| כתבתה של גלי שוקרון מתוך עלון 3336 מתאריך 29.3.2024 |
מירי ושאול קולניק ביחד כבר מעל עשרים שנים, יותר זמן ביחד מאשר בנפרד, מגדלים שלושה ילדים, ובדומה למשפחות רבות בארץ, מעולם לא נאלצו להתמודד עם אתגרים כמו אלו של התקופה הנוכחית.
שאול שירת בסדיר במיתר וסיים בדרגת סרן. לאחר מכן שירת בימ"מ קרוב לעשר שנים, וסיים את שירותו שם עם לידתה של רומי, ביתם השנייה.
שאול: השירות בימ"מ למעשה פוטר אותי ממילואים, אבל בעקבות בקשה מהשייטת, הגעתי לעשות שם הדרכות בנושא הטרור, ונשארתי בתחום במשך שלוש שנים, ואף הצטרף אלי חבר, נמרוד איסטון (מנהל החקלאות ובן זוגה של ליאור איסטון) ועוד חבר קרוב מהצוות בימ"מ. בהמשך צורפנו לגדוד מילואים של השייטת במקרה של אירוע חירום כמו מלחמה, יחד עם שאול רוטמן מהקיבוץ.
07/10
מירי: הילדים שלנו כבר יחסית גדולים, כך שהבוקר של שבת מתחיל רק בסביבות 8-9, ובאותה שבת אני נשארתי עוד לישון, ושאול קם לפני. הוא העיר אותי ואמר לי 'יש מלחמה'. פתחנו טלוויזיה בסלון, שאול התחיל סבב טלפונים ותוך חצי שעה הוא כבר יצא. כשהילדים התעוררו הוא כבר לא היה בבית. רק למחרת התחלתי לעכל ולהבין מה קורה.
שאול: נסעתי ישר לעתלית, הבנתי שזה אירוע בסדר גודל אחר. הוצאנו את כל הציוד שהיה לנו סיימנו התחיילות וארבעה צוותים ירדו דרומה, בלי לדעת מה בדיוק הולך שם. השלב המשמעותי הבא היה עם הכניסה הקרקעית, שם המשכנו לעבוד עם הצוותים של היחידה. מאוד עזרה לי העובדה שהייתי עם חברים מהימ"מ, שהם חברים טובים, יש לנו כבר היסטוריה משותפת ועבדנו יחד. זה נתן לי הרבה מאוד שקט, להיות עם חבר'ה שאני סומך עליהם בעיניים עצומות.
בסוף מתרגלים להכל?
מירי: כששאול היה בימ"מ, רוב השנים עוד לא הייתי אמא, וזה היה שינוי מאוד משמעותי עבורי. שאול כבר לא שם הרבה מאוד שנים, זה כבר מזמן לא השגרה שלנו, ואי אפשר בכלל להשוות את זה למה שקרה וקורה עכשיו בעזה.
שאול: חשוב לי מאוד בהזדמנות זו להודות לחגי נתיב, רועי פוקס עידן לין וכל חברי כיתת הכוננות. הידיעה שרועי תופס את מקומי בפיקוד על כיתת הכוננות, ויש פה צוות מיומן שמסוגל להתמודד עם כל תרחיש אפשרי, נתנה לי ביטחון שדואגים למשפחה שלי ולקיבוץ. התחושה שלי ב-7.10 היתה שהבית לא חסין והכל יכול לקרות.
שגרה
מירי: בשבועיים הראשונים הייתי מוכוונת לילדים, ועשיתי הכל כדי להיות פנויה ולהכיל אותם. אני לא אדם לחוץ באופן כללי, כך שאני חושבת שהצלחתי בסוף לנהל את השגרה. לא התעלמתי מהסכנות הפוטנציאליות, אבל גם לא הייתי בלחץ. כל עוד שאול לא נכנס לעזה הצלחנו יותר לתקשר, שלחנו הודעות, דיברנו בטלפון כשיכולנו.
הכניסות לעזה כבר שינו את כללי המשחק. זה ניתוק מוחלט, אין לך מושג מה המצב שלו, גם אם היו שולחים לנו הודעות שהם בסדר מידי פעם, אי אפשר להפסיק לחשוב, מה קרה אחרי שההודעה נשלחה? ואין שום מושג מתי הוא יגיע הביתה. בכל הזמן שאנחנו יחד מעולם לא היינו במצב שאנחנו לא יכולים לתקשר תקופה כזו ארוכה.
שאול: תיארתי לעצמי שאי הידיעה קשה למירי והיא לא יודעת מה קורה איתנו אז מצאתי כל מיני דרכים יצירתיות, כמו למצוא טלפון לוויני של אחד הקשרים, או להתקשר לפקידת מבצעים דרך טלפון אדום ולבקש ממנה שתתקשר למירי ותחזיק את הטלפון הפוך כך שנוכל לדבר.
רגעים קשים
שאול: לי היה הכי קשה הפרידות בסיום החופשה בבית, כשצריך שוב לעזוב ולהיפרד מהילדים. המחשבות לא מפסיקות לרוץ בראש, ורק רציתי לגמור עם זה ולהתרחק.
מירי: היו רגעים קשים עם הילדים, הצורך להכיל גם אותם עם הקושי והדאגה, העומס בעבודה, ההיעדרות המתמשכת של שאול. גל, הבכור שלנו מאוד הושפע מהמצב, ונועם, הקטן שלנו, כל הזמן בדק מתי המלחמה מסתיימת ואבא חוזר.
השחיקה המשמעותית היתה כשהמצב נמשך והיה נדמה כאילו כולם חוזרים לשגרה, ורק אנחנו עוד מתמודדים עם כל המורכבות הזו של הלחימה וההיעדרות של שאול.
תמיכות
שאול: החוויה שלי מאוד שונה. הייתי עם חברים טובים שלי, היה לנו הווי משלנו. במידה רבה, יש משהו יותר קל בלהיות בעזה, בלחימה, העשייה עושה לך טוב. גם השירות בימ"מ עזר לי לעשות מעבר קצת יותר חלק בין האזרחות לחיול, למצב של לחימה. זה לא היה זר עבורי.
מירי: בתקופה הראשונה הקיבוץ מאוד עטף ונתן תמיכות שהיו מאוד משמעותיות, החברות שעזרו והתעניינו, אפילו הודעות של 'מה נשמע?' נתנו הרגשה שדואגים לי. תמיד אמרתי איך אני מרגישה, גם כשהיה רע, וידעתי לבקש עזרה. יש לי שתי חברות טובות מתל אביב ואנחנו תמיד מתקשות להיפגש, וכשכתבתי להם שאני לא בטוב, הן פשוט התייצבו בשישי בבוקר, וזה היה ממש אוויר לנשימה. המשפחה של שנינו היתה משמעותית גם כן, ידעו להתייצב ולהיות שם עבורנו בכל מה שהיה צריך.
העבודה היתה קרש הצלה מבחינתי, האפשרות לחשוב על משהו אחר ולא לשקוע במחשבות על הגרוע מכל. לא תמיד היה אפשרי להתנתק מהמציאות, אבל האפשרות להדחיק ולעסוק במשהו אחר נתנה גם קצת אורך רוח.
תן לי דקה להתרגל אליך שוב
שאול: סיימתי בעצם את פרק המילואים האחרון ב-18/02. היה מוזר לחזור הביתה. הרבה דברים נראים פתאום תפלים, קצת חסרי חשיבות. מעבר חד ממצב של כוננות ודריכות, דאגה קיומית לחיים, ל-להיות במקום בטוח ומוכר. עוזר לי מאוד לדבר עם מירי, אני משתף אותה כמעט בהכל. היא מקשיבה, מתעניינת ושואלת שאלות, היא לוקחת חלק יחד איתי במשא הזה.
מירי: השיתוף מחבר בינינו, מאפשר לי להבין איפה שאול נמצא ולהיות שותפה שלו. הסיטואציה הזו של המרחק והסכנה קירבה בינינו, גורמת לנו להתמקד בטוב, במה שחשוב.
שאול: עם הילדים לקח לי גם זמן להתרגל מחדש. בהתחלה עוד הייתי בראש של הלחימה, של הצבא. הכל היה קצר וחסר סבלנות.
הפער בין שני המקומות מצריך זמן הסתגלות, להתרגל מחדש להתנהגויות אחרות, ולכל אחד לוקח זמן אחר לעשות את המעבר הזה. אני חושב שהטראומה הקולקטיבית הזו בסוף מאוד מחזקת את התא המשפחתי, וגם את היחד שלנו כעם. אני יודע שמירי התמודדה בצורה מדהימה ומעוררת הערכה, וזה אפשר לי להיות מרוכז במשימות שלי. הקרדיט האמיתי בעיני הוא שלה, אי אפשר להיות פנוי בראש ללחימה אם הבית והמשפחה לא מטופלים. זו לא קלישאה, זו המציאות.
איפה הסוף?
שאול: כרגע כל הצוותים שלנו התחלקו לשלוש קבוצות ואנחנו בסבב - שלושה שבועות מילואים/ חודש וחצי בבית. אלו החיים שלנו כרגע, לנסות להסתגל כל פעם מחדש, וכשמתגייסים - הכל מתהפך שוב.
מירי: אני אוהבת לתכנן תוכניות וזה משאיר לי מרווח מאוד קטן, הכל צריך להיות בהתאם ללו"ז הצפוף, כי ברגע ששאול חוזר למילואים - הכל נכנס להמתנה ושוב יש אי וודאות אחת גדולה. התרגלתי להרבה דברים, גם לזמן לבד, וגם לחזור להיות זוג ומשפחה שוב, אבל חוסר הוודאות והעובדה שאי אפשר לתכנן מאוד קשים לי.
שאול: אני פחות מתרגש מחוסר הוודאות, אוהב את הספונטניות. יש לי תחושה חזקה של שליחות. אני מרגיש שפגעו לנו בבטן הרכה ואני רוצה לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור. אם לא הייתי בעשייה זה היה מתסכל אותי מאוד, הרגשתי שאני חייב להיות חלק מזה ובווליום הכי גבוה שאני יכול. מאוד חימם לי את הלב לשמוע את כל השמות של החברים מהקיבוץ שהתגייסו, מכל הגילים. לדעת שכולם מרגישים את תחושת השליחות הזו.
תודה למירי ושאול, על השיתוף הכנה והמרגש. ותודה גדולה ומיוחדת על המאמץ שלכם באופן אישי וכמשפחה, להיות חלק ממערך הלחימה והתמיכה בו לטובת כולנו.