חדר האוכל כמשל- מאי 2009
בארוע האומנותי שהתקיים בחדר האוכל הבלתי- פעיל של קבוץ יפעת, הרגשתי כמו בטקס אשכבה לקבוץ, צורת חיים ואורח חיים שנמצאים בשלבי גסיסה. תחושה זו גברה ביתר שאת לנוכח היות חדר האוכל- המהווה את ליבו הפועם של הבית הקבוצי- למוצג ולמושג מוזיאוני.
כשללב הפועם עורכים מפעלות הנצחה מה יותר מוחשי מזה?...
לי ולשכמותי קשה ומכביד עד מאד להודות בכך שהתופעה והיצירה המופלאה הזו הקרוייה קבוץ, שהינה חלק ממני ואני הינני חלק ממנה, הולכת ונמוגה לה מנוף התרבות הישראלית וההיסטוריה הציונית המתחדשת.
כמתבקש מאווירת האשכבה ומצליליו הנוסטלגים של הרקוויאם , מתנגן בראשי פזמונם המוכר והוותיק של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי הלקוח מקובץ שירי ת"א הקטנה לאמור, "זה לא יחזור כל זה כבר איננו, עבר זמנה של ת"א הקטנה"...
האם אכן עבר זמננו?
הייתכן שהכותרת שניתנה לארוע- "זמן קבוץ"- דיברה בזמן עבר?
האם "חדר האוכל כמשל" אינו אלא משל לחלומות ושאיפות שנמוגים ונגוזים ועוברים להם מן העולם לנגד עינינו?
מחר בארוחת הבוקר בחדר האוכל שלנו, שעדיין פעיל, בשולחן לצד החברים האוכלים ואל מול נוף הבריכות והים אשוב ואשאל את השאלות הללו, והתשובות, מן הסתם יחכו עוד זמן מה.זמן קיבוץ...
* נכתב בעקבות תערוכת חדרי אוכל של חברי קבוצים בהווה ובעבר שהתקיימה ביפעת במסגרת פסטיבל חלב ודבש של המועצה האזורית יזרעאל. צילם: צור לוי