| כתבתה של יעל אזולאי מעלון מס' 3324 מתאריך 5.1.2024 |
נפגשתי עם בני הזוג דפנה וירנין לשמוע את סיפורם, כאנשי בארי שעברו את התופת של ה-7.10.
השיחה היתה מטלטלת. במילים פשוטות תיארו בפני מציאות בלתי נתפסת. חשתי שמאחורי כל דבר שנאמר יש עולם שלם שכנראה לא ניתן לתאר במילים.
למעגן מיכאל הגיעו עם שתי הבנות הצעירות שלהם ב- 8.10 בערב, ומתגוררים ביחידת הדיור של משפחת טלבי בשכונת התקווה. הבנות הצעירות קיבלו חדר חיילים לא רחוק מהם.
דפנה נולדה בפתח תקוה וגדלה בשערי תקווה. משפחה ציונית דתית, 4 ילדים. בנערותה היתה פעילה מאד בתנועת הנוער בני עקיבא. אביה היה מנהל מעבדות בביה"ח תל השומר. אימה פרופ' לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.
במקצועה היא פסיכותרפיסטית של הגיל הרך 0-3. עבדה במרפאות התפתחות ובריאות הנפש וריכזה מעון לילדים אוטיסטים. כיום מרצה ומדריכה בבר אילן ובאוניברסיטת בן גוריון.
ירנין הוא בן בארי. עשה מסלול רגיל של בני קיבוץ. אחרי הצבא – טיול, עזיבה ויציאה ללימודים. למד צילום בוויצו-חיפה ואחרי הולדת בתו הבכורה חזר עם משפחתו לבארי. במשך כ-16 שנים עבד בדפוס בארי במחלקה הגרפית וכתכנת. לאורך השנים עסק בתחום הרכיבה על אופניים כתחביב. היה מעורב בפיתוח התחום בקרב אוכלוסיית העוטף: רכיבה קבוצתית, אימונים, תחרויות, ועוד. כך צמח המיזם "סינגלים" – מסלולי רכיבה על אופנים באזור הנגב המערבי. בארבע השנים האחרונות הוא מנהל של הוולודרום (מסלול אופניים אליפטי) בהדר יוסף.
דפנה וירנין נמצאים בפרק ב' בזוגיות שלהם, שבעקבותיו הגיעה דפנה עם ילדיה לבארי לפני כ-10 שנים.
לירנין 3 ילדים: אור בת 26, גרה ברחובות ועובדת כאחות ווטרינרית. נגה בן 23, גר בתל אביב ולומד ב"רימון", יהל בת 19, חיילת ביחידת הצלה וחילוץ.
לדפנה שני ילדים: עדו בן 23, גר בבארי, עבד במערכת החינוך ובצילום. נעמי בת 18, סיימה י"ב ולקראת גיוס. אמנית בחסד.
פיבי, כלבתם נמצאת איתם פה. כלבה נהדרת.
דפנה מספרת: בעברי הייתי ספורטאית אולטראיסטית, עכשיו אוהבת לרוץ להנאתי, עם פיבי. בחודש שלפני השבת הארורה, בכל פעם שיצאנו לריצה לכיוון הגבול עם עזה פיבי היתה עוצרת אותי. נעמדת ולא נותנת לי להמשיך. בדיעבד התברר שהיתה באזור פעילות של מחבלי חמאס שהכינו את הפלישה. הכלבה בחושיה החדים הרגישה משהו שונה, לא תקין ומאיים. התחלתי לרוץ בבוקר בשבילי הקיבוץ, עד שעלה האור. חששתי (אם כי לא ידעתי ממה) ולקחתי איתי גז מדמיע בכל פעם. היו סימנים לשינוי בכל האזור, כולל מחבלים שהסתובבו ועשו הכנות וחפירות.
בערב שמחת תורה היו אצלנו חברים שנשארו ללון. התוכנית היתה לבלות שבת בקיבוץ.
בשבת 7.10 לא יצאתי כהרגלי לריצה בשעת בוקר מוקדמת. גם ירנין החליט לא לרכוב וב- 06:15 יצאנו לטיול רגלי. זוכרת שאמרתי: "איזה בוקר נפלא!". חמש דקות אחרי זה התחילה הפגזה מאסיבית. ירנין עשה לפיבי סיבוב פיפי ואז נשמעה אזעקת צבע אדום. רצנו בחזרה הביתה לממ"ד. קיבלנו הודעות בתקשורת הפנימית שיש מחבלים בקיבוץ. במקביל התחילו להגיע הודעות מחברים. בהתחלה חשבנו שבמדובר בחולייה אחת אבל ההודעות הגיעו משכונות שונות, רחוקות זו מזו. זה היה מאד מבלבל. מעולם לא התנסינו במשהו דומה.
ירנין מצטרף לשיחה: החל מ-10:00 לא היה חשמל ברוב הישוב. התחבאנו בממ"ד 18 שעות, דחוקים בפינה קטנה שהיתה קצת יותר מוגנת. הכלבה הייתה איתנו ושמרה על שקט, הבינה בחושיה מה קורה.
כל הזמן מקבלים הודעות על חדירות, שריפות, רציחות, איומים, היו הודעות סותרות אם לפתוח את הדלת כי הצבא הגיע או שלא לצאת בשום אופן.
לא ידענו אם יש צבא בקיבוץ. שמענו צעקות, גם בעברית וגם בערבית וירו לכיוון הבית שלנו תכופות. בדיעבד הסתבר שהיו מעט כוחות שנכנסו ונלחמו, בין היתר גם מיחידת "שלדג", אבל לא באו לחלץ.
למרבה המזל האורחים שלנו ישנו ליד המזכירות. המחבלים לא חשבו שיש שם אנשים ולא ניסו להיכנס או לשרוף.
דפנה: הדאגה הכי גדולה שלי היתה לילדים שלנו שהיו בקיבוץ ולאורחים. הידיעה שיש מחבלים בכל מקום ואין לי דרך להגן עליהם היתה נוראית. חלק מהזמן לא היה לנו קשר איתם. רגשות האשם היו עצומים - למה הזמנתי אותם לבוא לחג? ביקשתי שאני אמות ולא הם. לשמחתי הילדים חולצו לפנינו. בכיתי מאושר כשזה נודע לי ומרגע שידעתי שהם בסדר לא היה לי אכפת יותר מה יקרה.
לא היו מים בממ"ד. בגלל מצב בריאותי אני אמורה לשתות הרבה מאד במשך היום, איבדתי נוזלים ויכולתי להתייבש ולמות. המצב היה כל כך קיצוני שניסיתי לשתות מים מעציץ שהיה שם, והשתמשנו בשתן על מנת להרטיב מגבת ולאטום את החלק התחתון של דלת הממ"ד כדי שלא יכנס עשן.
ירנין: כשכוחות הבטחון נכנסו לקיבוץ היו כמה חברים שפגשו וליוו אותם על מנת לתת מידע מי נמצא איפה. לקראת חצות הגיע כוח של הצבא לחלץ אותנו. עדיין היו בקיבוץ מחבלים וקרבות. הלכנו כקילומטר וחצי מסביב בחושך מוחלט, בתוך שכונות עם בתים שרופים, עולים באש, וגופות מוטלות מסביב, כשאנחנו יודעים מי גר איפה. יצאנו דרך פתח שהמחבלים פרצו בגדר אל ריכוז בו היו עוד הרבה אנשים מקיבוץ. רבים לא ידעו מה קרה, איפה בני משפחתם, היה כאוס עצום. משם חולצנו על ידי טנדר צבאי עם חיילים חמושים לנתיבות. כל הדרך היתה מלאה בדליקות, מכוניות שרופות, פרוצות, הרס מוחלט!
רק אחרי כמה ימים התחלנו להבין את התמונה כולה, מה היה באותו בוקר ומה קרה בקיבוצים ובישובים בעוטף.
אחותי נרצחה יחד עם בן הזוג שלה באותה שבת, אבי והמטפלת שלו ניצלו במזל ונותרו בחיים.
לשאלתי לגבי הבחירה במעגן מיכאל הם עונים:
בחרנו לבוא כי היינו כאן בסבבי לחימה קודמים. מיד אחרי החילוץ יצרנו קשר עם שרית שיזף מזרחי שהזמינה אותנו להגיע.
תמיד קיבלו אותנו יפה במעגן מיכאל. הפעם יש לנו את איריס ויענקלה, שהם ממש נשמות טהורות. אימצו אותנו בצורה מושלמת. אין מילים! גם חברים נוספים עוזרים כל הזמן.
רבים התגייסו לעזרתנו והביאו לנו כל מה שאנחנו צריכים. התארגנו בדירה הקטנה יחד עם הכלבה ואפילו מארחים אצלנו על מיטה תחתית את הילדים וחברים שלהם מדי פעם.
דפנה וירנין חזרו לעבודה אחרי השבועות הראשונים בהם בעיקר נסעו ללוויות ואזכרות. הם העדיפו את המגורים בקיבוץ, בטבע ובשקט ולא במלונות בים המלח. בהתחלה נסעו לשם הרבה, כי אביו של ירנין היה שם וכמה מילדיהם. עכשיו כולם במרכז. קשה להם שהילדים רחוקים, אבל מרגישים שכאן זה מקום בטוח. הדבר המרכזי שכרגע חסר להם זו המשפחתיות, שהייתה מאד חזקה ונוכחת בבארי והשתנתה בבת אחת. מנסים להיכנס לשגרה של עבודה שמאד עוזרת.
"יש לנו "חוק" שכל יום יוצאים לריצה / רכיבה. לא משנה איפה אנחנו". דפנה רצה לכיוון הים עם פיבי, על החוף ובין הבריכות. עובדת בזום בהדרכת עובדים, ועם אנשי העוטף הזקוקים לתמיכה. ירנין נוסע לתל אביב לעבודה ורוכב כשיכול.
ירנין: ביום הראשון שבאנו לפה היינו בתחושת חוסר בטחון כל כך גדולה שלא ידענו אם אפשר לצאת החוצה, להסתובב, ללכת לים עם הכלבה...
אני מצוי כבר הרבה זמן בדיסוננס כשמשווה איך גדלתי בבארי כילד ואיך נראו אז החיים שלנו - עזה היתה עיר שכנה, היינו מבקרים שם, עושים קניות, הכרנו אנשים, ביקרו אותנו – לעכשיו. לאן הגענו?
מבט לעתיד? אין לנו תמונה בראש איך חוזרים לבארי אחרי מה שקרה. חיים את היום יום ולא עושים תוכניות. לא עסוקים במה שקרה לנו. המחשבות והרגשות נתונים לכל אלו שאיבדנו, לחטופים ולמשפחות שנפגעו, הילדים שנשארו לבד ואלו ששרדו את התופת – איך מטפלים בהם, איך עוזרים להשתקם במצב כזה.