דייג אוהב דגים/ יובל קם
על פני המים שטו עשרות הדגים המתים, קורבנות רימון הרסס שזה עתה הושלך למי הנמל.
ז'קו קרב מקצה הרציף בהליכה בריונית ובצעדים נחרצים, ידיו השריריות תלויות לצידי גופו ברוחב כתפיו החסונות והמעוצבות לתלפיות. את חזהו השעיר עיטרה גופיה כחולה ספוגת זיעה.
"יא בן זונה, מי אתה חושב שאתה"?!
הרעים קולו.
"כבר שלושים שנה אני כאן בקישון, אני כל כך הרבה שנים כאן שהדגים שלי אפילו היו מוזמנים לוועדת החקירה של השייטת".
הוא פער פיו, כמעט ובלע אותי והוסיף,
"אז אתה, שבקושי יושב כאן שבועיים, תביא לי משטרה לנמל"?
רעדתי מפחד, הזיעה הקרה שזלגה לאורך גופי נמהלה בזיעת הקיץ החמה.
"הגיע הזמן שתבין שכל מה שאתה חושב לעשות, כדאי שתשאל אותי קודם",
ז'קו נהם לעברי.
"ובכלל, תדע שהחבר שלך הדייג המזדיין הזה עם החכה הלפלפית של החובבים, שאמר לך להזמין משטרה, רק צרות יוצא ממנו". אדי האלכוהול שעלו מפיו סחררו את ראשי.
"אז לפני שאתה עושה מה שהוא אומר, היה כדאי שתחשוב פעמיים".
עיניו ננעצו בי, במבט מאיים.
"הנה הניידת מגיעה, אז תקשיב לי ותקשיב לי טוב, או שאתה מבטל את התלונה נגדי או שאחרי שהם הולכים מכאן גם אתה תטעם מה'מי- עדן' של הקישון כמו החבר'ה מהשייטת."
"רק תזכור! לך לא יעשו ועדת חקירה ממשלתית, מקסימום יסדרו לך קופת חולים לאומית".
שלחתי כלפיו מבט מזלזל ובצעדים איטיים התקרבתי לניידת וללא היסוס הכתבתי לשוטר את השתלשלות העלילה.