קשה להיות ים / הרהורים מודרניים בעקבות שירו של אלתרמן
מאת אורית רון
עוֹנַת הַרְחִיצָה בְּתָקְפָּהּ וְהוֹדָהּ.
בָּאִים וּבָאִים וּבָאִים...
הַיַּם מִתְפַּקֵּעַ מֵרֹב עֲבוֹדָה,
מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ בַּסְּלָעִים!
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הָעִיר מִתְקַהֶלֶת,
רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, דּוֹרֶשֶׁת: - עֲבוֹד!
אַמְבַּטְיָה לָאֵם וְאַמְבַּטְיָה לַיֶּלֶד,
גַּלִּים לִרְכִיבָה לַדּוֹדָה וְלַדּוֹד!
לַשַּוְא מִתְחַנֵּן הוּא: - אֲנִי לֹא הִסְכַּנְתִּי...
לַשַּוְא יִתְיַפֵּחַ: - אֵין כֹּחַ לִסְבֹּל...
אֲנִי, רַבּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי,
אֲנִי יַם תִּיכוֹן, לֹא קָטָן לֹא גָּדוֹל...
אַךְ מִי זֶה יִשְׁמַע עוֹד וּמִי יִתְבּוֹנֵן עוֹד?
סָבִיב צֶ'מְפִּיוֹנִים מִכָּל הַגִּילִים.
בְּפִי כָּל מַצִּיל צוֹרְחוֹת עֶשֶׂר סִירֶנוֹת
וּלְכָל בָּחוּרָה עֲשָׂרָה מַצִּילִים.
הָעוֹר מִתְקַלֵּף בִּרְתִיחַת שֶׁמֶן זַיִת,
תֵּבֵל הֲפַכְפֶּכֶת גּוֹעָה וְהוֹמָה.
דַּיָּר מְטַפֵּס עַל גַּבֵּי בַּעַל בַּיִת,
"גָּזוֹזְנִיק" חוֹתֵר אֶל חַיֵּי אֲדָמָה...
וְאִמָּא צוֹעֶקֶת: - אֲבוֹי, אֵיפֹה אַבּא?!
וְאַבָּא עוֹלֶה כְּמוֹ וֶנוּס מִתְּהוֹם...
וְקוּרְדִּי וְגוֹרְגִ'י וְיֶקֶה וְצַבַּר
ו"אֶסְקִימוֹ קַר רַק הַיוֹם"!
וְגַל אֱלֵי גַּל מְנַהֵם: - בָּא הַקֵּץ...
אֱחוֹז בִּי כַּהוגֶן, אחוֹזָה!
כָּשַׁלְתִּי, עָיַפְתִּי, אֲנִי מִתְנַפֵּץ...
הָעִיר נִטְרְפָה בּפְסִיכוֹזָה!
בּלַּיְלָה הַיַּם בִּכְאֵב רֹאשׁ מִשְתַטֵּחַ,
נוֹאֵק, מִתְהַפֵּךְ מִצַּד שְׂמֹאל אֶל יָמִין...
וּבוֹלֵעַ עוֹד יָרֵחַ
כְּטַבְלַת "קָלָמִין".
קשה להיות ים בחופש הגדול. אילו היה עיתון "לים" בעריכת מרינה מקסימילים... משהו, נאמר, היתה לו במה להשמיע בה את קולו. להרגיש כל הפחות שהוא לא לבד, למצוא תמיכה. וככה – מי מקשיב לו? מצבו הולך מדכי אל דכי, הוא שותק ובולע, אבל החופש רק מתחיל, ואם זה ככה יימשך – הוא יתפקע וישתגע.
קשה להיום ים בחופש הגדול. אם אתה ים ואם אתה פנוי וכבר שם – מצפים ממך שתכיל את כולם. התפקיד שלך הוא להרגיע. להיות תכנית כבקשתך. מפיק. פעיל, יוזם, מבריק, יצירתי, קוסם, מציע. לקבל בזרועות פתוחות את כל מי שמגיע. כמו שהוא. לא להיות מחנך. להיות סבלני, לחייך, לשכוח שיש לך חיים. לתפקד כמו קפיטן, שכבר צלח וכבר גבר, וקייטנה לגדוד אצלו? עניין קטן.
אילו היה הולך לטיפול, היה הפסיכולוג, המאמן, הנני, המתקשרת אומרים לו כך: תשמע, חביבי, ים יקר, יש לך בעיה רצינית של גבולות. אתה מאפשר לכל מי שרוצה לפלוש ככה אל המרחב הפרטי שלך? הגוף שלך כבר נותן בך אותות: סכנה ברורה ומיידית של חולשה והתייבשות או מאידך של הצפה. חייב לשים לב לתופעות הפיזיות האלה!!!
שים לב, אתה כבר לא צעיר. בגילך ובעיקר בעונה הזו של השנה אתה סובל מגלי חום, אתה חייב לקחת גם זמן למנוחה. לייצר שקט ומרגוע. "מדיניות הדלת הפתוחה" – לא לגילך ולא בשבילך. ואחר כך לדפוק את הראש בקיר ולקחת תרופות כשאף אחד לא רואה? נו, באמת... מה נראה לך, שאת הפריחה והעצבים אתה באמת יכול להסתיר?
מותר לך וזו חובתך לקחת אחריות, לשלוט במרחבים שלך, למען הנקיון והבריאות הנפשית של המצולות. כדי לשדר שלווה ואהבה מהקרקעית ועד לאדווה - תגיד אתה מי בא, מתי, לכמה זמן יכולים להישאר ומתי בדיוק אתה נח. ואז תוכל לישון בלילה, ולא ישמע עוד אף משורר איך בחופש הגדול אתה סובל כל כך, סובל כמו סבתא ששובקת, כמו אמא שעוד רגע מרימה ידיים, כמו מדריך בקייטנה, סופג ונאנח.
לסיכום, זו עצתי, אם תרשני לעוץ: שמור על הכוחות, האופק עוד רחוק. למי מועיל ים בחופש הגדול, או לחילופין סבתא בקיבוץ, אם כבר אחרי חודש הם סחוטים ומרוטים וצועקים "אס או אס" עם הלשון בחוץ?
השיר נכתב ביזע תל אביבי נטול מזגן ב1934 והוא שופע הומור אלתרמני, שמי כמוהו יכול היה למצוא את החיוך בתוך התוהו ובוהו ההיסטרי, כמי שמוצא את הילד או את הנעל בחידונים המצויירים העמוסים פרטים.
מפעים ומקסים לראות איך אלתרמן מלהטט גם בלהט הקיץ בשפה העברית וסוחט את חינה ואוצרותיה עד אינסוף. העין והאוזן לא שבעה. בתוך הרעש הנורא שהוא מתאר פה, העברית של "האלוף נון", שם העט שבו השתמש, נשמעת כמנגינה ערבה מאין כמוה.