|
נוכחות: מישל וייסגלס (55) ואלה הכלבה |
|
הבית: משופץ, קומה שנייה בשכונת רסקו מול המקלט של מועדון הורים. סלון גדול ומוארך שבסופו מרפסת, חדר שינה גדול עם שירותים, שני חדרי אורחים עם שירותים, מטבח מחובר לסלון, פינת עבודה קטנה ליצירת ויטראז'. |
|
|
|
סלון מוארך: הסלון מתחיל בחלון של המטבח בצד המזרחי ונגמר בחלון/דלת היוצאת אל המרפסת בצד המערבי. שני הקירות המובילים בלי חלונות. עליהם תלויים ציורי שמן מקוריים של חברה ששהתה 10 ימים בדירה של מישל ולא הפסיקה לצייר. בין הציורים חפצי נוי - מראות, אהילים, שעונים - עשויים מויטראז' מעשה ידיה של מישל. הריצפה בצבע חום כהה ("שיעלה חום מהריצפה"). גם הספות ושאר הרהיטים בצבעי חום חמים. ליד הטלוויזיה (שפתוחה על תחנה בצרפתית) שתי תמונות גדולות בשחור לבן של ההורים שנפטרו.הכל מאוד אישי וייחודי, יש קוו מאפיין והתאמה של הרבה דברים שונים. |
|
שני חדרי אורחים: למישל אין משפחה בארץ וכשבני משפחתה באים לביקור מצרפת ומארצות הברית היא מעדיפה לשהות אתם את החודש או החודשיים ולהרגיש אותם בבית. בקיץ האחרון הבית היה מפוצץ מאורחים שבאו לחתונה של נדב וטאצ'י.
|
|
הורים: אבא ממרוקו ואמא מאלג'ירה. ג'ק טימסיט - אבא של מישל, התייתם מהוריו בגיל חמש ועבר לצרפת, לעיר ליון שם גודל ע"י אחותו הגדולה. בזמן מלחמת העולם השנייה, בהיותו נער בוגר, נלקח אחיו הגדול לאושוויץ והוא הבין שעליו לברוח מצרפת, כך הגיע לעיר אלג'יר שבאלג'יריה שם גרה אחת מאחיותיו. באלג'יר פגש את אנה, אמא של מישל שגרה בעיר עם משפחתה. הם התחתנו, הולידו שלושה ילדים וב- 1961 עברו לצרפת לעיר סנטטיין שבחבל הלואר. אמא גדלה באלג'ירה במשפחה מרובת ילדים, מגיל 7 היה עליה לעזור בפרנסת המשפחה ולהביא לחם. כשבגרה וילדיה הלכו לבית ספר לימדו אותה קרוא וכתוב, היא לימדה אותם את חכמת החיים.אמא נפטרה בשנת 64 כשהייתה בת 50 ממחלת כליות. אביה נפטר בשנת 1988 בגיל 76 |
|
עבודה: מזה 3 חודשים עובדת במשרד תכנון כמזכירה. תקופה לא קצרה לפני שנכנסה לעבודה החדשה הייתה "בלי עבודה" בעבודות מזדמנות, אחרי שסיימה במוסך. כך יצא לה להכיר את ה"קיבוץ החדש" בו אדם צריך לחפש עבודה לעצמו והייתה קצת בשוק.לפני המוסך עבדה 12 שנים עם הפסקה באמצע כמטפלת באולפן. בסה"כ התנסתה בהרבה ענפים, גם רפת ופעוטונים (הוציאה ילדים מה"סניף" לפעוטון). |
|
אחים: שני אחים גדולים, שניהם חיים בצרפת בשני כפרים אחד ליד השני בחבל הלואר. פעם בשנתיים היא נוסעת אליהם לביקור. פעם היו אלו ביקורי "משפחתיות", היום הם בעיקר יוצאים לטיולים ומגלים את צרפת היפהפיה מחדש. |
|
ילדים: נדב בן 29 (כתת חולית) לומד במכינה, נשוי לטאצ'י. שירלי בת 25 (כתת צדף) עובדת בצורון ב"שנה + שנה". |
|
אלה: ערבוב של רוטווילר עם עוד משהו, אולי לברדור. כשהייתה בת חצי שנה ננטשה על ידי בעליה שידעו כנראה שבמעגן מיכאל יהיו לה חיים טובים. מישל מצאה אותה ליד הדואר ושאלה אותה אם היא רוצה לבוא איתה הביתה, מאז הן ביחד. כולם אוהבים אותה, גם הילדים. מישל מקפידה מאוד לא לשחרר אותה, כהן שיוצאות לטיול היא מרכיבה לה מחסום. מאוד לא רוצה להציק עם הכלבה. תמיד גידלה כלבים (זאת אהבה מילדות) ולפעמים נפרדה מכלב בעקבות תלונה של שכן. |
|
טאצ'י: פגשה את נדב כשהגיעה לאולפן מברזיל, פיזיותרפיסטית במקצועה, עובדת בגנון א'. נחשבת לבת משפחה.
|
|
תחביבים: עבודה בויטראז', תחביב עיקרי ומאוד מפותח, קשה ויקר אבל סוחף. התחיל לפני שנים בחוג ונמשך לבית לעבודה עצמאית. יש תקופות שלא נוגעת, יש תקופות שלא עוזבת,יושבת כל יום שעות, מכינה מתנות. קריאה: בעיקר מגזינים, בעיקר נשיוניל ג'יאוגרפיק. |
|
בילויים: הסתובבות בחנויות ("לשבת על איזה קניון") ויציאה עם חברות (ריקי אנגל ומוניק אבן טוב) לארוחה בחוץ. עד לפני 10שנים הייתה הולכת לדיסקוטק כל יום שישי, מאז שהילדים גדלו פינתה את השטח. |
|
|
|
תחנות חיים: ילדות באלג'ירה עד גיל 10, נעורים בצרפת בעיר סנטטיין, העיר הראשית של חבל הלואר. ועלייה לישראל בגיל 24.
כשהייתה בת 13 נפטרה אמה ממחלת כליות והחיים "קצת" התהפכו. מישל, שנשארה במשפחה של 3 גברים יהודים צפון אפריקאים, על אף היותה נערה מתבגרת וללא תמיכת אם, נדרשה למלא את מטלות הבית, לטפל באחים ולעזור לאבא בפרנסה ובחיים, אביה לא נישא שנית. ב 1968 סיימה בי"ס במגמה טכנית מקצועית והתחילה לעבוד במפעל לביגוד גברים שהעסיק וניצל כ- 500 עובדות. יותר מאוחר עברה לעבוד במפעל לנשק שגם שם התנאים לא היו משהו. בתקופה זו פרצו בצרפת מהומות סטודנטים ופועלים שתבעו להטיב את התנאים הסוציאלים של העובדים ולשפר את זכויותיהם. מישל השתתפה במהומות והצטרפה להקמת ארגון פועלים סוציאליסטי לא פוליטי. שם הגשימה את הסוציאליזם שהיה טבוע בה מילדות, ואשר הוא שבסופו של דבר, יחד עם הציונות שתמיד נכחה בבית, הביא אותה יותר מאוחר לקיבוץ, לעלייה לארץ ולאולפן מעגן מיכאל. |
|
ציונות: בבית שמעו ודיברו הרבה על ישראל. כל הילדים היו בתנועת הנוער "דרור הבונים". מישל, אמה ואחיה רצו הרבה זמן לעלות לישראל. מלחמת ששת הימים הייתה טריגר רציני לעלייה, האחים כבר עשו חיסונים והתכוונו להגיע לארץ אבל המלחמה נגמרה מהר וכולם נשארו בבית.
אביה התנגד תמיד לעלייה והמשיך בכך גם אחרי שמישל עלתה לארץ. |
|
עלייה: במאי 1973, במסגרת הארגון הסוציאליסטי בו הייתה חברה, הגיעה לשלושה שבועות לישראל לסמינר שנערך בבית ברל על הסוציאליזם הישראלי. הסמינר ופגישה שהייתה בו עם גולדה מאיר, ענה על כל הציפיות ולמישל היה ברור שהיא מגשימה את חלום חייה ועולה לישראל. למרות הפרידה הקשה מאבא, הגיעה בשנת 1974 לאולפן מעגן מיכאל ומאז היא פה. האדם הראשון שפגשה, שהאיר לה פנים והשפיע עליה רבות היה בן ציון אסף ז"ל שניהל את האולפן. בן ציון התרגש מאוד מבואה לאולפן ומעלייתה לארץ, כיוון ששנים רבות קודם לכן, בשנות ילדותה של מישל באלג'יריה, פעל בשליחות המוסד להעלאת יהודי אלג'יר.
|
|
קרובים בארץ: הקרוב היחיד בארץ קבור ברביבים. בן דודה שעלה לארץ מארצות הברית ממטעמי ציונות. הוא הגיע לישראל במלחמת השחרור ונלקח מהאנייה הישר לקרבות בנגב, שם נהרג כשהוא בן 23. באחד הביקורים של אמו נודע למישל מקום קבורתו, מאז עלתה לקברו מספר פעמים. |
|
פרידה קשה: "אבא לא הסכים שאעזוב אותו ואעלה לארץ. חודשיים לא דיבר אתי וכשהגיע מועד העלייה ליווה אותי בשתיקה עד המונית שלקחה אותי לשדה התעופה. בביקור הראשון שלו פה, שיגע לי ת'שכל שאחזור לצרפת. למרות הניסיונות של בן ציון לרככך אותו, הוא המשיך בכל ביקור לריב אתי ולהעביר עלי ביקורת. האמת היא שציונות זאת סיבה מאוד טובה לצאת מהבית לחיים חדשים אבל בתכלס' עזבתי אותו." |
|
פגישה עם מלווין: בסוף האולפן נכנסה לעבוד ברפת. שם, בעזרת מיכל שדה שדאגה לסדר אותם לחליבות משותפות, התחיל הקשר שהפך יותר מאוחר לנישואין. מלווין היה כבר שבע שנים חבר קיבוץ (הגיע במלחמת ששת הימים). כששירלי הייתה בת 6 נפרדו דרכיהם בגירושים תרבותיים. מאז היא לבד. |
|
טראומה: לילה אחד, כשהייתה בת 7, נשמעו יריות ואחרי כן דפיקות חזקות בדלת. אחד האחים הלך לפתוח. בדלת עמדו אנשי המחתרת הצרפתית O.A.S , מחתרת שתבעה את אלג'ירה לצרפתים (דומה במקצת לרעיון של המחתרת היהודית). היו אלו ימי ה"קרב האחרון" באלג'ירה, ימי המאבק של האלג'יראים נגד הכיבוש הצרפתי. אחד האנשים שעמד בדלת היה פצוע והם ביקשו להחביא אותו בבית המשפחה. אבא של מישל לא הסכים אך הראה להם איך לברוח דרך הגגות. כמה דקות אחרי כן הגיעו אנשי הצבא הצרפתי ומשלא מצאו את הפצוע עזבו את הבית ובזה נסתיים האירוע. כל אותו לילה שכבה מישל הקטנה במיטתה שהייתה קרובה מאוד לדלת ורעדה מפחד. |
|
קיבוץ: אוהבת את הקיבוץ מהיום הראשון שהגיעה. חוששת משינויים דרסטיים. פחות מפחדת, יותר עצובה. |
|
לבד: "אף פעם לא בלי מישהו". |
|
תכנית טלוויזיה מועדפת: תכניות חדשות יומיות מצרפת. תכניות של משחקי מחשבה מערוץ צרפתי - "זה מכריח אותי לחשוב בצרפתית", בערב מחפשת סרט רומנטי, לא חשוב באיזה ערוץ. |
|
חלומות; החלום של האישה הצעירה לעלות לישראל, התגשם. עכשיו החלומות קשורים בילדים. שיהיו בריאים, שלמים עם עצמם ומאושרים, שיהיו לי נכדים. חלום השלום הוא כבר בגדר פנטזיה. |
|
סדר יום: מתחילה לעבוד כל יום ב 7.00 אוכלת ארוחת בוקר בחדר אוכל עם שירלי (לפני זה, כשנדב עבד במד"ן הייתה אוכלת אתו). ב 13.00 מגיעה הביתה להוציא את אלה. כל יום שני חוג ויטראז'. פעם בשבועיים ביום רביעי עוזרת לילדה בשם מעיין להכין שיעורים במועדונית בפרדס חנה. בימי שישי בערב אוכלת בבית עם הילדים. כמעט לא מכינה אוכל בעצמה, לא בשלנית גדולה, למרות שבאה מצרפת ולמרות שלאבא הייתה מסעדה. |
|
געגועים: לא מתגעגעת לצרפת רק לאחים ששם. מתגעגעת מאוד, עד היום לאמא. למעשה נפרדה ממנה כבר בגיל 7 כיוון ששנים רבות לפני מותה הייתה חולה והקשר אתה היה בביקורים בבתי חולים. |
|
זיכרון ילדות: זיכרון של ילדות נעימה, מגורים במרכז הקסבה של אלג'יריה, ריח התבלינים מהשוק והדגים מהנמל הסמוך, וריחות המסעדה של אבא. |
|
מדד האושר: חסרים כמה דברים פה ושם, כך שבסביבות ה -7. |