רגע לא כל כך מצוי של שיחה מלב אל לב בין שני הגדולים שלי, שאז היו הרבה יותר
קטנים - ובכל זאת הצליחו להפתיע. זה היה לפני מספר שנים, קצת אחרי חנוכה, לפני
שהגנים התמלאו בציורים של עצים ופירות, והבכורה שלי שאלה אותי איזה חג עומד
לבוא עכשיו.
"איזה כיף! אתה יודע, איזה כיף!" אומרת הגדולה בהתלהבות ובדרמטיות אופייניות.
"מה קרה?" שואל אחיה, שתמיד רוצה גם הוא להיות בעניינים.
"תכף יהיה דובי שבט."
"אה! נכון! דובי שבט!" ואחרי כמה רגעים, "אהה, ומה עושים בדובי שבט?"
"לא יודעת. אבל איזה כיף נכון?"
"בטח, דובי שבט. אבל איזה מין דובי זה, למה קוראים לו שבט?"
בתור זאת שאמורה להיות הגדולה והיודעת, היא התחילה להרגיש לא נוח לגבי המידע
החסר, ומייד הגיעה אלי בריצה לברר יותר פרטים לגבי הדובי. הרבה זמן לקח לי להבין
את פשר השאלה: "אבל אמא- למה זה דובי?"
ואני, כמו כל עקרת בית טרודה, לא התעמקתי יותר מידי והימהמתי איזושהי תשובה לא
ברורה. השאלה חזרה על עצמה שוב ושוב: "למה זה דובי, למה זה דובי?"
"מי???" שאלתי בקול כזה ששמור לרגעים עצבניים במיוחד.
אבל היא כבר מכירה את אמא שלה, ולכן המשיכה לשאול במלוא המרץ: "איזה דובי זה
שבט? איזה מין דובי הוא?"
רק אז, מבעד לערפילי הכביסה והכלים, חדרה אלי השאלה של הבת שלי, והצלחתי
סוף סוף להבין על איזה "דובי" מדובר. היה לה קצת קשה להאמין ולהבין, שזה בכלל
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.
בסוף, אחרי התעמקות ומחשבה, היא באה אלי, כולה מלאת רחמים: "איזה מסכנים
העצים. במקום שיהיה להם ראש השנה כמו לנו, בקיץ, כשחם ונעים, יש להם ראש
השנה כשקר להם ואין להם בכלל עלים, ויורד עליהם גשם כל הזמן, ודווקא אז יש להם
ראש השנה. למה לא עשו להם את ראש השנה איתנו ביחד?"
זאת כבר היתה שאלה לאבא, ומכייון שגם אני הצטרפתי לשאלה, קיבלתי הסבר
שמתאים לגדולים.
"בדיוק בט"ו בשבט, גילו חז"ל, זה הזמן שבו מתחילה החניטה בעצים - זה הרגע שבו
מתחיל התהליך של גדילת הפרי. ויש כאן סוד גדול, משום שאם מסתכלים על העצים
בזמן הזה, נראה שבאמת אין כאן כלום. עץ ערום שעוברים עליו כל מיני קשיים- גשם,
רוח, קור. אין לו שום דבר עליו- לא פירות, לא פרחים, אפילו לא עלים! ודווקא ברגע
הזה, בתוך שיא החשך - מתחילה גדילה פנימית שבסוף גם תניב פירות.
אותו דבר גם אצלנו. בני האדם טועים וחושבים, שרק מי שרואים אצלו תוצאות, רק מי
שנראה יפה ופורח עם פירות מתוקים ראוי להערכה, ומי שלא הולך לו- ודאי כבר לא ילך
לו לעולם. לכן בא ט"ו בשבט ללמד אותנו מוסר חשוב, שלמרות שיש חורף מלשון
חרפה, ובן אדם צריך לעבור הרבה חרפות וחרפות וקשיים, דווקא בתוך החשך הפנימי
שלו מתחיל התהליך של הגאולה, תהליך שבסופו גם יביא פירות. וגם אם לא מצליח לו,
והוא מנסה ומנסה ועדיין נשאר קירח- אם יחזיק מעמד, כמו עץ, ייאחז בשורשים שלו,
בסופו של דבר יצמח ויפרח כי בעצם למרות שהוא לא רואה כלום - משהו בתוכו גדל כל
הזמן." |