הקור שבים והחום שבלב / יובל קם
הוא ישב על החוף, צופה בים הכחול המשובץ בקצף הגלים. גופו נעשה חידודים חידודים, עורו התחספס והתנקד כעור ברווז.
לא עוצמת הגלים היא שהביאה אותו לידי רתיעה וחשש, אלא דווקא קרירותם של המים, היא זו שריתקה אותו אל החול. "אני לא מסוכר", מלמל לעצמו דברי עידוד, בנוסח ששמע מאימו במצבים דומים בילדותו.
סוכר או לא סוכר, הוא לא ייסוג ויפנה גבו להזמנתה המפתה של הנערה, חטובת הגוף וזקופת השדיים, עטוית הביקיני האדום, העונה לשם חדווה, שזה עתה הפגינו הם איש לרעותו את בקיאותם בצדפי החוף הנוצצים בברק קו המים.
כל הדרך המשותפת לאורכו של החוף שאל את עצמו האם לצדפים נתונים מעייניה או שמא גילויי בקיאותה אינם אלא מעטה לניסיונותיה לצוד את הצדף הנדיר, הוא עצמו.
קריאתה המזמינה הנלהבת, שעלתה מבין שברי הגלים סילקה באחת את הרהורי הספק.
קור המים הכה באשכיו וירה נתזי קור מקפיאים אל חזהו. הוא אזר עוז וזינק מלוא גופו אל תוך קצפם המלבין של הגלים ששעטו כנגדו בזה אחר זה.
בתקווה שלף ראשו מן המים ותר אחר חיוך החדווה שזרח אליו מבין הגלים המקציפים. קליל כדולפין הוא ניתר אליה ועליה, תשוקתו משכיחה ממנו את מגעם המקפיא של המים. "יש לך ביצים"! הוא אמר לעצמו. למגע המים הקפואים הוסיף בלחש שיניו הנוקשות, "או אולי כבר אין לי?..."