יום המזל שלי
אפשר להגיד שזה התחיל בדברים הקטנים. אפילו לא שמתי לב לזה ברגע הראשון. לא שזה אומר משהו, כי ברוב המקרים אני לא שם לב לכלום. קמתי, שזה כבר משהו חיובי לפתוח איתו את היום על רגל ימין, ועוד בזמן (נכון לשעון קיץ, לפחות). אח"כ זה המשיך בפרוצדורות הרגילות של הבוקר, רק שהכל הלך טיפה יותר חלק. לא הייתי צריך לחכות 10 דקות כדי שהמים במקלחת יתחממו. לבשתי את המכנסיים נכון על הפעם הראשונה. בקיצור, כל הדברים שלוקחים אותם כמובנים מאליהם.
עד אמצע הבוקר כבר הייתה תחושה חיובית באוויר. השרשרת של האופניים לא נפלה אפילו פעם אחת בדרך למגרש החניה ולשם שינוי הברקסים עבדו ככה שלא נתקעתי בעץ. לאילו שלא כל כך זוכרים מה זה אופניים זה הכלים הדו-גלגליים המיושנים האלה שהיו פעם לפני המצאת הקלאבקר. כיום, ניתן לראות תמונות של זוגות אופניים בארכיון של הקיבוץ לצד הגרמופון, גבעת הארנבות, שקיות הניילון ו...אבק, בעיקר.
ככה התקדם היום, ולאט לאט זה התגבר. בדרך ללימודים בחיפה, באופן מופלא כל הרמזורים היו ירוקים. אפילו לא עצרנו לשנייה. ושלא נדבר על החנייה שחיכתה רק לנו ממש בפתח הבניין (מה? דיקן הפקולטה? נאא... אני לא מאמין שהוא יגיע היום). רגליי לקחו אותי בקלילות. ענן של טוב ריחף מעל ראשי.
משם הכל כבר תפס תאוצה. עונת הצנוברים בקמפוס שהחלה מוקדם השנה, מרק הצנוברים החם בקפיטריה, המורה למתמטיקה שפיתח אלרגיה פתאומית לצנוברים 10 דקות לפני השיעור, המבחן שהתבטל עקב היעדרותו של המורה. התחלתי לחשוד שמשהו לא מתנהל היום כשורה. אולי מישהו התבלבל? מה שזה לא היה, כבר לא יכולתי לעצור את זה. והאמת היא שגם לא ניסיתי.
מצאתי עצמי משוטט ברחבי האוניברסיטה כאשר חלפתי על פני דוכן של חברה כלשהי שערכה הגרלה של 'פלייסטיישן נייד' לרגל איזה יריד תעסוקה. לא חשוב שהיריד הזה בכלל לא היה בשביל סטודנט פעור משנה ראשונה כמוני, אלא לאלה שמסיימים את התואר ובאמת מחפשים עבודה. אבל הייתה לי הרגשה שיהיה בסדר. משהו אמר לי שהיום זה לא יום רגיל. הגורל אחז בידי בחוזקה ומשך אותי בפראות לעבר הדוכן. אז זרקתי את השם לתוך תיבת ההגרלה הגדולה והלכתי.
אני לא יודע איך להסביר את זה אבל פשוט ידעתי שאני הולך לזכות. זו לא הייתה שאלה של אולי יש סיכוי. זה היה וודאי. אני אנצח. למה? לא יודע. בטבעיות ביקשתי כבר מראש מהקולגה שלי לשמור לי מקום בשיעור של 14:30 כי אני באותו הזמן, כמובן, אצטרך ללכת לאסוף את הפרס. והסברתי לה גם איזה תזמון מושלם זה כי אנחנו בדיוק מחפשים עוד שותף (או שותפה, עדיף רווקה, שקטה ושאוהבת לשטוף כלים) לשכור דירה בחיפה ועכשיו כשיהיה לנו פלייסטיישן אז מי לא ירצה לעבור לגור איתנו? כי הרי, מציאת שותף (או שותפה, עדיף רווקה, שקטה ושאוהבת לשטוף כלים) זה בכלל כבר לא שאלה של מזל. זה שאלה של פלייסטיישן. וכולם יודעים שפלייסטיישן לא שואל הרבה שאלות.
ובאמת, הטלפון המיוחל לא אחר לבוא (אני, לעומת זאת, כן הייתי מאחר, מזל שאני לא טלפון). "שלום, עידו? אנחנו שמחים לבשר לך שזכית בפלייסטיישן נייד". ניסיתי להישמע נלהב כדי שלא יעלבו אבל בתכלס, אני חיכיתי לטלפון הזה כל היום. מבחינתי, כבר על הבוקר הם יכלו לתת לי את זה וגמרנו. אבל כנראה זה היה יוצא קצת ברברי מצדי אם הייתי בא אליהם ומייד דורש את הפרס. מצד שני אני ידוע לשמצה כבחור קצת ברברי, אולי חוץ מכשסבתא באה לאכול, כי אז באמת אסור לאכול עם הידיים וצריך ללעוס עם פה סגור.
זהו, עכשיו זה הוכח. היום זה יום המזל שלי. וברגע שהבנתי את זה, חלף לי בראש לעשות את מה שכל אחד היה עושה ביום כזה... "חיש-גד אחד בבקשה ועוד איזה עשר ככה, אם את כבר שם. תודה". התחלתי לגרד את הכרטיסים בטירוף. היד שלי זזה בכוחות עצמה תוך כדי שהעיניים שלי יוצאות ממקומן בלהט הזכיות. קהל קטן התקבץ סביבי והריע. מישהו אפילו כתב חמשיר. אולי ישמיעו אותו בגלגל"צ, אם הוא יכנס ל-
playlist הצפוף של חמשת השירים שלהם, או שבדיוק שמים שוב את ריאנה או מישהו זוועתי אחר. "אמברלה אלה אה אה..."
ידעתי שמצבי טוב אבל הרגשתי שאני יכול יותר. אז הלכתי על בטוח, אחת ולתמיד, וקניתי לוטו. די הרבה לוטו, למען האמת. עד האגורה האחרונה, זאת אומרת. אני מודה שיתכן ונסחפתי קצת, אבל לא כל יום זה יום המזל שלי. צריך למצות, הרי אני לא יכול הפסיד. לא היום... היום... היום? לא!!! נפלתי על ברכי לקול זעקה נואשת. ההגרלה בכלל רק ביום שבת!
הזכייה ב'פלייסטישן הנייד' זה אמיתי, השאר לא ממש (עדיין לקח 10 דקות עד שהמים שלי התחממו, למשל).
שיהיה לכולם סופ"ש נעים ורק מזל טוב,
עידו שנפס.