| גלי שוקרון |
(מתוך עלון 3340 מתאריך 3.5.2024)
בימים קשים אלו, משתפת אותנו דורית גרה בסיפורה המדהים של אימה היידי, כיצד הצליחה לשרוד ולבנות מחדש את חייה חרף קשיים אדירים, וכיצד סיפורה משפיע על דורית עד היום.
הסיפור של היידי
אמא נולדה בעיירה יהודית דתית, על הגבול שבין הונגריה לצ'כיה. לאימה, סבתא שלי, היו 12 אחים, ונולדו לה שלושה ילדים, אמא שלי, אחיה צבי, ורובי, שהיה בן תשעה חודשים עם פרוץ המלחמה.
ב-1944 כבשה גרמניה את האזור שבו התגוררו, ואת היהודים שהיו אזרחי צ'כיה הכניסו לבתי כלא מקומיים והפרידו בין הגברים לנשים והילדים. את אבא שלה שהיה חולה לב השאירו בבית מחשש שלא יעמוד בפרידה, אך לבסוף הוא נשלח לאושוויץ ונפטר בדרך לשם.
בצער רב ולאחר התלבטות קשה של סבתה של דורית, בין הרצון ללוות את הוריה לאושוויץ, שחשבה אז שהוא מחנה עבודה או גטו, לבין הרצון לדאוג לילדיה, החליטה לבקש מאחותה הצעירה מגדה, שעוד לא היתה בת 12 לקחת את הייידי וצבי, ובת דודה נוספת בשם היידי לחפש את ארגון הצלב האדום ששמעו שמוציא את הילדים מחוץ לאירופה. הם קבעו להפגש לאחר מכן בפלשתינה.
היידי נפרדה מאביה וראתה אותו בפעם האחרונה כאשר יצאו אל בית הכלא, ומאימה כאשר הלכה עם אחיה ודודותיה לחפש את הצלב האדום. כמעט כל משפחתה נספתה במחנות ההשמדה או בדרך אליהן. מתוך משפחה של 12 אחים נותרו חמישה.
היידי בת שבע, אחיה צבי שהיה בן חמש, מגדה דודתם שהיתה בת 12, ובת דודה נוספת יצאו למסע שארך כשנתיים. ארבעה ילדים, נודדים ברחבי אירופה שסועת הקרבות, מסתתרים מפני הנאצים, ללא בגדים, מזון או מקום לישון בו. כאשר הגיעו חזרה לביתם, גילו שהשכנים השתלטו עליו, ובדרך נס שכנה אחת נתנה להם מספר תמונות משפחתיות שנשמרו עד היום. בת דודתם נפטרה ממחלת הטיפוס במהלך המסע המפרך.
הם הבינו כי אין להם לאן לחזור והגבירו את חיפושיהם ולבסוף גם מצאו. הם נשלחו לטרזשינטט על מנת להנפיק להם תעודות שיאפשרו את יציאתם, ולאחר מכן הגיעו לבית יתומים שהוקם סמוך ללונדון על ידי הקהילה היהודית באנגליה, וקיבל אליו יתומים יהודים מכל רחבי אירופה. את בית היתומים ניהלה הגברת אליס גולדברג, אשר נעזרה רבות באנה פרויד, ביתו של זיגמונד פרויד.
בבית היתומים היו בסה"כ כ-30 ילדים, והוחלט כי ילמדו את כולם אנגלית וזו תהיה השפה בה יתנהל בית היתומים. כעבור חצי שנה, היידי ואחיה צבי דיברו אך ורק אנגלית ושכחו לגמרי את שפת אימם, צ'כית.
בבית היתומים נאלצו ללמוד מחדש את אורחות החיים: כיצד לאכול עם סכין ומזלג, להתקלח, ללכת לבית הספר וכיצד להיות ילדים. לאורך השהות שם לא דיברו על הקשיים שחוו בדרך, על המשפחה שנספתה, הם לא יכלו לשאת המחשבה על כך. היידי זכרה את ההבטחה של אימה שיפגשו בפלשתינה, והיה לה ברור כי כשתוכל תעלה לארץ. היה לה חשוב להיות משמעותית ולתרום למדינה, ולכן הלכה ללמוד סיעוד ועם סיום הלימודים הגיעה למעגן מיכאל. אחיה צבי הגיע כשנה לפניה, וסיפר לה על נפלאות חוף הים והקיבוץ. באולפן פגשה את אבא שלי והקימה את משפחתה בקיבוץ.
דור שני
סיפורה של אימי היה נוכח מאוד בחיינו, בזמנו לא התייחסו אליהם כגיבורים, אך אני תמיד ראיתי בהם גיבורים אמיתיים של החיים.
אמא שלי לא היתה חרדתית, אך לאורך ילדותינו הקנתה לנו כל מיני מיומנויות הישרדותיות. לימדה אותי לבלוע כדור בלי מים בגיל צעיר, ואיך לאכול את התפוח בשלמותו. את אמא אף אחד לא הכין לחיים וזו היתה אחת הדרכים שלה לדאוג לילדיה.
היום הילדים שלי צוחקים עלי, כי קשה לי לזרוק אוכל, ואני תמיד משתדלת למחזר. או למשל על כך שהלחם הוא מאוד משמעותי בארוחה. אמא היתה אוכלת את הקשה של הלחם בסוף הארוחה, ללא קשר למה שאכלה, ועבורי עד היום הלחם הוא חלק חשוב בתפריט, כי לחם משמעותו חיים.
אמא סיפרה שאחת הסיבות ששוטטו תקופה כזו ארוכה לבדם בעולם היא כיוון שליהודים עוד לא היתה מדינה שתדאג להם, בית ומקום בעולם. האמירה הזו הדהדה אצלי, ולמרות שטיילתי שנים ארוכות בעולם, וגרתי באוסטרליה ובניו יורק ובמזרח, היה לי ברור שהמקום שלי הוא בארץ, הקיבוץ הוא ביתי.
משפחה
הילדים שהתחנכו בבית היתומים הפכו להיות משפחה אחת גדולה, שמרו על הקשרים ביניהם ונפגשו וביקרו אחד את השני בכל מקום בו גרו. גם הקשר עם אליס גולדברג, מנהלת בית היתומים שהיתה דמות אימהית אהובה נשמר, ובסוף חייה הם טיפלו בה וסעדו אותה.
יהודיה אמריקאית בשם שרה מוסקוביץ כתבה ספר על בית היתומים, ובשנת 1988 ערכה בארצות הברית מפגש מחזור של כל הילדים שגדלו שם. למרות שהיה לא פשוט לקבל את אישור הקיבוץ, נלחמנו על כך ואמא טסה במיוחד למפגש שהיה מאוד מרגש, עם אנשים שאת חלקם לא ראתה מאז שעזבה את בית היתומים.
לאמא היו מעט קרובי משפחה שניצלו. תמונות המשפחה שלנו, מלאות בילדינו, נכדיה, וקרובי משפחה נוספים, היו הניצחון הגדול ביותר מבחינתה, המשפחה ששרדה וגדלה.
זיכרון
רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אמא הסכימה לתת מקום לעצב ולגעגוע. היה לה מבט אחר בעיניים עם עצב עמוק וגעגוע. היה לה חשוב לספר את סיפורה, שלא יישכח, והיא היתה מגיעה לכל מקום שאפשר, בית הספר, האולפן ועוד.
דור שלישי
גדלתי בלינה המשותפת ואמא היתה מאוד שלמה עם הדרך הקיבוצית. היו לה מעט זיכרונות מהבית שגדלה בו. ולכן האופן בו התחנכו הילדים בקיבוץ והאפשרות להיעזר ולקבל ליווי בנושא הקנה לה הרבה ביטחון. דווקא בגלל שלא היה לה בית בילדותה, היה לה מאוד חשוב שיהיה לנו בית שמח, עם עם רהיטים יפים ושפע של מזון טרי וטעים. שנהנה מהחיים.
כאשר נולדו הנכדים, הילדים שלי, אמא הרגישה והבינה מה הפסידה בכך שילדיה גדלו בלינה המשותפת, כמו להתעורר יחד, לישון במיטת ההורים, ארוחות משותפות ועוד, וזה העציב אותה. אבל לא היו לה חרטות, והיא אהבה את הקיבוץ.
היה לה קשר מדהים עם הילדים שלי, שמאוד אהבו אותה בחזרה. בתקופתי לא היו מסעות לפולין, אבל אולי יום אחד אגיע לשם. שלושה מילדי כבר השתתפו במסע והוא היה משמעותי עבורם. הם מודעים לעובדה שהם דור שלישי, וחשוב לנו לשמר את הזיכרון של הורי, ואת הסיפור האישי של אימי.
שבעה באוקטובר
אני מתייחסת אליו כשואה, יום בו נחטפו מבתיהם ונרצחו באכזריות גברים, נשים וילדים, רק בגלל היותם יהודים וישראלים, ועד היום יש אלפי אנשים שעקורים מבתיהם כפי שהיה בשואה באירופה.
אני חושבת הרבה על אמא שלי, מה היא היתה חושבת על המציאות כיום.
היא אמרה שהשואה היתה הדבר הכי נורא שקרה לה, היא איבדה את משפחתה, סבלה מחרפת רעב והיתה לבדה וללא ביטחון במשך תקופה ארוכה. אבל, זה גם אולי היה הדבר הכי טוב שקרה לה. אחרת מעולם לא היתה יוצאת מהכפר הקטן שלה בצ'כיה ומגיעה לאנגליה. בעקבות השואה קמה מדינת ישראל, וקרו לה בחיים דברים טובים יותר מכפי שיכלה לדמיין, ובסופו של דבר היא אהבה ונהנתה מהחיים. בכל דבר רע אפשר למצוא את הטוב.
כעת משתדלת בעצמי לחפש את הסיבה, האם משהו טוב יצא מהאסון הזה? מתפללת שכל החטופים יחזרו, ימים יגידו.
געגועים
אמא נפטרה לפני תשע שנים, ואני מאוד מתגעגעת אליה, בעיקר לאהבתה ללא תנאים.
אמא תמיד קיבלה אותי בברכה, שמחה לראות ולשמוע אותי. לא היינו צריכות הרבה, מבינות הכל ממבט אחד. אני מתגעגעת לטעם ולריח של העוגות ואזני המן שאפתה. בזמנו לא היו מבשלים הרבה, אבל לה היה חשוב שיהיה משהו טעים וריח נעים בבית.
היא מודל עבורי ותזכורת קבועה שדברים רעים מתרחשים כל הזמן, ואפשר לתפוס את עמדת הקורבן, או לקחת שליטה ולהחליט מה אני עושה עם הקלפים שניתנו לי. יש לי השפעה על מה שיקרה מכאן והלאה.
היא איבדה הורים, משפחה ובית, הגיעה לאנגליה ונאלצה ללמוד הכל מחדש. לאחר מכן עלתה לישראל ושוב פעם רכשה שפה ותרבות חדשה. היא מעולם לא התלוננה וידעה להסתכל על הכל בפרופורציות.
אמא היתה האדם הכי חזק, אופטימי וחיובי שהכרתי.