• צור קשר

ראיון עם ארנון אפרתי על המלחמה, הפציעה, השיקום והחזרה לחיים אחרים.

הראיון פורסם בעלון הקיבוץ בשנת 1994, עשרים ואחת שנים אחרי המלחמה.

אני רואה טעם לפרסמו שנית, בחלוף שבע-עשרה שנים נוספות.

דפני אסף



"סיימתי את קורס קציני החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) מספר ימים לפני המלחמה והייתי בשבוע

חופש של אחרי הקורס. לא הייתי ערוך למלחמה ולא מוכן לקראתה. ביום רביעי הגעתי הביתה

וביום שישי בערב כבר קראו לי להתייצב בג'וליס שהיה אז בית-ספר לשריון. משם נסעתי עם

חברי למיתלה, שם חיכינו להוראות. למחרת הגיע סיור של נגמ"שים עם חבר'ה שהכרתי מקורס

מ"כים. כל-כך בער לנו לפגוש את המלחמה שתפסנו אתם טרמפ ונסענו לאחד התעוזים להביא

אספקה. ישבנו שם בחדר הקשר ושמענו את המלחמה. את חיילי מוצב-המזח זועקים לעזרה

ומדווחים ששוחטים אותם ואת העורף עונה להם ש'כבר מגיעים', כשאנחנו יודעים שאף אחד לא

מתכוון להגיע. זה היה נורא.


   


חזרנו למיתלה, ואחרי עשרה ימים של תצפיות זזנו צפונה עם החטיבה של דן שומרון. עברנו

לצד המצרי (את התעלה כבר צלחו לפנינו) לכיוון העיר סואץ. הנגמ"ש שלי היה צמוד למח"ט

ולקצין המודיעין ששלח אותנו לצפות כל הזמן על התנועה באזור. תוך כדי נסיעה פגשתי את ירון

רם, שאז הכרתי רק מהכדורסל והימייה, עומד בתוך טנק כשראשו חבוש וחולצתו ספוגה בדם.

מאוחר יותר שמעתי אותו כל הזמן בקשר החטיבתי. עד לשלב הזה, למעשה, למרות שחטפנו

מדי פעם הפגזות, לא נמצאתי בתוך הקרב.




ב-21.10, שלושה ימים אחרי שעברנו את התעלה למצריים, החטיבה שלנו התגלתה על-ידי

חטיבת שריון מצרית והתפתח קרב רציני מאוד. הנגמ"ש שלי שהיה צמוד לקמ"ן החטיבתי נסע

לעמדת טילי דמה מצרית כדי לחפש חיילים וטנקים מצרים. ירדנו מהנגמ"ש והתחלנו לתצפת.

הקמ"ן צפה במשקפת למרחקים, ואנחנו בעיניים לארבעת הכיוונים. עמדנו כך כשעה כשלפתע

הרגשתי זרם חשמל נוראי ופגיעה חזקה באזור יד ימין. נפלתי על הארץ, עדיין לא כאב לי ואחרי

כמה שניות של התאוששות קמתי וראיתי שהיד שלי שמוטה לאחור ותלויה על השאריות

האחרונות שלה. תפסתי אותה ביד השניה ורצתי חזרה לנגמ"ש שם השכיבו אותי על הריצפה

ופינו אותי למרפאת שדה שהיתה תחת כיפת השמיים. עשו לי חבישה וקיבוע ולעת ערב

נשלחתי לרפידים ומשם לתל-השומר. במשך כל הזמן הזה לא איבדתי את ההכרה וניסיתי לברר

מה קרה לאלו שהיו אִתי בזמן הפגיעה. כל הזמן אמרו שכולם בסדר, אך מאוחר יותר התברר לי

שמהפגז שפגע בנו, עוד שני בחורים נפגעו. האחד בחזה, השני התעוור והקמ"ן נהרג.


את הכאבים הרציניים התחלתי להרגיש בהליקופטר, שם נתנו לי מורפיום ובפעם הבאה

שהתעוררתי כבר הייתי במחלקה האורטופדית בתל-השומר, אחרי ניתוח עם יד מגובסת עם

כאבים חזקים מאוד וחוסר יכולת להניע את האצבעות. אחרי יומיים התחיל לי חום גבוה ועל

הגבס נראו סימני אינפקציה. נלקחתי לעוד ניתוח לניקוי הפצע. הכאבים והחום הגבוה נמשכו

והחלישו אותי מאוד. כשניסיתי פעם אחת להתרומם כדי להגיע לשירותים התעלפתי בידיים של

האחיות. כך זה נמשך עשרה ימים עד לניתוח השלישי בו הגיעו הרופאים למסקנה שלא ניתן

להציל את היד. הנמק היה מפושט מדי וכל החזקה נוספת של היד היתה מסכנת את חיי.

בניתוח הזה הרופאים הוציאו אותי לחדר התאוששות, העירו אותי ודיווחו לי על המצב החדש.

אמרו לי שאין ברירה, צריך לכרות את היד. בתוך הטשטוש והעילפון בהם הייתי, לא יכולתי

לחשוב מה זה אומר ומה ההשלכות של הכריתה על העתיד. אמרתי להם שאם אין ברירה –

שיורידו. כשהתעוררתי מהניתוח הייתי בשוק מוחלט. הסתכלתי על צד ימין שלי ופתאום אני

רואה שאין שם שום דבר, רק תחבושות וכאבים ואני בהלם נוראי. זה היה הרגע הראשון

שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות ולתהות על מה שקרה לי ועל איך אני הולך לתפקד מכאן

והלאה. יום לאחר הניתוח ירד החום ומצבי השתפר בצורה ניכרת. למיטתי הגיע אדם עם

פרוטזה והסביר לי שזה לא סוף העולם. הסתכלתי עליו, ומתוך העירפול של הניתוח הבנתי שאני

נמצא במצב שלו וכך אצטרך לחיות את כל חיי. לאט, לאט, חִלחלה להכרה שלי גודל הבעייתיות.

איך אוכל בסכין ומזלג? איך אכתוב? אני ימני. הבנתי שעכשיו אני כמו ילד. מתחיל הכל מחדש.

עם כל הקושי וההלם של הקטיעה, השהייה בבית-החולים היתה עדיין חממה. היו הרבה

ביקורים והיתה אהדה גדולה. האחיות, שהיו רגילות למקרים סיעודיים מימי טרום המלחמה,

קיבלו לפתע חיילים צעירים ויפים ועשו הכל כדי לתמוך בנו. בין האחיות היתה אחת, הדס גל,

שלימים הפכה להדס אפרתי.

   

במיטות שלידי שכבו סמח"ט שנפגע ברגליו ונווט בחיל אוויר שנטש את מטוסו ושבר את שתי

ידיו. לשניהם היו מכוניות עם נהגים וכששלושתנו כבר הרגשנו טוב היינו לוקחים את אחת

האחיות (בדרך-כלל הדס) ויוצאים כל ערב לעשות חיים במועדוני לילה ומסעדות.

שלושה 'צלייגרים' עם פיג'מות וכיסאות גלגלים, מדדים ונכנסים פנימה. ושם, תמיד היו מרעיפים

עלינו אהבה, מושיבים אותנו בשורה הראשונה ומאכילים אותנו על חשבון הבית. כך זה נמשך

מספר שבועות. מבלים בלילות וישנים בימים.


כשיצאתי מהמחלקה האורטופדית, עברתי למחלקת השיקום, שם התאימו לי פרוטזה והתחלתי

בתרגילי פיזיוטרפיה וריפוי ועיסוק. במחלקה הזאת ראיתי אנשים שנפגעו קשה יותר ממני.

אנשים עם פגיעות ראש, עם אובדן של שתי רגליים, או רגל ויד. אך במצב הזה אתה לא חושב

על אחרים. נראה לך שהמצב שלך הוא הקשה ביותר. מכונס בתוך עצמי, חשבתי רק עליי. היה

לי המון זמן פנוי והמחשבות הציפו אותי. 'למה דווקא אני?', הרי רק לפני כמה שבועות הייתי

אדם שלם. החזרה לחיים הנורמלים הדאיגה אותי מאוד, בעיקר החזרה לספורט, לכדורסל

ולשייט. דברים שכל-כך אהבתי לעשות. בנוסף, הייתי שרוי באבל עמוק על חבריי הטובים

שנהרגו במלחמה.


   

כשחזרתי לשדות-ים התחלתי לחשוב מה אני, בחור צעיר, בלי יד ובלי מקצוע, הולך לעשות עם

החיים שלי. זאת היתה הנקודה בה החל השיקום האמיתי שלי. זה השלב בו אתה בוחר אם

להתמכר לפציעה שלך או שאתה קם ומתמודד עם הדברים. אני זוכר שיום אחד ניסיתי לתקן

בבית משהו  שבעבר הייתי עושה אותו בשלוש דקות. והנה, אני לא מצליח. זה היה משבר

נוראי. הבנתי שמעכשיו, כל דבר שעשיתי לפני-כן בלי בעיה, ייקח לי מעכשיו שעות. היו דיכאונות

והיו דמעות.


בשדות-ים, קיבלו אותי יפה מאוד, עזרו לי ולא נרתעו ממני, אך עם הזמן הרגשתי שאני נעזב.

אני שידרתי שאני מסתדר. הצגתי תדמית של בריא. הפגנתי חוזק. עבדתי במרצפיה ובג"ש,

ובעצם נשארתי להסתדר לבד. הקשיים וההתמודדות נשארו רק אצלי. את הבכי בלילה "למה זה

קרה דווקא לי" אף אחד לא ראה.   אז התחילו הקנאות. בחור כל-כך צעיר עם רכב וולבו פרטי

ועוד הטבות שהגיעו ממשרד הביטחון, כאשר באותם שנים רכב פרטי בקיבוץ היה דבר מאוד

יוצא דופן, דבר זה  גרר אמירות פוגעות  בעיקר מבני גילי,  שפגעו בי והחלישו אותי. 

הפציעה והנכות הנן דבר שלא נגמר לעולם. הכאבים לא נפסקים. הם מופיעים בעיקר בעונות

המעבר ובחורף, כשהגדם קר כי אין תחלופת דם. עם הזמן הופיעו  בעיות נוספות.של כאבים

והרדמויות  חזקות ביד הבריאה כתוצאה מעומס יתר. זה גרם לכאבים חזקים בזמן השינה,

הנהיגה, האכילה, ובעוד תחומים.


כתוצאה מכך נאלצתי לעבור ניתוח בכף היד הבריאה דבר שלווה בחששות רבות לפני הניתוח.

אם משהו יקרה בזמן הניתוח ותפקוד היד תיפגע.

 קטיעה של יד מעל המרפק היא פגיעה ביכולת המוטורית לכל החיים. עד היום אני צריך

להשקיע המון מחשבה בכל מיומנות חדשה שאני רוצה לרכוש. אין יותר פעולות אינסטנקטיביות.

 

מלחמת יום-כיפור, במרחק השנים, היא עוד פרק בחיי. שלב שעברתי ואחריו התחלתי חיים

חדשים. לא נשאר בי כעס. ברגע שהחלטתי שאני ממשיך לתפקד, השלמתי עם הנכות שלי.

בזיכרוני, המלחמה מנותקת מהנכות שלי. זהו פרק שכתוצאה ממנו השתנו חיי, אך עדיין פרק

עם התחלה וסוף. נכותי היא דבר קבוע ולתמיד. שנות נכותי כבר מונות יותר מהשנים בהן גופי

היה שלם וזהו הדבר היותר משמעותי.

 


אחרית דבר

17 שנים אחרי הראיון ו- 38 שנים אחרי המלחמה והפציעה, כאבי הפנטום הם אותם כאבים?

כן. אין שינוי. הכאב הוא למעשה במוח. יחסית לקטועים אחרים שאני מכיר אני לא סובל הרבה.

יש כאלו שאצלם הכאב מתמשך. אצלי זה בא בפולסים ודקירות חזקות וכואבות, אבל לא נמשך

לאורך זמן. מי שלא עובר את זה לא מסוגל להבין את עוצמת הכאב.

גם הפרותזה היא אותה פרותזה?

אני עם אותה הפרותזה שעשיתי ב-1976 בארצות-הברית. השכלולים של התותבות בידיים

מאוד מינוריים לעומת השכלולים הרבים שנעשו ברגליים. רק בעבודה אני עם הפרותזה אחרי

זה אני חופשי.

כשילדיך התגייסו, שלושתם לשירות קרבי, לא הרגשת שדי, שאתה נתת מספיק, שילמת את

המחיר?

כשהבנים הלכו לקורס טייס ושיר הלכה לחיל הים תמכתי בהם. למרות שבשיחות עם נכים

אחרים עלה הנושא של "האם לא שילמת מספיק". לטעמי, כל אחד (כולל ילדי נכים) צריך לתרום

לפי הכישורים והיכולת שלו. זה שאני נפצעתי ושילמתי מחיר מסוים בגופי לא קשור ליכולות

שלהם ולצורך של המדינה לקבל מהכישורים שלהם.

 


איך הגעת להישגים הגדולים בשייט?

מיד אחרי הפציעה חזרתי להפליג בשייט תחרותי בסירה מדגם בהולנדי מעופף. באותה תקופה

הייתי מאוד יחודי בשייט התחרותי בארץ.

שנולדו הילדים עשיתי הפסקה בשייט, וב-1997 התחילו תחרויות של שייט נכים בעולם. חזרתי

בצורה מסיבית ומקצוענית דרך עמותת "אתגרים", להתחרות בשייט מחדש.

העמותה עוסקת בספורט חוץ מועדוני. הפעילות העיקרית היא עם ילדים נכים. בעמותה עוסקים

בענפי ספורט שונים: שייט. סקי מים, סקי שלג, צלילה, קייקים, קרטינג, אופני יד למשותקים,

מחנאות לילדים,ועוד.

בעמותה הכרתי את שותפי לשייט, דרור ובני, אתם אני מפליג על דגם "סונר". השייט הוא חלק

מאוד נכבד מהחיים שלי כשהתכנית השנתית סובבת סביב האימונים, התחרויות והשמירה על

הכושר הגופני.


 יש לנו (לשלישיית השייטים) כבר מספר לא

מבוטל של שיאים שהגדול בהם הוא הזכיּה

במדליית הזהב באתונה שם הרגשתי על

פסגת העולם. כשזכינו, לא חשבתי על הפציעה

והנכות, רק על הזכיּה. נכון שללא הנכות לא

הייתי מגיע לזה. אבל ברגע שנכנסתי

לסיטואציה רציתי להגיע לטופ של הטופ.
 


עכשיו אנחנו רוצים לשחזר את ההצלחה ומתמקדים באימונים בתקווה לזכיה נוספת בזהב

באולימפיאדת לונדון.


סה"כ 2 תגובות לכתבה זו

2.

עברתי אתך הרבה מאד שלבים מהסיפור מעלה.. ידידי ועדיין אני מתרגש עד דמעות .. אוהב המון המוןהמון

מיקי גל, 11/10/2011

1.

ארנון האלוף

roni, 06/10/2011
   להציג שם

אין לשלוח תגובות המפרות את תנאי השימוש של מעגן מיכאל לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

שדות חובה מסומנים ב*