| כתבתה של יעל אזולאי מעלון מס' 3321 מתאריך 15.12.2023 |
השבוע נכיר משפחה שהגיעה אלינו מהצפון הרחוק ומצאו אצלנו בית לזמן בלתי ידוע.
פגישה עם יעל וקורֵן סֵגָלִי
יעל, קורן וילדיהם גפן, סיני ורובי יצאו מביתם בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי בבוקר ה- 8.10, ארזו מזוודה לכמה ימים, העמיסו את האופניים ונסעו להתארח אצל חברים בערבה. לאחר שבועיים הגיעו אלינו וגרים בשכונת הקרוואנים.
קורן הוא בעל משרד עצמאי לאדריכלות נוף, דור שלישי למקצוע. סבא רבא שלו, ממייסדי מצובה, ריצף את שבילי הקיבוץ באבן מקומית בשנות ה-40. סבו, צייר ידוע בשעתו, בשם אברי סגלי. בין היתר עיצב גם את ההגדה של פסח של מצובה ועבד בנוי הקיבוץ. אביו של קורן, שעבד גם הוא בנוי בקיבוץ, הקים משרד לתכנון נוף עצמאי.
אימו של קורן היא מורה ורכזת מגמה לאנגלית, אחת מאחיותיו גרה בקיבוץ. אח אחד בטקסס והשני בישוב נטף.
יעל מעצבת פנים במקצועה, יחד עם חברה יש להן סטודיו עצמאי. היא הבכורה מ- 5 בנות ומשפחתה כולה גרה בתל אביב, מלבד אחות אחת בחיספין. שניהם מנסים להמשיך לעבוד, ככל שמתאפשר, מאז תחילת המלחמה.
גפן בן 12 בכתה ו' וסיני בת 8 בכתה ג' לומדים אצלנו בבי"ס "מעגנים" והשתלבו נהדר בעזרת הצוות המדהים. גם חברתית הם מתחילים להשתלב עם ילדי מעגן מיכאל.
הקטנה, רובי, הלכה בשבועות הראשונים לגן שהוקם במעגן מיכאל עבור ילדי המופנים בגיל 3-6 על ידי המועצה האזורית ומשרד החינוך. הקליטה שלה היתה טובה עם הרבה מאד קשב אליה ולצרכים של כל הילדים המפונים. בימים אלו התחילה להשתלב בגנון "דרור" בקיבוץ לשמחתנו הרבה.
קורן מספר:
עברנו למצובה לפני כשנתיים וחצי, לדירה של סבתי, שנפטרה. (הקיבוץ מופרט). אוהבים מאד את המקום, הנוף והשקט. הבית שלנו ללא ממ"ד, וזמן ההרתעה כשיש הפגזה הוא אפס שניות. שומעים את האזעקה אחרי הנפילה או לא שומעים כלל.
ב-2002 היה פיגוע של מחבלי חיזבאללה שהצליחו לחדור את גדר המערכת, התמקמו בגבעה בתוך הקיבוץ מעל כביש 70, והחלו בירי והטלת רימוני יד לעבר כלי רכב ובהם אוטובוס. בפיגוע נרצחו חמישה אזרחים וקצין צה"ל, ונפצע חבר קיבוץ מצובה. המחבלים חוסלו.
אמא שלי ואחותי התחבאו בארון למשך כמה שעות באותו היום ומבחינתי תרחיש האימה שהתרחש בדרום יכול היה בקלות רבה להתרחש גם אצלנו. צריך לדעת שיש תנועה של מסתנני עבודה הנכנסים מגבול לבנון לישראל לידנו באין מפריע. אין בקיבוץ, הנמצא 2 ק"מ מהגבול, נוכחות צבאית כמו שהיתה בעבר, בעקבות החלטת ממשלה.
במקרה של חדירה אנחנו מופקרים לחלוטין לגורלנו.
יעל:
בשבת הנוראית היינו בבית, וכבר בבוקר הבנו דרך החברים בדרום את גודל האירוע וההפקרה. בלילה לא ישנו בכלל, אבדה לנו תחושת הבטחון. ביום ראשון בבוקר הבנו שאנשי האו"ם עוזבים את המוצבים בדרום לבנון ושאנחנו חייבים לצאת. נכנס בי פחד אמיתי והרגשה שאנחנו הבאים בתור. עד אותו היום חייתי באמונה, כמו כל הישראלים, שהצבא והמדינה מסוגלים לדאוג לביטחוננו למרות ההפגזות, החדירות והפיגועים.
ראש המועצה שלנו העביר המלצה לכל התושבים להתפנות עוד בטרם הוחלט על כך על ידי רשויות המדינה.
אמרנו לילדים שנוסעים. היה לנו מאד חשוב שלא ירגישו שאנחנו בורחים. נסענו לחברים במושב "צופר" בערבה, הכי רחוק שיכולנו... ארזנו 2 פריטים מכל דבר בתיק אחד ויצאנו.
כבר בתחילת המלחמה התקשר אלינו אלון פרום, בנם של מיכל ופול ששירת עם קורן בצבא, והציע מקום במעגן מיכאל. אחרי שבועיים בצופר היו צריכים לפנות את הבית שקיבלנו ובאנו לכאן.
מתחילת המלחמה אנחנו בתחושה שכל החלטה שאנחנו מקבלים היא תהומית, גורלית ובעלת השלכות רבות. דבר לא בטוח ולא יציב כרגע בחיינו. הכי חשוב לנו, מהתחלה, לתת לילדים מסגרת וחיים בחברה בריאה, להרגיש איזו שהיא תחושת שייכות. המעבר לקיבוץ התאים לנו מאחר ואנו רגילים לאורח החיים. אנחנו מאד מודעים לבריאות הנפשית של הילדים. עוקבים אחרי התגובות שלהם, לאורך כל הדרך.
כל שינוי מערער, הכל מתקבל בדיספרופורציה בגלל המצב. כשאין בסיס - אין גם יכולת להתאפס. אנחנו חיים ללא כל ידיעה מה יהיה בעתיד ומתי. בצפון ובכל במדינה.
יעל וקורן מספרים שמצד אחד הם מרגישים אסירי תודה וברי מזל. המשפחה במצב טוב ובמקום טוב. יצאו מהבית כדי לעזור למדינה להתמודד עם המצב בצפון.
מצד שני חיים בתחושה ש"נתנו" את ביתם לצבא מבלי שביקשו את רשותם. תחושת של פליטות בתוך המדינה.
אנשי מצובה נמצאים היום ב 5-6 מוקדים בארץ והקיבוץ הפך לבסיס צבאי. טנקים בדשאים וחיילים בכל מקום.
המצב של חבריהם במלונות מורכב. מאד צפוף, אין פרטיות, אין לילדים את המרחבים שהם רגילים להם. לפעמים ההורים והילדים גרים בחדרים רחוקים ונפרדים. לא פשוט.
במעגן מיכאל הם פוגשים אנשים נהדרים, גם מפגשים אקראיים מרגשים, גם עזרה במה שצריך, בסיוע להתמודד נפשית עם המצב. משפחת פרום המורחבת אימצה אותם ועוזרים מאד בהכל. מעניקים הרגשת בית.
לסיום הם אומרים לי: אנחנו לא יודעים עד מתי נוכל להישאר במעגן מיכאל. מבינים שיתכן ונצטרך לארוז שוב ולעבור למקום אחר.
אי הוודאות גדולה ומעיקה עד מאד.