משתתפים: הדס קרקובסקה (39) אושרי כהן (36) דותן וגונן כהן (שנתיים) פעוטון אורן של דזירה.
|
הבית: שכונת הטווס, קרוב מאוד לכביש, "על שפת הציר לבריכה". בפנים: סלון נינוח, מטבח סטנדרטי, חדר שינה הורים, חדר שינה ילדים, אין תוספת. קיר אחד בסלון מכוסה בפאזל של צילומים יפהפיים מירח הדבש של השניים. קיר שני במטבח עם צילומים מאותו ירח דבש בתוך מסגרות, כמו חלונות, עיצוב מקורי ומרשים. שטיח מדהים מכסה את הסלון, נראה שהובא ממסעותיהם בארצות האקזוטיות ותואם את פאזל התמונות, אך נקנה במכירת עודפים ב'ביתילי'. |
|
עבודה: הדס – בצורון, במחלקת בקרה, נותנת גיבוי בשיווק ישראל ובחשיפה. אושרי- בפלסאון במחלקת תבניות – מחליף אינסרטים. |
|
|
|
תפקידים בבית וסדר יום: הדס אחראית על עיצוב הפנים, אושרי על עיצוב החוץ. אושרי קם מוקדם לעבודה. הדס קמה בשש, מקימה את הילדים עם דורה ושירים של ביאליק, מביאה אותם לפעוטון, הולכת לצורון ובארבע אחה"צ לוקחת אותם לטיול בים או בשמורה עד שנגמר האור. אז הולכים לסבתא ורדה ולשם מצטרפים סבתא רותי ואושרי. בשש וחצי עולים לחדר האוכל לארוחת ערב ולמשחקים עם עגלות האוכל. יורדים לאמבטיה שאושרי הכין מקודם. סיפורים, טלוויזיה, פוצי מוצי ולישון אבל הלישון לא קורה לפני 21.00. זהו מסלול חורף. מסלול קיץ מתרחש כולו בים. עד לדקות האחרונות של האור ואפילו אחרי. רחצה בים, משחקים בחוף וארוחת ערב. כשבסוף המסלול הילדים מגיעים מותשים למיטה. |
|
פריט אהוב בבית: עבודות הוויטראז', מעשה ידיה של הדס. |
|
|
|
תחביבים: יש המון, אין זמן לעשות. הדס אהבה פעם לטייל, לצלול (אם אפשר – בסיני) וליצור ויטראז'ים. הארכיאולוגיה שפעם היתה מקצוע הפכה לתחביב, והיום, הטיפול בילדים כולל גם את התחביבים. אושרי אהב כל מה שקשור במים: להפליג, לעשות סקי מים, לטלף בסנפירים, לגלוש. עכשיו, מחפש אלטרנטיבות גמישות כמו אופניים (האופניים נקנו אך הם עומדים במחסן עם הניילון). התחביבים יחכו כנראה לשלב מאוחר יותר בגדילה של הילדים. בכל זאת, מדי פעם עובד במחסן שבחוץ עם עששית, יוצר עבודות נגרות בידי הזהב שלו. |
|
קורות חיים אושרי: נולד בהרצליה וגדל ברעננה עד כתה ח'. בכתה ט' עבר לפנימייה ימית במכמורת. שני הורים, שתי אחיות, הוא הסנדוויץ'. יותר מאוחר הוריו עברו להתגורר במושב בת חפר. עבר לפנימייה כי רצה להתקרב לים, זה תמיד משך אותו. לא הרתיע אותו שמכמורת היא פנימייה צבאית עם מדים וכל המשמעת הכרוכה בזה, שהפנימייה היא רק של בנים, שיוצאים פעם בשבועיים הביתה, שנמצאים עם אוכלוסיה שבאה מכל גווני הקשת הישראלית. להיפך, זה נתן לו עצמאות וחיזק אותו. בסך הכל הוא רואה בזה חוויה טובה. דרך הפנימייה למד להכיר את הארץ. "במובנים מסוימים הפנימייה עשתה אותי אדם יותר טוב ומוכן לחיים." בפנימיית מכמורת לומדים לימודים רגילים לבגרות במשולב עם לימודי ים. יש לו רישיון משיט, וכמו כל מי שקיבל רשיון זה בבי"ס שלנו - חוף כרמל, גם אושרי עבר את חיים סטולרו. המסלול הקבוע של נערי מכמורת הוא גיוס לחיל הים, אך בסוף י"ב כשלקחו את המחזור של אושרי לסיור בַּחַיְל, זה עשה עליו רושם לא טוב. המסדרונות, הניקיונות, ההפלגות, זה לא מה שתורגם לו כצבא. זה הזכיר לו יותר מדי את הפנימייה והוא הרגיש שהיה לו מזה מספיק. באוגוסט 89 התגייס לטירונות קרבית רגילה. אחרי ארבעה ימים ב"שוּק עבדים" בבקו"ם הגיע ל'דוכיפת' במסגרתה עשה קורס חובשים קרביים של חמישה חודשים. בדוכיפת היה כשנה שאחריה עבר ליחידת מסתערבים, פלוגת אלון, שכבר לא קיימת היום בצה"ל ופעלה בנפת רמלה בחטיבת בנימין. כמסתערב היה לו תפקיד קבוע של אישה זקנה ושמנה, עטופה במטפחת ראש. שמנה כי מתחת לשמלה הרחבה אפשר היה לשאת הרבה ציוד, נשק ומכשירי קשר. זה היה משכנע אך גם מגביל, כי זקנה ערביה אותנטית הולכת עם נעלי ספורט שטוחות ומהוהות, או עם כפכפים, לא עם נעלי הרים צה"ליות והיה מקרה שהצוות של אושרי התגלה בתוך המון ערבי. אושרי נשאר לבד ונאלץ לרדוף (לרוץ מהר עם כפכפים) אחרי רעול פנים (היום, צה"ל כבר לא מתנהל כך - ד.א). אירוע זה הסתיים בכך שאושרי פתח באש ופגע ברעול הפנים בכתף. לאחר מכן, אושרי וצה"ל נתבעו למשפט על ידי אותו "רעול". אושרי התייצב למשפט, אך רעול הפנים לא הגיע ובכך הסתיימה הפרשה. אחרי הצבא, במשך שש שנים, עבד עם אבא שלו בתיקון ובניית סירות מפיברגלס (בעבר, אבא של אושרי היה בונה במרינה של הרצליה לוויתניות, כמו שעַבֶּד היה בונה בשביל הימייה שלנו בנמל עכו), בעיקר סירות מרוץ ואופנועי ים. תוך כדי עבודה טייל במרוקו ודרום אמריקה וגם חרש את הארץ. בתום תקופה זו נסע לחצי שנה לדרום אפריקה לעבודה וטיול וכשחזר לארץ פגש את אותו ידיד, תומר, מהסיפור על הפגישה עם הדס. אחרי זה, כפי שנכתב קודם, בהתאם למטרות ה"לא רציניות" בינו לבין הדס, כשהיא נסעה למזרח הוא נסע לקנדה ו"זאת היתה התנסות מדהימה. עבדתי עם אופנועי שלג בצורות מזג אוויר ותופעות טבע שלא הכרתי, כמו למשל גשם של קרח - גושים גדולים של קרח ומים שיורדים עליך, נדבקים וקופאים עליך מיד במקום שהם פוגעים". כשחזר מקנדה התחתן עם הדס ועבר למעגן מיכאל. המעבר לקיבוץ לא היה קשה. חיי שיתוף לא היו זרים לו. הפנימייה היא סוג של חינוך משותף ורוב משפחתו חיה בקיבוץ בארי, כך שהוא מכיר מילדותו את החצר הקיבוצית.
מעין סיכום: "הרבה שנים חייתי את הרגע, כתוצאה מהטראומה (ראה בהמשך) היתה לי תחושה שהחיים יכולים להיגמר ברגע. היום פחות. יש שני ילדים שבגללם חייבים לחשוב קדימה, אבל זה עדיין הקו שמכוון אותי. החיים צריכים להיות מלאים ולא משעממים. העתיד יגיע בלאו הכי ועד אליו, אני לא אוציא כל מה שיש לי בבנק, אבל בהחלט אהנה מכל מה שיש." |
|
קורות חיים - הדס: נולדה בבנימינה. בגיל חמש עברה עם אבא, אמא ושלומית לקיבוץ. מיכל, האחות השלישית, נולדה כאן. עברה את החינוך המשותף בכתת דרור עם הטוב והרע, בסה"כ בתחושת שמחה. רק היום כשיש לה משפחה משלה, מודעת לפגיעה שיש בסוג גדילה כזה ונזכרת במצבים קשים בהם היתה צריכה להתמודד לבד בלי הגנה של מבוגרים. אז, היא לא הבינה כמה היה לה קשה. התגייסה לצבא למשטרה צבאית. "זאת לא היתה תקופה משמעותית. לא עצרתי אף אחד, אז העיפו אותי מהיחידה. אם בכלל היתה לי אי פעם תקופה רעה בחיים, זה בצבא". בשנת הבית מאוד נהנתה, בעיקר משום שלא היתה כבר בצבא. עבדה במטבח - במחלקת הסלטים ובנוי. אחרי שנת הבית יצאה לעבודה בתל אביב כדי לחסוך כסף לטיול הגדול. לא הצליחה לחסוך הרבה כי טיילה בסיני ובילתה. יצאה לאירופה שם טיילה ועבדה שנה וחצי. "היו קטעים קשים והיו קטעים כיפים – למדתי המון". את רוב הטיול עשתה בטרמפים. באחד מהם שמה לב שהנהג נוסע בצורה מוזרה, פעם מהר ופעם לאט, לפתע שלף שקית עם חומר לבן ושאל אותה "יו קוֹק?" אחרי כן שלף סכין. בפעם הבאה שהאט את הרכב, הדס תפסה את התיק, פתחה את הדלת והצליחה להתגלגל החוצה. היא נעמדה בוכייה בצד הדרך. צעיר נחמד עצר ושאל אותה מה קרה לה. הדס סיפרה לו והוא אמר לה: "או, יוּ הַד אַ מַזְל". היא שאלה אותו האם אתה יהודי? הוא אמר לה שכן, לקח אותה לאמסטרדם והכיר לה שם חבורה של ישראלים נחמדים. אחרי חווית הטרמפ ההוא קנתה כרטיס יורורייל והמשיכה ברכבות. אחת החוויות המלמדות והפחות נעימות היתה המפגש עם האנטישמיות. בפאב שכונתי באנגליה, בו מכירים את כולם, ישבה עם חבורת אנשים, דיברו על ישראל והבעיה הפלשתינאית. לפתע הסתובב אליהם בחור משולחן אחר ואמר: "היו צריכים לתת להיטלר עוד שנתיים והוא היה גומר את העבודה". בדרכה למינכן ישבה ליד בחור נחמד, כל הדרך שוחחו על הא ודא, כשירדו בתחנה שאל אותה מאיפה היא, הדס אמרה שהיא מישראל ואז הבחור הרים את השרוול וחשף קעקוע של צלב קרס. הדס עלתה מיד חזרה לרכבת ונסעה לוונציה. כשחזרה לארץ הלכה ללמוד שנה קוסמטיקה ואפילציה. עד היום לא מבינה למה. בסוף שנה זו גרה בצפון, עבדה בקוסמטיקה בכפר הנופש בנוה אטי"ב ובמפעל הפלסטיק בגדות, הפעם הצליחה להרוויח כסף, זה הביא אותה לטיול במצריים, שם הבינה שמה שמעניין אותה באמת זה ארכיאולוגיה והלכה לעשות תואר ראשון בנושא באוניברסיטת חיפה. את התואר סיימה בהצטיינות וקיבלה מילגה. אחרי הלימודים נסעה לשנה למזרח, "זאת היתה חוויה מטורפת ומדהימה. תאילנד, נפאל, הודו, לאוס, בורמה, חייתי עם האנשים המקומיים, יש מקומות שחייתי בהם בדולר ליום." אחרי הטיול המשיכה לתואר שני בניהול משאבי טבע וסביבה, התחתנה עם אושרי ושניהם יצאו לירח דבש שהסתיים בבית חולים הלל יפה. בנסיעה לאוטובוס לילה שיקח אותם לאילת ומשם לסיני, קרתה תאונה. הדס נפצעה קשה. אושרי נפצע קל. הוא היה תפוס ברכב ברגלים והיו לו חתכים שדרשו מספר תפרים. הפציעה של הדס היתה משולבת. שבר פתוח בשוק ופגיעת ראש, מה שלא אפשר לתת לה משככי כאבים. הסבל היה רב ובנוסף היה חשש לאיבוד זיכרון. לאט לאט הזיכרון חזר. "האמת שעד היום אני לא בטוחה שכל הזיכרון חזר". השיקום, היה ארוך ולא פשוט. הדס נכנסה לבית הסיעודי ואושרי אומר שזה כמו להכניס לובסטר למים חמים. (פירוש שלי: לשים ילדת פרא, טבע ונוף להתבשל במקום סגור בלי הפתעות והרפתקאות. ד.א) אבל תודה לאל, אחרי שנה השיקום היה מלא. הדס ואושרי החליטו שהם חייבים פיצוי ויצאו למולטי ירח דבש. לחברים הבדווים בסיני, למזרח טורקיה - שם פגשו גרוזינית שהזמינה אותם אליה הביתה. נסעו אתה, גרו בכפר שלה למרגלות הקווקז, שם המקלחת היא הנהר הסמוך והשירותים הם בור באדמה. טיילו בגרוזיה, מספרים שזו ארץ נהדרת שהתיירות עוד לא כיסתה אותה ויש שם תרבות, ארכיטקטורה ונופים נפלאים, גן בוטני הגדול בעולם ומוזיאון מרתק לזכר סטאלין (התושבים שם עדיין מעריצים אותו). משם המשיכו לאתיופיה - ארץ עם ארכיאולוגיה מרתקת, תרבות ומסורת מפותחת ורבת שנים כיוון שאף פעם לא היתה קולוניה ואף אחד לא טרח להחריב אותה. באוגנדה עשו רפטינג מדהים וחזרו לארץ מנצחים. בשלב זה היו בשלים לעשות ילדים ולשמחתם, על ההתחלה זה יצא ברבים. | |
|
|
|
הפגישה בעיניה של הדס: "בדיוק סיימתי את התואר באוניברסיטה והתכוננתי לטיול במזרח. תומר, ידיד טוב שלי, הציע לי מישהו לבלות איתו. כך הוא גם הציג אותי לפני אושרי - 'מישהי לבלות איתה'. זה היה מפגש של שתי ציפורי דרור. אם זה היה מוגדר מראש למטרות רציניות, אין ספק שאחרי הפגישה הראשונה היינו נפרדים, אבל בזכות ההגדרות של תומר זה נתן לנו שלושה חודשים של בילוי נהדר, ומשהו בפנים התחיל להרגיש רציני. מכיוון שמלכתחילה היה סגור שכל אחד הולך לדרכו, אני נסעתי לטיול ארוך במזרח הרחוק ואושרי נסע לשנתיים בקנדה וכאילו נפרדו דרכינו. כשאושרי חזר לארץ הוא יצא למילואים, היה שם אלון ורד, בעלה של עינב, שהכיר אותי ואת סיפור הכרותינו. גם שאר החברה הכירו את הסיפור ושכנעו את אושרי להמשיך את הרומן. הוא השתכנע ומאז אנחנו יחד". אושרי - מאשר את הסיפור אחד לאחד. |
|
|
|
הילדים: גונן ודותן נולדו בשבוע ה- 32 והיו חודש בפגיה. התחילו בלידה טבעית ועברו לניתוח קיסרי. לא תאומים זהים אבל מאוד דומים בצורתם החיצונית. פחות באופי. "מביאים הרבה אושר לכל המשפחה. מאז שהם כאן, החיים שלנו די מאושרים. הללויה כל יום. שינו לנו את הפרופורציות." |
|
|
|
געגועים: הדס- "לחופש המוחלט, לטיולים. אולי עוד אוכל לחוות את זה עם הילדים. וגם - כל יום בסביבות אחת, שתיים בצהריים מתחילה לי צביטת געגועים לילדים, רוצה לראות אותם כבר". אושרי – "אולי למסגרות מסוימות שהייתי בהן בעבר, לחברים שהיו לי שם, וגם לקטע של לחיות יומיום עם המשפחה, משפחת האם שלי". |
|
זיכרון ילדות: הדס - "יום שמש, אני ואבא שלי בבנימינה, שוכבים על הדשא, אני בערך בת ארבע, מרגישה הכי בטוחה, הכי מאושרת בעולם והכל מסביב מלא אהבה." אושרי – "וילה מלצ'ט. כל המשפחה על חוף הכנרת. אני בן ארבע. פעם ראשונה שהתחלתי לצלול. נורא נעים." |
|
טראומה - אושרי: "בצבא, היה לי מקרה בו נסענו בג'יפ שלושה אנשים לאסוף טירונים לארוחת ערב. הסמ"פ וקצין נוסף ישבו מקדימה. אני, שהייתי חובש פלוגתי ישבתי מאחור. נסענו על כביש מגידו- ג'נין, הסמ"פ נהג. בפאתי ג'נין הוא איבד שליטה על ההגה ונפלנו לתעלה. הרכב התהפך מספר פעמים, הקשתית פגעה בראש של הסמ"פ והיה ברור שהוא גמור. הקצין השני איבד לגמרי את העשתונות. לי לא קרה כלום מבחינה פיזית. יצאתי מהרכב, ניסיתי לעצור מכוניות, אף אחד לא עצר. יריתי באוויר, אחרי שרוקנתי שש מחסניות הגיעה עזרה צה"לית. פינו אותנו בהליקופטר לתל השומר. הדופק שלי לא היה סדיר אז נחשבתי לפצוע, אבל מהר מאוד השתחררתי מבית החולים ויצאתי לחופשה ארוכה, שלמעשה היתה חופשת התאוששות.
במשך חצי שנה נמנעתי מלהיפגש עם המשפחה של הסמ"פ ההרוג. לא יכולתי. לבסוף אזרתי כוחות. דרגים גבוהים מאוד בצה"ל לחצו עלי שאלך להיפגש עמם משום שהמשפחה חשבה שצה"ל לא מספר להם את האמת על מות בנם, ואני הייתי צריך למסור להם עדות ממקור ראשון. זה היה קטע קשה מאוד. באתי לבד, לא היה לי ליווי של מישהו מהצבא, נכנסתי לבית, ישבה שם משפחה גדולה. המון אחים. אני באמצע והם מסביבי, כשאני צריך לספר להם על האירוע שגם לי היה מאוד קשה. השאלה הקשה ביותר הגיעה מאמו של ההרוג. היא רצתה לדעת איך בנה נראה לאחר המוות. אמרתי לה שהוא נראה כמו הבן שלה, למרות שהראש שלו היה מרוסק כולו." |
|
טראומה – הדס: "הטביעה של שי גובר בהפלגה שלנו בכתה ח'. זה התחיל בתור הפלגה, אחת מהטובות שהיו לנו. הגענו לנמל הקישון במצב רוח מרומם. קמנו לבוקר מקסים, ניר לפיד אמר שתיכף תתחיל סערה ואף אחד לא האמין לו. כמו שעברנו את הכף של חיפה בדרכנו דרומה, התחיל בום של רוח, התורן של הסירה הראשונה נשבר והיא נגררה ע"י הלאנץ'. שתי הסירות התמלאו מים וחטפו שפריצים של מים קרים. אני זוכרת שביקשנו לרדת בחוף נחשולים. היינו תשושים, קפואים ושבורים. כשהגענו מול האיים, קרה משהו ללאנץ'. היא המשיכה לנמל קיסריה ואנחנו ניסינו לרדת לחוף. אני לא זוכרת מה קרה מאז, אני רק זוכרת איזה רגע שהרמתי את הראש וראיתי מולי קיר של מים, שמתי לב שהרגל שלי תפוסה בתחתית הסירה ופתאום ירדה עלי מין שלווה כזאת, אמרתי לעצמי: 'נו שיבוא', יהיה מה שיהיה. אחרי שהוא בא התערבלתי ובלעתי המון מים והדבר הבא שאני זוכרת זה את כולנו (נדמה לי שהיינו בנים ובנות ביחד) מתקלחים במקלחת המשותפת של כתת דרור מתקלחים במים שורפים ובוכים." |
|
|
|
על הקיבוץ: אושרי – "כל מה שרציתי שיהיה לי, יש לילדים שלי ואני נהנה מזה כל רגע." הדס – "למדתי להעריך פה המון דברים בצורה אחרת. ערבות הדדית זה כבר לא סתם משפט בשבילי. תמיד באתי והלכתי ובמקרה גם הילדים נולדו פה. היום אני מבינה את מערכת התמיכה הכל כך משמעותית של הקהילה שמתקיימת פה, את רמת החיים הגבוהה והאיכותית שיש פה, ואני מקווה מאוד ששום דבר מזה לא יתפרק. אני חושבת שמי שרוצה לפרק את זה טועה בגדול. מעטים מאוד ירוויחו מהפירוק. לרוב הגדול לא יישאר הרבה ממה שיש לנו היום." |
|
סדר שבוע: ארוחת ערב ביום שישי אוכלים עם המשפחה של אושרי בבת חפר (קל"ב). בסופי שבוע נפגשים עם אמנון (אבא של הדס) ונעמי. ההורים של אושרי מגיעים כשיש אירועים מיוחדים. |
|
|
|
מדד האושר: אושרי – "כשאני נמצא במצב שהכל טוב, אני מגלה שיש דברים שעושים אותי עוד יותר מאושר, אבל כרגע אני מרגיש שאני במצב אידיאלי, אני בטופ." הדס- " 9.8 (מפחדת להגיד 10). תמיד פחדתי מילדים, חשבתי שבזה יגמר החופש שלי, שלא אוכל לטייל יותר, ליצור, ללמוד ולעשות. מאוד אהבתי את החיים שלי, ואז פתאום הגיעו הילדים וגיליתי שהחיים אתם יותר טובים אפילו. שהכל התמלא במשמעות חדשה. כל מיני חוויות קטנות שכבר שכחתי להתרגש מהן, כמו לעקוב אחרי צב הולך, לראות איך השמש יורדת לים, מתעצמות ומקבלות נפח חדש כשהן נחוות עם עוד שתי נפשות קטנות. |
|
|
|
|
ראיינו וכתבו: דפני אסף ונעמה דותן
צילמה: נעמה דותן |