ורעבת לרעך כמוך
אלברט פתח את הדלת מתנשף ועמד לרגע בהססנות, מביט באשתו. גופו מתנועע בחוסר שקט, הוא שקשק ראשו והדחיק מחשבות בלתי רצויות. 'הגיע הזמן', חשב וחצה את הסלון. "זלדה", הוא קרא בקול נרגש, "זלדה, את חייבת לראות את זה". הוא התקרב אליה וירד על ברכיו לצידה, ידיו מושטות אליה וחיוך קורן על פניו. הניצוץ בעינו היה רק הבזק מהחפץ הזוהר בו אחז בין אצבעותיו הרועדות.
היא, לעומת זאת, ישבה כהרגלה על הכורסא בשילוב המנצח של חלוק ורוד מרופט ופרצוף חמוץ, ולא ייחסה חשיבות יתר לבעלה הנלהב. מבעד לרולים בשיערה, נצצו עיניה מאובייקט אחר לגמרי בחדר. "תזיז את זה הצידה. אתה מפריע לי לראות צעירים חסרי מנוח", היא נזפה, "אני לא מבינה מה אתה כל כך מתלהב. אפשר לחשוב שלא ראיתי צלחת שניצל מימיי".
"את לא מבינה, זלדה, היא עבדה. המכונה עבדה! תראי..."
היא הרגישה את עצביה נמרטים אט אט ואת סבלנותה פוקעת. 'לא מספיק הוא מסתגר לו שם יומם וליל, עכשיו הוא גם בא ומפזז לי כאן עם התגלית החדשה שתשנה את פני היקום... אוכל מחומם? טוב, אלברט', חשבה לעצמה, 'נראה לי שסוף סוף הגיע הזמן לקרוא לבחורים בלבן. ואני לא מתכוונת לחלבן. לא, אליו נתקשר אח"כ'.
"אבל, יקירתי, זאת לא צלחת מזון רגילה", הוא הניף לאט את כלי החרסינה כגביע מנצחים, "היא ממוחזרת".
"מה?" זרקה לאחר ששמעה חלקי מילים בחצי אוזן.
" הצלחתי לשנות את המבנה המולקולארי של אשפה ביתית ולהפוך אותה למאכל גורמה", קרא בגאווה, מניף את גביעו לתקרה. "מכונת המחזור שלי פעלה".
"מכונת מחזור?" גבתה התרוממה בבלבול. "חשבתי שאתה בונה פרגולה".
"תגידי, איפה את חיה בעשר השנים האחרונות?" אמר ובראשו שיחזר את הרגע בו הפציר בפני אהובתו שצץ במוחו הפיתרון לאחת הבעיות הסוציו אקונומיות הגדולות בעולם. אך לפתע, בראייה לאחור, מלמולה 'אוי, זה מעניין' מבלי לנתק את מבטה מהמרקע המרצד, נראה טיפה פחות תומך ולבבי מכפי שחש בזמנו.
"זלדה", קרא שוב, "אני הצלחתי. תחשבי על כל הילדים הרעבים שנוכל להציל".
"מה, באמת?" וברגע נסי הוסט מבטה מהקופסא השחורה לעבר נתח הבשר העסיסי. אצבע נשלחה קדימה וטפחה קלות בבשר. היא התבוננה מקרוב במאכל המוכר ולא ידעה מה לומר. "אתה באמת מחזרת את זה?" היא שאלה בספקנות.
בעלה הנהן חרישית, הניצוץ שב לעיניו. "תהיה לנו ההזדמנות לעזור למיליוני אנשים ברחבי העולם".
היא התרוממה בהתלהבות ממקום מושבה בו התנחלה מזה שבועיים. "אנחנו נהיה מיליונרים", לחשה. חיוכה נפרס מאוזן לאוזן בזמן שמחשבותיה נפרסו מהפדיקור השבועי לנער הבריכה החטוב. "לא נצטרך לעבוד יותר לעולם".
תסריט ארוך של אופרות סבון וסדרות ריאליטי חלף בראשו של המדען. 'אפשר לחשוב מתי עבדת לאחרונה?' לחש בשקט בראשו, כאילו מפחד שאפילו את זה היא תשמע.
"הו, אלברט! תמיד האמנתי בך". היא הקימה אותו על רגליו וטלטלה אותו מקורי עכביש ואבקת חשמל. "קח אותי למכונת הפלא שלך".
"אני לא יודע, זלדה", פלט בחשש, מבטו מושפל. "אני עוד צריך ל..."
"קח אותי למכונה, אמרתי", ציוותה וללא היסוס החלה לצעוד לעבר החדר היחיד בו הותירה לבעלה לבנות את 'הפרגולה' שלו – המרתף. וכמו בכל מרתף ביתי בו בונים מכונות מחזור, גם המרתף של הזוג הרשקוביץ היה טחוב, אפלולי ועם שלב אחד חסר בגרם המדרגות.
אלברט הגיע למעלה המדרגות בדיוק בזמן לצפות באשתו מאבדת אחיזתה, מחליקה על פני כתם שמן על הרצפה ונבלעת באפלה. דלת פלדה נסגרה בטריקה. נורה ירוקה הבהבה. המלים
processing, please be patient נצרבו בעיניו.
המדען מיהר במורד המדרגות בעת שהמכונה כבר החלה בתהליך. האורות התעוררו לחיים, הצינורות רטטו, מפלצת הפלדה רעדה ואז... שקט.
"
PING!
"
אלברט עמד פעור פה לרגלי הדלת שנפתחה לאיטה, ומבעד לעשן שהתפזר הביט בעלמה הצעירה אותה הזמין לרקוד לפני שנים רבות. היא יצאה וחיבקה אותו סביב צווארו.
"הו, אלברט אהובי", התפלאה וליטפה אותו בידיה העדינות והחלקות, "אני לא מאמינה. עלינו לצאת לחגוג".
אלברט נשאר במקומו ועל אף מבט ההלם על פניו הצליח לסנן, "אהה... אי אפשר. אין שמן במכונית".
"למה?" שאלה עלמת החן.
"הייתי זקוק לו למשהו אחר". מבטו נדד אל רצפת המרתף, מתחת לדלת הפלדה.
"אבל עלינו לנצור את הרגע", אמרה. "נצא לסעוד במקום הכי מפואר בעיר".
"הנה, קחי". ומבלי להסיט את מבטו מכתם השמן הושיט לעברה את אותה הצלחת שהראה לה לפני דקות ספורות.
"אבל זה השניצל שמחזרת, לא?" שאלה מבולבלת.
"אהה... נכון, את צודקת", השיב. הוא לא הבין כיצד השתבשה תוכניתו, ולא היה בכוונתו לגלות לה שאת הבשר הוציא לפני כחצי שעה מהמקרר והכינו במיקרוגל.
לבסוף הצליחה להניעו ממקומו. אלברט הרים מבטו לפניה היפות של אשתו. הוא חייך חיוך רפה ומאולץ.
"רק רגע, אהובתי", קרא והחזיר את השלב האחרון בגרם המדרגות למקומו. בעת שעלו לסלון הרהר לעצמו, 'איזו פרגולה מוזרה בניתי'.
"אלף פעמים אמרתי לך לתקן את המדרגה הזו", היא פנתה אליו כאשר הגיעו למעלה. "מישהו עוד יכול לשבור על זה את הראש".
'זאת הייתה התוכנית', חשב וסגר את הדלת.