שנים רבות לפני שהוילה המפוארת והמאובזרת בנוה אילן רושתה במצלמות מבפנים ומבחוץ וקורא לה בשם הספרותי "בית האח הגדול", ולפני שהאיים ברחבי הגלובוס הפכו לאתרי צילומים של נשים וגברים בבגדי מינימום מאותגרים תחת השם "הישרדות" – היה היתה כיתה קיבוצית אחת, מקרית, שבליל חנוכה התרוקנה מיושביה בני האנוש הקטנים, ונותרו בה רק החפצים הדוממים ובעל חיים אחד, שבדומה לאגדות הם מתעוררים לחיים כשהילדים הולכים לישון.
המספר האלתרמני רב הדמיון הכניס מצלמות נסתרות לקירות הכיתה והמשורר תיאר בהומור ובלשון מושחזת את מה שראה שם.
בתכניות הריאליטי שייולדו 60 שנה מאוחר יותר, ייזמו המפיקים את התככים והמשחקים שכאן בסיפור הם אותנטיים וספונטניים, מה שנקרא בשפה המקצועית – "לא נגענו". התמימים יאמינו.
לכל אחד ממשתתפי הניסוי שנסגרו מרצונם או שלא מבחירה בליל סערה באי או בכיתה יש שם, תגית של אופי שמתמצה בשם תואר אחד או שניים ותפקיד חברתי אותו הוא מייצג. הרי הוא לא שם במקרה. אחד אחד או שנים שניים, כתאומים, הם הובאו לאי או לוילה, להראות למציצנים איך ינהגו במקרה ש...
האקשן יתחיל כאשר כל המשתתפים יהיו מוכנים על המגרש, אבל זה לא מספיק: רצוי גם להוסיף קריין עם קול דרמטי, שיוסיף וילבה בתאוריו את ההתרחשות, ולאוירה רווית המתח כדאי לצבור גם אפקטים קוליים: ליל סער, רוח נוהמת, דלת חורקת... ואין נפש חיה מסביב. תסריט אימה לליל חורף קר ומסוגר:
שקט, חושך, אין אדם.
כלי הבית לבדם -
רעדו כולם ביחד
קצת מקור וקצת מפחד… ועכשיו, כל מה שנדרש הוא "טיזר", גירוי קטן. והמשחק יתחיל: משתתף אחד שיתסיס, יגרה או יקרא תגר על הקבוצה, והוא ייענה על ידי מי שרואה עצמו מנהיג פוטנציאלי. או שהמנחה מטיל על החבורה משימה, אחרי שחילק אותה לשתי קבוצות. כך ישסה אותם זה מול זה.
עד אשר הגיע קץ -
השעון לבו אימץ
וקרא בקול ברזל:
- מה זה פה, לעזאזל ?!
מי אתם? כלים כבודים
או סחבות וסמרטוטים ?! ועל כך בא המענה המתבקש:
ויתעוררו כולם
ויריעו בקול רם:
"שתוק טיפש, אמרת שטות
בעצמך אתה סמרטוט!"
אנחנו, הצופים, רוצים לראות דם, ולזהות ללא קושי מיהו הציני, מיהו הפראייר, מי יהיה המרוויח והאופורטוניסט, מי החתיך עם השרירים שהנצחון בא לו בקלות, מיהו הבכיין, מי זה שקל לחמם ולהצית אותו ומי זה שיישאר "נקי" וישקיף על הכל מהצד.
ואכן, החבורה מתפקדת על פי התגים שהמפיקים הדביקו להם מראש, אם במשימות ובמשחקים ואם "בחיי היומיום". כך קורה גם באותה כיתה בסיפורו של אלתרמן. אין הפתעות. שעון המטוטלת, סמל החכם האירופאי והזקן, שזמנו עבר, לקח את תפקיד המתגרה המרגיז והצית את אש המשחק, או אם נרצה, את אש המרד. המטאטא מכריז על עצמו זקן שבט אלטרנטיבי, ומחלק את התפקידים, בדיוק כמו באי. מהפופולאריים ביותר - ועד לאחרונים שנשארים כסרח עודף. ראשון, הפרימוס, הרי הוא החתיך, הרווק, "המדליק". תפקיד ראשי – יהודה. אחרים, הצברים, זוג הישראלים החדשים, "העוקצנים", עם ההומור, הם ה"שווים" מהסיירת. המשפך – מחובר לצד הנשי שבו, הוא מזיל הדמעות, מקומו לא ייפקד בשום תכנית מציאות.
ומהצד היווני – האמיצים בעלי הבטחון העצמי שאין להם אלוהים – הכסאות. עם רגליים על הקרקע! הקומקומים – אלה עם האף למעלה, והפראייר הקרבן, בא בדרך כלל מן הפריפריה, וכאן, מהפינה של החדר – הכלבלב.
הכלבלב בכה, ילל,
גם ניסה לשרוט, לנשוך,
אך מאומה לא הועיל
- שתוק פחדן, עלה ומלוך!
התרגז עליו הפיל -
אם לברוח תנסה
יקשרוך לכסא!… המשחק מתחיל בצעדים קטנים ומהוססים ולאט לאט מגביר. מהומה רבה על לא דבר. בשביל המשתתפים – זו מלחמה של ממש. רצינית ביותר. ואין תכנית ריאליטי שלא תתפאר בכמה מריבות מנופחות ומצולמות שייזכרו לדורות, בהם מעורבים ומתחככים אברי גוף מלווים בקולות, דיבורים ופרשנויות:
כל הבית התמלא
מן היסוד עד הטפחות
קול שמחה וקול ילל
קול רינה וגניחות! ותקום ערבוביה,
מין בלבול שכזה,
ראש בראש, יד ביד
וחזה מול חזה! והצופים – נהנים וצוחקים. פער שהוא נחמד כשמדובר במסכת ההיתולית סאטירית הזו, אך מסוכן ונפיץ כתופעה חברתית כשמדובר בתכניות הריאליטי שנפוצו כפטריות אחרי חנוכה. והנס? נס שהסיפור הזה שכתוב בשפה האלתרמנית שאינה נגישה לילדינו דוברי העברית השטוחה והעניה, גורם עדיין הנאה לכל ילדי ישראל שמצטטים משפטי מפתח ממנו… לשמחת ההורים!!!
|