עיון שנתי במגילת העצמאות בין צפיה מהופנטת בחתונה המלכותית בלונדון לבין מעקב אחר השינויים בעולם הערבי הסובב אותנו – מלמד, כי התהליך של בניית העצמאות ושל עיצוב הזהות הישראלית עוד לא (ס"ג)ור, גם 63 שנים אחרי ההכרזה הרשמית.
שבוע בלבד לפני יום העצמאות, כאילו נמחקו להן 63 שנים, שוב נכבשנו על ידי האימפריה הבריטית. והפעם מבחירה חופשית. ממשלת הוד מלכותה חזרה הנה בגדול, השתלטה על העתונים ועל מרכז העניינים, שידורינו וליבנו עצרו את מהלכם הסדיר, סגרנו את הבסטות מוקדם מהרגיל, מזגנו לעצמנו כוס תה, כיוונו עינינו קדימה בזום היסטרי, "עין ללונדון צופיה", ובסבלנות אין קץ הבטנו מהופנטים באירוע שאין לו שום נגיעה להסטוריה שלנו, כאילו היינו עדיין שבויים תחת מנדט בריטי וכאילו אין לנו מדינה ובעיות עצמאיות משלנו על הראש.
ביום שישי שעבר חזרנו להיות מדינה כבושה. נכבשת בקסמיהם של בני אצולה, של אהבת מורמים מעם, של טקסים גרנדיוזיים, של מצעדים המוניים ושל המונים צועדים. ראינו איך עם שכבש מדינות אינספור כובש את רחובות בירתו, כובש את יצריו, כובש את רשתות השידור של העולם וכובש כובעים למכביר. |
| אז...נכון, שהבריטים הם לא הcup of tea שלנו, ונכון, שבמעמקי התודעה זכור לנו משהו על תחושת הקלה ושמחה עת עזב הנציב הבריטי האחרון את נמל חיפה, ונכון, שכליותינו הסוציאליסטיות והשפויות מתהפכות למשמע המחיר שעלתה החתונה המתוקשרת, ונכון, שקיבתנו מתכווצת עם הידיעה, שמשרד החינוך הבריטי הורה להוציא את לימודי השואה מתכנית הלימודים, כי "הנושא פוגע ברגשותיהם של המוסלמים"... ונכון, שהמראה של האנגלים זר ומוזר וכל הוויתם שונה משלנו מרחק d.j. הארי מהדוכס ויליאם, אך כל אלה לא מנעו את העובדה, שרבים רבים מאיתנו התפתו להשיב את הבריטים הצוננים אל חיקינו הלאומי העצמאי, החם אך גלמוד, הכמה לאופטימיות, הבטחה לעתיד, סדר ויציבות, שקט ובטחון וסוף טוב ולהזמין את עצמנו לחתונה, כי מה זה עוד כמה אורחים, במילא לא ירגישו.... תנו לנו 4 שעות של אסקפיזם שמאלצי ומהודר – במצבנו המעורער נתמכר לכל דבר. לפני 63 שנים ויותר היינו צריכים לרדת למחתרת כדי לצפצף על האנגלים ועל השלטון הקפוא והקשוח שלהם. גם לפני שבוע, כמו אז, בתש"ח, מי שהכריז עצמאות בסופו של דבר ביום שישי בצהרים – הוא זה שלא היתה לו טלביזיה. לכן היה לו קל יותר להיפרד מהמעצמה הבריטית, ולהרגיש חזק למרות שהוא קטן. הזוג המלכותי בארץ ישראל ב1948, דוד ופולה בן גוריון, היו שני אנשים נמוכי קומה, לבושים בבגדי עבודה וחבושים בכובעי פועלים. את ראשו של האיש עיטר כתר לבן של שיבה פרועה עם קרחת באמצע. הוא היה אז איש ממש ולא שם של שדה תעופה, ורוב הזמן הוא היה בארץ. היה לו דיבור מצחיק, עם מבטא, ולמרות שלא היו לו יועצי תקשורת ותדמית ולא יחצ"נים, הוא תמיד דיבר לעניין. הוא אפילו כתב את נאומיו בעצמו. איזה פטנטים!!!
בה' באייר תש"ח, יום שישי אחר הצהרים, עם מעט מצלמות וכמה מיקרופונים, האיש המצחיק קרא מעל הבמה במוזיאון תל אביב מסמך יוצא דופן, מרהיב, מרגש – והוציא את כל העם מהבית לרחובות. בלי נשיקות על המרפסת, בלי כרכרות ובלי שושבינות שיכרכרו סביבו. פשוט ככה. זה היה ספונטני, אותנטי, נכון, בזמן, ונוגע בלבבות. האיש הזה האמין במה שהוא אמר, והעם האמין לו. ובו. |
| "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים..." כך נפתחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל. קם, חי, יצר, עוצב. ארבעה שורשים עבריים שמרכיבים מהות ישראלית דינמית ומורכבת. דמותנו הרוחנית וכו' עצובה, עצבנית, מעוצבת, ורגישה עד לקצות העצבים. אנחנו יוצרים, יצריים, מֵצֵרִים, מייצרים ועושים המון רעש. אנחנו קמים, מתקוממים, מקימים, מתמקמים, קמים להרוג את המשכימים להרגנו וקמים איש על רעהו ואין דבר שאנו שואפים אליו יותר מלחיות חיי קוממיות ממלכתית. הדבר הממלכתי היחיד שנותר בארצנו העצמאית והקטנטונת הוא הקוממיות שבמגילה. פעם עוד היה בית ספר ממלכתי, וממלכתי דתי, חשבנו שגם הנשיאות היא משהו קרוב לממלכתי, אבל טעינו בגדול. המלכים היחידים שמחזיקים פה מעמד הם מלך הפלאפל ומלך השטיחים, מלכת החן ומלכת הכיתה. ויש בעם הזה כמיהה לבני אצולה ויורשי עצר. עובדה, שלדמות נערצת צורחים: ג'סטין, אתה מלך, תעשה לי ילד! בארץ ישראל קם העם היהודי בוקר בוקר ולא יודע מה יפול עליו היום. העם היהודי שחי בישראל – חציו קם שמח וטוב לב ממיטה נוחה, כשארוחת בוקר ריחנית מחכה לו על השולחן, אך חלק גדול ממנו קם אל מציאות שונה לגמרי: במיטה ארעית, בלי חיבוק, עם אוכל מתרומות, בלי לדעת איפה יישן בלילה הבא. גם החינוך שהוא מקבל ספק אם יפגיש אותו עם המשפטים המופלאים ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל ... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום ... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". באותו יום שישי שבו התקיימה "אחת החתונות האקסצנטריות בעולם אם לא ה-", התרחש עוד אירוע, שולי משהו, כאן בארץ ישראל: החמאס ופת"ח החליטו "לצאת" בגלוי, והכריזו על אירוסין. וזה קורה כשמלכי העולם הערבי נופלים על חרבם ומחריבים בדרך את ארצם, העולם הערבי באטרף, טורף את הקלפים. כמה ימים אחר כך מכריז מלך העולם החופשי על הריגתו של מלך הטרור. בו ביום, יום הזכרון לשואה, ראש הממשלה נואם את עצמו לעייפה במקום להסתפק בציטוט הפסוקים הרלבנטיים ממגילת העצמאות, המתומצתים בקפידה, וננעלים במשפט אותו חייב לדעת כל ישראלי בעל פה: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ואנו ש"מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו", תקועים באמצע. בין הרצון להיות מעוצב תרבותית, אופנתית, רוחנית ולשונית ככל העמים, להיות מוזמן למסיבת התה של הכובען המוטרף, מצידנו שלא תיגמר לעולם, ושרק יאהבו אותנו שם, בחבר העמים, כי שבענו מלהיות מגונים ומושמצים, מוקעים ומוקאים, רדופים ושנואים. כמה רלבנטית ונוגעת ללב הקריאה הנואשת הזו מתוך המגילה: " אנו קוראים לאומות המאוחדות לקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים". אבל... כשהמציאות מכה על הפנים, מצבנו עדיין 'על הפנים': אין מענה ל"יד המושטת לשלום" ו"מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ המשותף לקדמת המזרח התיכון כולו" – נשמע כל כך תמים ורחוק, עד שלא נותר לנו אלא לחייך אליך, מנהיג קטן קומה עם שיער שיבה וחזון גדול, ולומר, כדרך שהיה שואל שלמה ניצן: נו... מה אתה אומר על זה...?
|