשפטתי בבית משפט רגיל ולא בבית משפט לנוער שזה שונה באופן מהותי. את רוב ההתנהלות מול בתי המשפט עשיתי לבד. אמא ורענן באו איתי כשלא התנגדתי  ותמכו לאורך כל הדרך.

אחרי תשעה ימים של מעצר בית, חזרתי לקיבוץ, זה היה יום שישי ובערב הלכתי לאכול עם כל המשפחה. הרגשתי איך כל המבטים של האוכלים מנקבים אותי (עד היום אני לא מבין מאיפה היה לי האומץ להיכנס לחדר אוכל במצב כזה) אבל המבט שהכי כאב לי היה המבט של אמא שלי כשבאו לעצור אותי.

כשחזרתי, ניר ברכה לקח על עצמו להיות מעין חונך שלי. הוא ואיריס, שני אנשים מדהימים, הכניסו אותי לביתם, האמינו בי ונתנו לי המון תמיכה. כשלי היה נדמה שכולם רוצים שאמות באיזו תאונה, הם הראו לי צד אחר של אנושיות. אני לא כועס על מי שחשב ככה, בטח לא על מי שפגעתי בו. אני מבין לגמרי את הכעס שהיה עלי ויש נקודה אחת בה במיוחד אני לא מוחל לעצמי, אני יודע שפגעתי בגיגי (בציר) שהוא אדם מאוד יקר ומיוחד שלא הגיע לו.

היום אני במקום אחר לגמרי. התרחקתי מחברים (לא מהקיבוץ) שאני יודע שעדיין עושים דברים שלא בריאים לי. אני על תנאי. כל עבירה של רכוש, סמים ואלימות שאעשה עכשיו, אשב עליה חצי שנה בכלא אוטומטית בלי משפט.

עדיין יש בי הרבה אגרסיות, לכן אני לא יוצא (או נכנס) למועדונים ולמקומות צפופים, אני לא יכול להישאר רגוע במקום דחוס וכשדוחפים אותי "זה מאוד לא נעים לי". אני בתהליך החזרת הכסף לקיבוץ (את הכסף ש"הרוויחו", הוא וחבריו, פיזרו על בילויים ונסיעה במוניות למקומות הבילוי.  ד. א.).

חרטה ופיצוי: כדי להחזיר את הכספים הגנובים עבד עד הצבא, כמעט כל יום, אחרי הלימודים, במשך השבוע במשמרות בפלסאון ובערבי שבת 5 שעות עם עדל בבישול. בשנה זו שהיא לו שנת בית, עובד שעות נוספות כדי לנסות לסגור את החוב. אביו הציע לשלם וגם החברים מהצבא החלו לעשות ביניהם מגבית עד שנחום גילה זאת והפסיק אותם. חושב שאת הכפרה על מעשיו רק הוא צריך ויכול לעשות, ונכון יהיה שחוב שצבר לחברה יכוסה על ידו בלבד ובעמל כפיו. על כן לא העביר את מענק העידוד שקיבל מהקיבוץ על השירות הצבאי לטובת סגירת החוב שעדיין עומד ברובו. "זה חלק מהדרך שלי להתנקות והבעת חרטה. אני צריך להרגיש את המחיר במאמץ. אני חושב שנכון שהתעריף במקרים כאלו יהיה מורגש בעשייה פיסית, לא רק מנטלית. זה הדיסקט שלי ועלי לצרוב אותו במו ידי".

גיוס לצבא: רצה מאוד להתגייס, זה היה לו מאוד חשוב, מאז שהיה ילד. והחלום היה להתגייס לשייטת. בבדיקות הרפואיות של לשכת הגיוס התגלתה בעיה בלב וגיוס לשייטת ירד מן הפרק. בגלל התיקים הפליליים שנשארו פתוחים בזמן הגיוס, הרבה מקומות יוקרתיים אחרים שנחום רצה להגיע אליהם, לא זימנו אותו וסגרו את הדלת. היה צריך הרבה רצון ונחישות כדי להצליח להתגייס במצב שכזה ולבסוף כנזכר לעיל, גויס לצנחנים.

קצוות: "יש לי נטייה לשבור את עצמי. אולי סוג של לפרק ולבנות מחדש. כבר שש פעמים ששברתי: אף, ידיים, רגליים וזה חוץ מכוויות ודברים חיצוניים. פעם, כשהיינו ילדים, רדפתי אחרי עדנה וזה נגמר בעמוד ואף שבור. הרבה פעמים אני מתקרב לקצה, רוצה לדעת איפה הוא נמצא. היום אני מרגיש הרבה יותר בקונטרול עם המשיכה לבדוק קצוות".

זיכרון ילדות: בבית בזיכרון, מלחמת המפרץ, אזעקה, אמא הלכה לקניות, עדנה ודבורה בלחץ גדול, לא מוכנות להיכנס לחדר האטום, כי כשאמא תחזור היא לא תוכל להיכנס לחדר שכבר יהיה אטום.

טראומה: יש הרבה, לא נכנס כי הן קשורות קשר הדוק לחיים של אחרים מסביבי. חוץ מאלו יש שלוש: 1 -שמעון גרשון שבגד בפועל ת"א ועבר לבית"ר . 2 - בכיתה ג' מכבי חיפה לקחה אליפות, חצי מהילדים היו בירוק, שניים באו לבושים באדום, וזה היה היום שהתחלתי לאהוד את "הפועל". 3 – ההתנתקות.

חלומות: "להקים משפחה חזקה ותומכת, שיהיו בה אהבה הקשבה ויציבות. לגדל ילדים, פה בארץ ישראל. עם מישהי שאוכל לתקשר איתה בצורה טובה. לכתוב ספר".

חיי אהבה: יש כרגע. נילי, חברה שפגש בצבא, עדיין בקבע - קצינת נפגעים. כבר שנה וחצי יחד. היא שהביאה את הטרנטולה המקורזלת - העכבישה שבאקוואריום.

שורשים: אמא דור שני בארץ מצד אמה ודורות רבים עם הפסקה קלה מצד אביה, אבא עלה מבאקו שבאזארביג'אן.

ים או בריכה: ים, אבל חוטא ולא הולך מספיק "חברה שלי חטפה ממדוזה ומאז אנחנו לא הולכים".

סדר יום: מחמש וחצי בבוקר, עד ארבע אחה"צ בפלסאון. לא ישן שנ"צ. יושב על המחשב למשחקים. ארוחת ערב אוכל בחדרו. פעמיים בשבוע "הולך להורים". זה כולל ארוחה ערב משותפת בחדר אוכל בימי שישי. הולך לישון מאוחר. מספיקות לו חמש שעות שינה ביממה.

געגועים: "לא שהכרתי את התקופה הזו, אבל אני  מתגעגע לימים שיהודים לא שנאו יהודים ולא שנאו בכלל אנשים. היהדות במקורה בעד קבלה, נגד שנאה, אבל אנחנו מתרחקים מזה.

דת: "מצד אבא, סבא של אבא היה הרב הראשון של העיר באקו, בה הייתה קהילה גדולה מאוד של יהודים.  מצד אמא, אפשר לעקוב דרך רבנים ומפורסמים עד לבית ישי התנ"כי - אביו של דוד המלך. המשפחה של אמא דתית, כשהייתי ילד שמו לי כיפה על הראש, אבל אמא עזבה בהדרגה את הדת ובחרה לחיות אחרת. החיים בבית השתנו והכיפה ירדה".

 אני יהודי. ביהדות יש הרבה אלמנטים מדהימים. יש לי עדיין קשר לדת, אני לא אוכל חזיר ולא פירות ים. לא שם כיפה כי זה שייך ללפני חמש מאות שנה, אבל יש לי אמונה בהשם. אלוהים שלי נמצא בהמון  דברים ואפשר להגדיר אותו בהרבה צורות. יש נשמה ורוח שהם מעבר לחומר. היהדות הלכה למקומות מאוד עצובים בשם האל. אברהם אבינו עם האוהל הפתוח לארבע רוחות השמיים שהיה רוחץ את הרגליים לאנשים שהגיעו אליו, זאת היהדות שלי."

בילויים: פאבים ומסעדות. אוהב אוכל טוב, בעיקר אם דבורה מכינה אותו - "יש לה מגע של קסם למזון. היא מכניסה כל כך הרבה אהבה לאוכל שאי אפשר שלא יהיה טעים". אוהב להיות עם אנשים (אם הם לא באים הרבה בבת אחת). אוהב אנשים שאוהבים אנשים.

מדד האושר: 7 וביום מן הימים יהיה גם 10.