| כתבתה של יעל אזולאי מעלון מס' 3329 מתאריך 9.2.2024 |
נפגשתי עם מיכל, שהגיעה אלינו עם שלושת ילדיה מקיבוץ אור הנר לפני 4 חודשים. בן זוגה, אַיָּל, משרת במילואים בעזה מתחילת המלחמה.
אור הנר פונה מתושביו ב-7.10. למרבה המזל ועל אף הקרבה לגדר, מחבלי החמאס לא נכנסו אליו. חלק גדול מתושבי הקיבוץ נמצאים עדיין במלון בירושלים והיתר מפוזרים בכל הארץ.
מיכל עובדת במטה של משרד החינוך, באגף לפיתוח מקצועי, מלמדת ומגישה לבגרות בפילוסופיה בקיבוץ שובל.
אייל הוא סמנכ"ל 'גד"ש אורן' המשותף לקיבוצים אור הנר, ארז, גבים וכרמיה. התאומים טל ואיתמר בכיתה ח' וזיו בכתה ג'. המשפחה מאמצת את רוני ושי, שהגיעו אליהם במסגרת שנת שירות בקיבוץ. שי - קצין בקבע, משרת ביהלום ורוני - סטודנטית לחינוך באורנים, נישאה לרז שבועיים לפני פרוץ המלחמה.
מיכל: נולדתי בכפר דרום שבגוש קטיף וגדלתי בישוב גדיד שהורי היו בין מייסדיו. זיכרונות הילדות שלי הם של דיונות חול וים כחול.
חיינו בשכנות קרובה עם האוכלוסייה הפלשתינית. למשפחתי היו חברים טובים שהתארחו אצלנו ואנחנו אצלם ללא כל חשש. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, באמצע שנות ה-80 המצב התחיל להיות מתוח, התחילו פיגועים ואיומים. כשהייתי בת 10 נפצע אבי בהתקלות עם מחבלים בעזה, בזמן שנסע לחלק אוכל חם במוצבי החיילים בלילות החורף הקרים.
אבי, אלי בן נעים, הוא חקלאי מושבע, בין היתר המציא את השיטה לגידול ירקות ללא תולעים על מצע מנותק. אמי, אילנה בן נעים, ניהלה שנים רבות בתי ספר של נוער בסיכון וחינוך מיוחד.
הורי עזבו את גדיד בזמן ההתנתקות בצער רב אבל בהסכמה מתוך תקווה גדולה שההתנתקות תביא מציאות אחרת לתושבי רצועת עזה ושקט לאזור.
גרתי אז עם בן זוג בתל אביב ולמדתי באוניברסיטה בתוכנית "אופקים" למצטיינים במדעי הרוח. לאחר מכן עבדתי כמורה. ב- 2010 נפטר בן זוגי מסרטן בזמן שהייתי בהריון עם התאומים.
החיים שלי התהפכו, נדרשתי לשנות מסלול. החלטתי לעבור לדרום, להיות קרובה להורי בבאר גנים. התחלתי לנהל את התכנית להעצמה חינוכית ומניעת נשירה של נוער בסיכון מיסודה של קרן עזריאלי. באותו זמן הכרתי את איל, בן קבוצת "יבנה". תחילה גרנו בקיבוץ ניצנים שם נולדה זיו ולפני 7 שנים עברנו לאור הנר, שם עבד איל. מהרגע הראשון הרגשתי שהגעתי הביתה. קיבוץ יפה, באמצע שמורת טבע. התחברנו לאנשים, מצאנו חברים טובים שהפכו למשפחה, קהילה חזקה, ערכית ומגובשת, יודעת להכיל ולתמוך, לעזור אחד לשני.
למדנו לחיות עם המצב הבטחוני בעוטף. כבר הרבה זמן הרגשנו שמצב מסלים והולך, מאיים יותר, אבל בשום שלב לא דמיינתי משהו דומה למה שקרה בסופו של דבר.
ב-7 לאוקטובר המשפחה הייתה מפוצלת. אני והתאומים הגענו ב- 06:00 בבוקר לשדה התעופה בפריז, לעלות לטיסה חזרה הביתה אחרי טיול בת/בר מצווה, אייל וזיו עשו את החג אצל אחותו, ביישוב "אלון", ליד ירושלים.
התחלתי לקבל הודעות ושיחות טלפון שיש חדירות מחבלים לישובים, טילים ואזעקות. הייתי מאד מבולבלת, ניסיתי לא לצרוך חדשות על מנת לא להתמוטט. אומנם לא הייתי שם פיזית אבל בתחושה ובחוויה הרגשית הייתי שם בכל נפשי - יש לי משפחה והמון חברים בעוטף. זה היה מפחיד ומדאיג מאד.
ב-08:00 איל הודיע לי שקראו לו למילואים. ביקשתי ממנו לחכות עם זיו עד שנגיע, שלא תישאר בלי אחד ההורים במצב כזה.
בתוך ההלם הגדול היה ברור שזה אירוע מסדר גודל שלא הכרנו, שמצריך להתעשת ולקבל החלטות. איל יצא למילואים ואני הבנתי ששלומם הפיזי והרגשי של ילדינו הוא באחריותי הבלעדית. זה דורש גמישות מחשבתית, איך להפוך את המצב לחיובי, ליתרון. ללמוד להסתגל לשינויים. להצליח לחיות ולא רק לשרוד.
אחד הדברים הקשים ביותר היה לספר לילדים שהייתה חדירה של מחבלים לישובים, לכל האזור והמקומות המוכרים להם. תחושה של "השטן יכול להיכנס אליך הביתה". כשזה קורה בחצר האחורית של הבית שלך – השבר והאימה קשים מנשוא. המקום הכי בטוח שלך חולל, נלקח ממך בכוח. לא רציתי שילדי ירגישו כך, לא רציתי שיאבדו את התמימות. ניסיתי לתווך כמה שאפשר את המציאות ולהרחיק אותה מהבית שלנו. העובדה שלאור הנר לא הצליחו לחדור מחבלים עזרה בשלב הראשוני. אבל די מהר כולנו הבנו את המחיר הכבד ששילמנו, כולנו מכירים את האנשים שמאחורי התמונות של ההרוגים והחטופים וכבר 4 חודשים קרועים מהבית.
בשעות הראשונות של אותה שבת ארורה התלבטתי לאן ללכת, לא רציתי לעבור למלון. היינו בחוויה הזו בעבר וכשיש לך ילדים, בעיקר מתבגרים, זה מקום מאד בעייתי להיות בו. אין להם מה לעשות, אין מסגרות, התא המשפחתי והסמכות ההורית נסדקים. זה מצב עם פוטנציאל סיכוני גדול. היה לי חשוב לשמור על היחד המשפחתי שלנו, בסביבה דומה לבית שלנו בקיבוץ.
ענת חרמוני עמר, חברתי מאור הנר, הציעה לי לנסות לבוא למעגן מיכאל. התקשרתי עם שרית וביום שני, 9.10, הגענו לפה.
הבנתי שצריך לשקם את מושג "הבית" שנפגע אנושות. נתלשנו מהכל, גם ממערכות התמיכה, שמאד חזקות ביישובי העוטף. רציתי לבנות משהו טוב מתוך השבר. היה לי מודל טוב מהחוויה של הורי, שפונו מגוש קטיף-לדעת לחיות את ההווה בצורה ריאליסטית, עם הסתכלות לעבר אבל בלי לשקוע בו.
הילדים השתלבו בבתי הספר "מעגנים" ו"חוף כרמל". זיו הולכת למועדון בשעות הצהריים והתאומים משתלבים בפעילויות, בעבודה ובספורט כמו קבוצת הגלישה בים שטל ואיתמר הצטרפו אליה במסגרת "הגל שלי" שמפעילה רוני דונקלמן והאורווה, שהיא מרחב חברתי טיפולי יוצא דופן, בזכות הצוות הרגיש והמקצועי שיש שם.
החינוך החברתי בקיבוץ התגייס לקלוט אותנו בצורה יוצאת מהכלל. תהליך הקליטה המסודר, המקצוענות, ההיכרות האישית והאוזן הקשבת. לפני מספר שבועות השתתפתי בפאנל עבור צוותי החינוך של מעגן מיכאל בנושא המפונים על מנת להכיר מקרוב ולשמוע על האתגרים וההצלחות. זו דוגמה אחת מני רבות כל כך שנתנו לי תחושה של שותפות גורל, רצון אמיתי וכן לראות בנו, בזמן שאנחנו פה, חלק מהמארג האנושי של מעגן מיכאל.
חיפשתי גם עבור עצמי את הדרכים להתמודד, ללמוד דברים חדשים. אני לומדת תפירה עם אורלי ענבר הנהדרת, משתתפת בקבוצה מדהימה הנקראת "יומן וויזואלי" בקיבוץ שעפרה היקרה היא אחת ממנחותיה.
הרבה אנשים בקיבוץ פתחו את לבם אלינו, המוסדות, אנשי הקשר בועדות השונות וחברים חדשים שהכרנו. יש לנו כתובת לכל מה שצריך. השכנים בשכונת הקרוואנים והסביבה מחבקים אותנו ועוזרים כל הזמן.
בסופי שבוע אנחנו נוסעים מדי פעם לבקר את אנשי הקיבוץ, להשתתף באירועים חברתיים.
אור הנר וקיבוצים נוספים שמוגדרים 0-4 ק"מ מעזה- נמצאים בימים אלו בשלבי ההחלטה מה עושים הלאה. האם לחזור או להאריך את השהות במלונות ובשאר המקומות. הקהילה מנסה לקבל החלטות יחד. קיים משבר אמון כל כך גדול עד שכל מה שמובטח לנו נלקח בערבון מוגבל ובתחושה שקשה להאמין עד הסוף.
בסופו של דבר כל משפחה תצטרך לקבל החלטה אישית האם היא מסוגלת/רוצה לחזור בתנאים אלו.
אני גאה מאד בבחירה של אייל לשרת במילואים. מעבר לתפקיד ולתרומה באוגדה שנמצאת בצפון הרצועה, הוא נלחם על הבית, פשוטו כמשמעו. איל מכיר היטב את כל השטחים החקלאיים באזור ונותן ייעוץ לצבא בכל הקשור לפריסת הכוחות ובצירי התנועה לתוך הרצועה, על מנת למזער נזקים ככל הניתן. מרגש לראות שהצבא, בתוך הלחימה, עושה ככל יכולתו בכדי לדאוג לחקלאות וחקלאי העוטף.
כיום מחלחלת אצל שנינו ההבנה שירי הטילים מעזה לא יפסק לחלוטין בעתיד הקרוב ושייקח זמן עד שיושג שקט. בסופו של דבר נחזור הביתה, אני משוכנעת בכך, נקים את הקהילה מחדש, אפילו יותר טוב ממה שהיה.
בעתיד, בתוך הזיכרון של הימים הנוראים והמלחמה הארוכה והכואבת, נדע לומר שזכינו להגיע למקום שיש בו את השקיעות הכי מדהימות והאנשים הכי טובים שהעניקו לנו ברגע הכי כואב ומפחיד בחיינו, מקלט ובית אוהב, דואג ומחבק.
מעגן מיכאל תישאר חלק מהחיים שלי ושל המשפחה שלי, באהבה ובהכרת תודה גדולה.
זמן שבור / יחזקאל רחמים
(מתוך "דיו מרחקים", פרדס, 2018)
וְעַכְשָׁו זְמַן שָׁבוּר
וּבָרוּר שֶׁמִּכָּאן חַיָּבִים
לְחַשֵּׁב נְשִׁימוֹת.
גַּם עֵץ נֶעֱקַר,
שֳׁרָשָׁיו מְגַשְּׁשִׁים
בֵּין סִדְקֵי אֲבָנִים,
נִמְתָּחִים
לִינוֹק לַחוּת
קְלוּשָׁה
מֵרֶגֶב אֲדָמָה,
לְשָׁאֹב
אֶל קִרְבָּם
כָּל מָה שֶׁמּוּכָן לְהַגִּיר
בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת,
רְסִיסִים שֶׁל תִּקְוָה
עֲמוּמָה,
אוֹ אָפִלּוּ
שִׁיׇרֵי נֶחָמָה.