אסיר עולם / יעקב ברזילי בְּכָל יוֹם זִכָּרוֹן אֲנִי נוֹטֵל עֵט חֲפִירָה וְיוֹצֵא לַחְפֹּר בְּהַר- הַזִּכָּרוֹן פַּעַם בְּשָׁנָה אֲנִי מַצִּיג תַּעֲרוּכָה שֶׁל שְׁלֹש מֵאוֹת שִׁשִׁים וַחֲמִשָׁה עֵטֵי חֲפִירָה חֲדָשִׁים. מִי שֶׁנִמְשְׁחָה עָלָיו מַלְכוּתוֹ שֶׁל עֵט וְיַעֲשֵׂהוּ קַרְדֹם לַחְפֹּר בְּנַפְשׁוֹ, דִּינוֹ מַאֲסַר עוֹלָם עִם זִכְרוֹנוֹת פֶּרֶךְ בְּלִי שֶׁיֻפְחַת לוֹ שְׁלִישׁ מֵהַכְּאֵב. מתוך הספר "אבי לא יברך על הלחם" 3 ימי זכרון לעם היהודי באים ברצף ומתחברים כמנהרה אחת, שאנו עוברים בה מדי שנה: ליל הסדר בי"ד בניסן, יום הזכרון לשואה בכ"ז בניסן, ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל בד' באייר. אותה מלה באותה שפה, אך בכל אחד מהמועדים משמעות ה'זכרון' שונה לחלוטין.
ה"זכרון" של השואה כמוהו כאותה שמיכת צמר שלתוכה צרר כל פליט ונמלט את מעט הפריטים היקרים מהם לא הסכים להיפרד. למראית עין נראות כל השמיכות דומות, אבל המטען הפנימי שהן מכילות – שונה ועמוס, מאחורי כל חפץ ותמונה – סיפור, חוויה, מערבולת רגשית, סיוט רודף שלא מרפה, חובה מצפונית קדושה, נטל אישי, משפחתי והסטורי. לעם ישראל בעת הזאת יש 3 שפות: שפת חולין, שפה ספרותית, יפה, והשפה של השואה. האירוע הטראומטי ששייך למציאות חוץ מציאותית יצר מערכת אסוציאטיבית, שהיא שפה בפני עצמה. שפת אם ואב פרטיים או קולקטיביים הנטועה במוח שלנו, ושולחת אותות וגלים המתחברים מיידית אל הזכרון. בשפה הזו יש משמעות אחרת, מצמררת, למלים שימושיות ביומיום – כמו 'ככר' ו'לחם', 'רעב' ו'תפוח אדמה'. 'שקט' ו'מחבוא', 'לחפור' ו'בור', 'מחנה', 'צריף, ו'עבודה'. 'מקלחת' ו'יחף', 'גדר' ו'שער'. 'רכבת' ופסים', 'משלוח' ו'ניסים'. "שָם", במקום ההוא, שגם היא מילה עם אסוציאציה יהודית ברורה ומגודרת, במקום שבו נמחק ה"שֵם" והפך ל"מספר", התקבעה תודעה לאומית, התבקעה הכרה מוסרית, וגם אמונה באדם ובאל, שם התעצב זכרון לאומי והתגבשה שפה, למרות שהדיבור היה בו בחזקת מותרות, כמו המזון. כל מלה ב"שפת השואה" היא כמו מולקולה שמכילה את תמצית ההוויה הסוריאליסטית אימתנית, שנמשכה כסיוט למעלה מעשר שנים, אם נקח בחשבון גם את ההקדמה והאפילוג. בני הדור המשוחרר – לא יכולים להבין. אין לנו כלים. בני הדור המשועבד לזכרונותיו – לא יוכלו להשתחרר. האם יכול להתקיים דיאלוג? האם יכולים אנו והם למצוא שפה משותפת מגשרת? השפה – לכאורה אותה שפה. אך ההבנה שלנו, בני הדור השני והשלישי מגעת עד גבול הכרתי שהנחנו לפנינו. בזכותו קיבלנו או נטלנו לעצמנו תעודת שחרור ו'פטור' מזכרון ממשי של חוויה. לשורדים אין תעודות כאלה. הם מדברים ושותקים את צרור הזכרונות. את הגעגוע. את החללים שנפערו בתוכם. דיבור, שיחה בארבע עיניים, מפגש בין שניים פנים אל פנים - יכולים להתקיים במצב של אמון. והלא הם בגיל כה צעיר איבדו את האמון. שפתם הפכה שפת הפחד, החרדה, האלמות, השתיקה, שפת הגוף הפכה לשפת נסתר וחבוי, לא נוכח ולא מדבר. יְלָדַי יָשְנוּ בְּמִטּוֹת בַּרְזֶל. יָכֹלְתִּי לְהַשְכִּיבָם בְּמִטּוֹת נוֹחוֹת יוֹתֵר, כִּי יְלָדִים גּוּפָם מִתְעַצֵּב לְפִי מִטָּתָם. יֵש בָּהֶם עֲדַיִן הַגְּמִישוּת אַךְ הַמִּטָּה הַצָרָה כִּוְּצָה אוֹתָם, הִשְׁאִירָה בָּהֶם סִימָנִים. יָכֹלְתִּי, הָיוּ לִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת, נִתָּן הָיָה לְנַסּוֹת, לְהַזְרִים אֲוִיר, אַךְ אֲנִי אָטַמְתִּי חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת. בַּבְּקָרִים שָׁלַחְתִּי אוֹתָם לְדַרְכָּם פְּחָדַי אֲרוֹּזִים בְּשַׂקִּיּוֹת הָאּכֶל הַקְטַנּוֹת. כְּמוֹ חֻפַּת עָנָן כְּבֵדָה דַאֲגָתִי רִחֲפָה, מְלַוָּה אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ. יָכֹלְתִּי לְהִשְׁתַּדֵּל יוֹתֵר, לְהָבִין אֶת שְׂפָתָם אוֹ לְלַמְּדָם אֶת שֶׁלִּי, כִּי מַה חָשׁוּב יוֹתֵר מִשְׂפַת אֵם, אוֹ לְפַחוֹת שְׂפַת הַדַּג שֶׁהוּצָא מִן הַמַּיִם, לִקְרֹא בַּשְׂפָתַיִם לֹא יָכֹלְתִּי.
חווה ניסימוב, שירים משם
|
|