משתתפים: שחר ואליוט מוסקו

הבית: בשכונת השחף ב'. חדש מהאריזות. הוסיפו 39 מטר. הכל מצוחצח ומעוצב למשעי. חסרות רק דלת לארון של נגרים שזייפו קשות ולא השלימו את עבודתם ותמונה של חגי מעל הספה. הקירות בצבע אוקר מוחלש. מטבח רחב ידיים עם אי באמצע. חדר ההורים למטה, חדרי הילדים למעלה. כרגע לכל ילד יש חדר, כשגפן תגדל היא תגור עם מפל. בחוץ: מרפסת וגינה.

 משפחה מורחבת: שחר – אמא סימון מלול, אבא דובי מלול. אחים: עידית, הבכורה, נשואה פלוס שלושה, גרה בחדרה, מורה לחינוך מיוחד ומחנכת בתיכון. אליאור בן הזקונים, נשוי ואב לתינוקת, גר בחיפה. לומד לתואר שני במדעי המחשב ועובד בטכניון כחלק ממלגת הלימודים. אליוט – כולם גרים באנגליה. הוריו התגרשו כשהיה נער, יש לו אח מלא משניהם. אמו נישאה שנית, גם אביו נישא שנית, מנישואים אלו יש לאליוט שני אחים. אביו נפטר לפני 5 שנים. לא מזמן אחיו ואמם היו פה בביקור. יש לו קשר טוב אתם. עם אמו יש לו קשר יומיומי בטלפון ומדי פעם מתקיימים ביקורים הדדיים, פה ובאנגליה. 

בילויים: "אנחנו מאוד אוהבים לבלות, אבל זה ממש לא יוצא. לפעמים רואים סרטים בבית ונרדמים באמצע". אליוט מלווה, או "עושה" כהגדרתו, הרבה הופעות כאיש סאונד. זאת עבודה מקצועית, אך יש הרבה הופעות שהוא מאוד נהנה בהן ובהחלט רואה בהן מעבר לעבודה. סוג של בילוי.

תחביבים: שחר – אפיה זה תחביב שהפך לחצי מקצוע. שחר אופה בבית לפי הזמנות אישיות. עד הולדת גפן עסקה הרבה בספורט, בעיקר ספינינג. מקווה לחזור לזה. אליוט - רוכב על אופניים פעמיים בשבוע, עוד מעט תתארגן שוב קבוצה שהיתה פעילה בעבר של גולשי רולרהוקי שהוא הקים יחד עם עוד משוגעים לדבר. יוצר מוסיקה במחשב.

סדר יום: אליוט - קם ב- 05:30 הולך למחסן אופניים, עובד עד 12:00, לפעמים עד 16:00. אם יש הופעה או לוויה זה משנה את סדר היום. לפעמים יש הרבה עבודה בהגברה – חזרות והופעות. כשמתאפשר, רוכב על אופני הרים בשטח (הר הכרמל, בנימינה, עמיקם והאזור).  
ב-16:00 אוסף את הילדים הביתה. ארוחת ערב בשעה קבועה, בסביבות 19:00 הבנים (אליוט חוף ומפל) לחוד, והבנות (שחר, לב וגפן) לחוד. שחר ואליוט מתחלקים שווה בהכנה ובחיסול. ב- 20:30 הילדים נכנסים למיטות. זאת השעה של אליוט עם גפן, אם אין הגברה באותו יום. אחרי זה הוא מתעלף על הספה, אבל זה יכול להגיע גם ל- 24:00. שחר – כרגע בחופשת לידה שנפתחת ב"חגיגת הבוקר" – הכנת ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים לילדים בבית ספר - לב וחוף. מארגנת את מפל, עולה איתו ועם גפן, מכניסה את מפל לפעוטון והולכת עם גפן לארוחת בוקר בחדר אוכל שזה המפגש החברתי העיקרי והחשוב ביותר בַיום. אחרי זה יורדת לבית ומתחילה לאפות. ב- 16:00 מתחיל יום העבודה השני. "שני הגדולים מסתדרים. כן בבית לא בבית. כשהם בבית הם עוזרים. מפל עכשיו בתקופה שהוא נדבק לחוף ומחקה אותו ולב עוזרת מאוד עם גפן. "אני לא נחה בצהריים אז ב- 21:00 אני נופלת על המיטה".

קורות חיים אליוט: "נולדתי בלונדון. גן חובה ובית ספר ששם מתחילים אותו בגיל 4. כשהייתי בן 3 נולד אחי הקטן וכשהייתי בן 13 הורי התגרשו. אבא שלי עבר לגור בכלא בעקבות עבירות מס וגניבת זהב גדולה מאוד. הכי גדולה שהיתה באנגליה. עד אז חיינו ברמת חיים גבוהה מאוד. הורי היו מאוד עשירים. אחרי הגירושים ירדנו ברמת החיים. לא הגענו לעוני, ירדנו מעושר גדול לפחות או יותר מעמד הביניים. כשאבא נכנס לכלא הקשר של שלושתנו אתו נותק. כשהייתי בן 16 אמא התחתנה ואנחנו הסתדרנו עם הבעל החדש ממש טוב. הוא היה כמו אבא בשבילי ובשביל אחי. אבי התחתן בכלא והשתחרר כשהייתי בן 18.

המסגרת של בית ספר לא התאימה לי, הייתי ילד היפר-אקטיבי, השיעורים שיעממו אותי ולא הצלחתי ללמוד. בהיותי נער, התחלתי לעבוד בשבתות כדי שיהיה לי כסף משלי, עם הזמן זה גלש לאמצע השבוע וביום הולדת 16 עזבתי את בית הספר. בסוף י"ב חזרתי ועשיתי בגרות. היום אני מצטער מאוד שלא טופלתי נכון כילד עם הפרעות למידה. אני חושב שעם הטיפול המתאים יכולתי להיות במקום אחר לגמרי. לאחי אין ליקויי למידה, הוא סיים את לימודיו, גם האקדמיים, בהצטיינות והוא נמצא במקומות שונים ורחוקים מאוד משלי. אני משער שעם העזרה הנכונה גם אני יכולתי להגיע לשם. כשעזבתי את בית ספר עזבתי גם את הבית. אמי, בעלה ואחי עברו לכפר ליד לונדון. אני קניתי דירה בלונדון, עבדתי והייתי עצמאי.

אחרי בית ספר, עד גיל 19, עבדתי כנהג משאית ואז באתי לארץ לשנה עם עוד 20 צעירים במסגרת פרויקט של הבונים. גרנו בדימונה עד שסאדאם חוסיין החליט לשגר טילים על מדינת ישראל ועל דימונה. זה היה בשנת 91, ובאמצע השנה שלחו אותנו חזרה הביתה. ב- 92 חזרתי עם הקבוצה לארץ לקיבוץ הסוללים. בסוף שנה זו חזרתי לאנגליה. עבדתי שוב כנהג משאית במשך שנה וחצי ואז אמא שלי שכנעה אותי לעשות עליה. זה לא היה מתוך ציונות, היא פשוט הבחינה שהשנים בהן הייתי בישראל היו שנים יותר שמחות. ככה הגעתי לאולפן מעגן מיכאל לכתה ב', ללמוד עברית, מתוך כוונה להישאר בארץ. עשיתי עליה כבר באנגליה.

ב- 26.6.95 ביום רביעי בשעה 22.00 נישקתי את שחר מלול בפעם הראשונה. ב- 1996, בדיוק ביום ההולדת של שחר התגייסתי לצבא. שם עשיתי אולפן של שלושה חודשים והעברית שלי מאוד השתפרה. אחרי כן שירתּי בַתובלה. בסה"כ הייתי שנה בסדיר ועד היום אני עושה מילואים. על המקרר תלוי צוו ליוני. ב- 1997 התחתנו ואחרי זה התחילו לבוא הילדים.

ב- 2005 יצאתי ללמוד עיצוב והנדסת קול בבית ספר לסאונד. סיימתי ב- 2009. זה היה בשבילי שדרוג רציני. זה משהו שמילא אותי ושינה אותי. התחברתי לצד המתמטי של הסאונד. הזהות המקצועית שלי השתנתה ובעקבות זה הזהות האישית. קיבלתי פיד-באק שמאז שלמדתי, הסאונד בהופעות מאוד השתפר".

קורות חיים שחר: "פעוטון חנה אוחיון, כתת דרור, אנחנו עוד מהכיתות שעשו את חטיבת הביניים בבית ספר מקומי. בין כתה ד' לכתה ו' הייתי עם המשפחה בשליחות בצרפת. חזרתי עם צרפתית טובה ועם מבטא. הילדים צחקו על המבטא שלי והפסקתי לדבר, כך שהיום אין לי את השפה אבל אני מבינה כשמדברים אלי.

אהבתי מאוד את הלינה המשותפת, אם הייתי חולה וההורים היו מכריחים אותי לישון בבית לא הייתי מסכימה. למזלי החיתוך של המעבר ללינה משפחתית היה אחרינו. הוחלט שהמעבר יהיה מכתת דקל, אבל הם התחננו על נפשם וויתרו להם. (לחופית זה כבר לא עזר. ד.א).

 בצבא שירתּי במטולה, הייתי צפ"טית, חצי בחיל קשר, חצי בחיל מודיעין. שם הכרתי את מי שיהיה אחר כך בעלי הראשון – דודו. חזרתי הביתה, עשיתי שנת בית, נסעתי עם דודו לארה"ב לעשות כסף לטיול ובאמצע עשיית הכסף התקשרו אלינו מהמשפחה של דודו שלאבא שלו יש סרטן והוא צריך לעבור ניתוח. שאולי הוא לא יחיה וכדאי שנחזור לארץ. באותה הזדמנות הוא שאל אותי אם אני מסכימה להתחתן כדי שאבא שלו יספיק לראות אותו נישא . הסכמתי למרות שהייתי רק בת 21. החתונה היתה נורא שמחה. זאת היתה החתונה הראשונה של כתת דרור. שנה וחצי אחרי החתונה אבא של דודו נפטר, דודו שחרר את הכבלים וכל אחד הלך לדרכו. כולם ציפו שאחזור לקיבוץ ואני בתחושה של דווקא, נשארתי בירושלים, לא רציתי לחזור עם הזנב בין הרגליים. עבדתי במשרד החוץ, היו לי חיי חברה, התחלתי לחיות וללמוד רפואה סינית. ההורים שלי לא הבינו איך אני גם לומדת וגם עובדת. הם עבדו עלי חזק מאוד שאחזור לקיבוץ. אחרי שנת לימודים אחת חזרתי והמשכתי ללמוד. עשיתי את זה בשביל ההורים שלי, אבל אז גליתי שהרבה בני כיתה שלי פה והיה לי טוב, הכרתי את אליוט, סיימתי את הלימודים – 4 שנים. נכנסתי להריון עם לב, בהריון הרגשתי לא טוב ולא הצלחתי לטפל באנשים. הבטחתי לעצמי שיום אחד אחזור לזה וזה לא קרה. לא חזרתי לרפואה הסינית. עבדתי שנה ברישומי עבודה ואחר כך 6 שנים בפלסאון במחלקת משאבי אנוש. יצאתי חזרה לרישומי עבודה וגיליתי שיש חיים ויש קיבוץ אחרי פלסאון.

 בתקופה זו יצאתי ללמוד 3 שנים תואר במדעי ההתנהגות במכללת רופין. אחרי חופשת הלידה עם מפל, אביבה מגנוס שכנעה אותי לעבוד בסיעוד ולרכז אתה פרויקטים בבריאות. ראיתי שאני משתלבת ושטוב לי מאוד עם אביבה ואני שמחה שעשיתי את המעבר הזה. גם עם נירה לינדר, שלא הכרתי קודם, יש לי שותפות מדהימה. התפקיד הזה מתגמל אך הוא גם מאוד קשה. אתה מכיר ונפגש עם אנשים במקומות מאוד חלשים שלהם. אתה נקרע בין הבקשות של החבר לבין היכולת של המערכת לתת. למדתי שגם כשאתה נאלץ להגיד לא וזה במקרים בודדים, מאוד חשוב איך להגיד אותו. חשוב להישאר קשוב לחבר, לפעמים אפשר לאשר חלקית את הבקשה והחבר יוצא בכל זאת מרוצה. בנוסף, יש בתפקיד הזה מפגש עם אנשי מקצוע שאפשר ללמוד מהם המון. ובגדול, אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים בכל צורה שהיא. גם האפייה יוצרת קשר אנושי. אני אוהבת להאכיל".

חלומות: אליוט – "לפתח את נושא ההגברה. זה מקצוע של הלילה וזה מקצוע שהוא לא רק עבודה, זה מקצוע שעושים אותו באהבה. יחד עם זאת, זה שהרבה מהעבודה נעשית בלילה, כרגע זה לא ממש מסתדר עם המשפחה. בעתיד, אני רואה את עצמי מתפתח יותר בכיוון הזה. אני אוהב לעבוד לבד. בלי מישהו מעלי ומתחתי. להיות עצמאי למרות שגם עבודת צוות מתאימה לי".

געגועים: אליוט – "מדי פעם אני מתגעגע ללונדון, אבל רק לחברים ולמשפחה שלי. השכונה שגדלתי בה היא כבר מזמן לא אותה שכונה. היא חלק מאזור שהפך לסלמס. גרים בו כמעט רק פקיסטנים ואין בשכונה שלי זכר לילדות שלי". שחר – "לא למשהו מיוחד. אני יותר רוצה לטרוף את העתיד. יש לי המון שאיפות. אני לא מסתכלת אחורה. בפן המשפחתי היה לי חשוב להגדיל ולטפח את המשפחה. העבודה אצלי נתפשת כקריירה. אני אוהבת להקדיש את עצמי במאה אחוז לעבודה, גם אם זה מתחרה עם המשפחה. אני אוהבת תפקידים חשובים. בעתיד, כשהילדים יגדלו, אני מקווה לצאת לעבודת חוץ באחד התחומים שאני עוסקת בהם. זה לא סותר את זה שהקיבוץ הזה שלי, ומאוד חשוב לי לתרום בו. נראה לי שבני הגיל שלי צריכים להבין שאנחנו אלה שצריכים היום לקחת חלק מההובלה של מעגן מיכאל".

 מדד האושר: אליוט – "מעולה לי"

 שחר – "עכשיו, במקום שאני נמצאת היום, אני מאוד מאושרת. כיף לי למלא את חופשת הלידה בגפן, במשפחה, באפייה ובמנוחה, וחוץ מזה שאני כל הזמן צריכה להסביר איך אני מספיקה כל כך הרבה, אני לא מרגישה צורך להצטדק. פשוט לא קשה לי".