יומן נוסע, פנימה החוצה.
צפון יוון. נוחתים בסלוניקי ונוסעים מערבה לזגוריה ברכב ששכרנו לשמונה ימים. לקראת
העיר תֶאֶדסה הדרך מתחילה להסביר פנים והמחשבות להציף את הראש. כדאי לכתוב
את המחשבות ברגע שהן נושרות פנימה לפני שהן עוברות עיבוד. היציאה מה"רגילוּת",
השינויים בזמנים ובמראות פותחים מקום חדש ולמילים יש קול שונה. צריך להיזהר
מזיופים, הזיוף הוא אויב גדול, אבל גם האמת יכולה להיות מאוד מתעתעת.
מי יודע מה אמיתי.
|
|
תאדסה, עיר של מפלי מים, גנים ירוקים, תצפית על עמק חקלאי דשן, שוק מקומי רועש
וצבעוני, ארוחת צהריים עם סלט יווני וחלקום מתוק לדרך.
סוגרים את היום בקסטוריה. עיר תוססת, חביבה מאוד שמתקיים בה מבנה תכסיתי
אוקסימורוני. העיר מוקפת באגם וגם מקיפה אותו. זה יפה ומעורר השתאות. בתוך האגם,
ברבורים, קורמורנים ושקנאים בגודל של פַרות. לא בגודל שאנחנו מכירים. אנחנו עוצרים
להסתכל ונותנים לזמן לנשב על פנינו. לא ממהרים - זאת תחושה לא מוכרת.
|
|
לפני פרידה, אנחנו מסיירים ברובע העתיק, המטופח והמט ליפול של קסטוריה, נכנסים
לחנות קרמיקה ולפתע, בתוך היווניוּת הישנה הזו מלטף אותנו קולו הקטיפתי והעמוק של
ג'ורג' ברסנס. מהסטודיו הצמוד לחנות מביטות בנו זוג עיניים ירוקות אפורות בגודל וביופי
שעוד לא ראיתי. במבטא צרפתי מזמינה אותנו בעלת העיניים להסתכל במעשי ידיה בלי
שתפריע, ונכנסת חזרה לסטודיו לעבד את הכלים הלא גמורים שלה. בתוך החנות הקטנה
יש רגע צרפתי, יווני, ישראלי שמייצר איזו התרוממות רוח. קוסמופוליטית אולי?
|
|
|
רק מאוחר יותר, באוטו, כששנינו לא מפסיקים לזמזם את המשפט המסוים של ברַסַנס,
אני נזכרת במילים שתורגמו ליוסי בנאי: "יש לה שתי עיניים, היא עוצמת אותן וכשנוגעים
בה אומרת אאאבא".
זה עושה את החוויה ליותר מיוחדת, ושוב, למילים, במובן קצת שונה, יש קול אחר.
|
|
נוסעים למונודנדרי, אחד מארבעים ושישה כפרים בחבל זגוריה. כל הכפרים הזגורים ומה
שבתוכם בנויים רק מאבני צפחה שנחצבות מהמצאי בסביבתם. והכול זה אומר הכול.
הבתים (הקירות, המרפסות, הגגות), המבנים הציבוריים (כמעט ואין כאלה), המדרכות
והגדרות. זה לא תמיד נוח אבל זה משכר מיופי. הזגורים הם לא יוונים במוצאם אלא
וולאכים, שבטים ממוצא רומני שהתיישבו באזור בימי הביניים.
|
|
במונודנדרי נמצאת הכניסה לקניון הויקוס, וכאן מתחיל המסע הרגלי שלנו. על הויקוס נאמר
שהוא הקניון העמוק ביותר באירופה ביחס למפתח הצוקים שמעליו, אבל זה לא באמת
משנה. מה שמשנה הוא שעל ההתחלה יש ירידה תלולה וארוכה, בסיום יש עליה כנ"ל
ובאמצע, דרך לא נוחה בעליל. ירון הולך מהר מאוד. אני הולכת לאט ואיפשהו במרכז
הדרך, אנחנו נפגשים. הויקוס מקסים. גם הכפר שקרוי על שם הקניון, עם הדולב הענק
והכנסייה בכיכר המרכזית כמו בכל הכפרים, מצטרף לכותרת הזו: "מקסים", כשאתה מגיע
אל הקולה הקרה שלו עייף, תפוס שרירים ונשימה.
|
|
|
עוד שלושה ימים בין קניוני זגוריה שחלקם הם ערוצי הויקוס, העברנו במסלולים טבעתיים
סימפטיים יותר להליכה. בדרך פוגשים גשרים מימי התורכים, עצי חורש מחטניים וברכות
מוצפות אור. השרירים שלי שורפים מההליכה בויקוס והרצועות הצולבות של הברכיים
זקוקות לבִרכיה, אבל הדרך כולה "נפקחת לאורך" (אלתרמן). וגם העננים וגם השמיים
מחכים לי – עוברת אורח.
|
|
|
|
בנסיעות שבין לבין, הגשמנו לראשונה כמעט את כל שלטי הכביש שפגשנו עד כה
באירופה. ליד השלט הראשון עם הפרה, חצה בשלווה את הכביש כמעשה יומיום, עדר
גדול של פרות ומיד אחריו עדר גדול של כבשים. לרועים וגם לנהגים ברור שכולם עוצרים.
אף אחד לא צופר, אף אחד לא מצפצף. כולם מחכים בסבלנות. השלט הבא - משולש
אזהרה מדובים. טוב, הדב הפך לשועל יווני רזה שחוצה את הכביש, גם זה משהו. אנחנו
עדיין מחכים לאבנים שיפלו עלינו בנסיעה על הכביש.
|
|
|
מיקרו-פאפינגו, האח הקטן והיפהפה של מגלו-פאפינגו, הוא עוד כפר זגורי קסום. ממנהל
המוזיאון המקומי לטבע והיסטוריה שמענו שרוב תושבי הכפרים כבר לא גרים בהם, מפני
שאין להם ממה להתקיים שם. הם מתגוררים ביואניניה, בירת המחוז, או בערים אחרות
ומגיעים לעונת התיירות לפתוח את הצימרים והמסעדות. יש בחבל הזה עוד קצת פרנסה
ממרעה, אבל החקלאות כבר לא מפרנסת את בעליה בכבוד, אין תעשיה ואין כמעט
תשתיות של מערכות ציבורית כמו חינוך ותרבות, בית הספר האחרון שהיה באזור נסגר
בשנת 1956. בעינינו ראינו תנופת בנייה, אבל זו, הסביר לנו האיש מהמוזיאון, למען
התיירים בלבד. במקום לצמוח עם ודרך התיירות, הכול נעשה רק בשביל התיירות, הוא
אומר,כשעיניו מביעות אכזבה גדולה.
|
|
נסעתי ליוון אחרי הרבה זמן שלא רציתי לעזוב את העוגנים של השגרה. זה אי-אפשר
לאבד ילדה. אין לאן ללכת מזה, אין לאן ללכת עם זה. בכל מקום היא אתך ואתה הולך
ומאבד את עצמך. אבל ההרגלים מעניקים לי הגנה, ובלא הרגלים הרגשתי איך הנוכחות
של האין מחליקה בקלות אל תוך קמטי הנפש שלי. בהעדר עוגנים האין מועך, מפוקק
וצורב אותי. דורון היתה איתי כל הטיול. יפה, חדה ורחוקה.
|
|
הגענו למטאורה. פלא. איך הם בנו מנזרים מפוארים כאלו על עמודי אבן חול וקונגלומרט,
גבוהים וחלקים כל כך. עד לא מזמן אפשר היה להגיע אל המנזרים רק בטיפוס ברגל. את
הציוד, ולפעמים גם את עצמם, היו הנזירים מעלים עם סל או עם קרוניות משא קטנות
בסגנון האומגה.
כל הזמן, אבל עכשיו במיוחד, אני מאושרת עם המצלמה. אני מרגישה שאני קצת יותר
מעצמי, הלחיצה על ה"מחשף" עושה אותי פי אחת וחצי. יש לי דיאלוג קטן ופרטי עם
היקום, דיאלוג חריף. אבל דרך עדשת המצלמה מתרחש משהו חדש, הרבה יותר נעים
ורך.
טיפסנו למטאורה פעמיים. בשקיעה ובזריחה. כשהשמש יורדת לחיבור בין המצוקים לבין
המנזרים, אנחנו מרגישים בתוך יצירה מונומנטאלית. אבל באופן לא מובן, דווקא הנשגבות
הזו של השילוב בין רוממות הטבע ומעשה האדם נראית פתאום קטנה בתוך כל גווני
החמה.
|
|
|
למחרת, בזריחה, הכול גדול ומוצף אור. אנחנו נכנסים לתוך שני מנזרים. יש את האחד של
הבנות, הנזירות, ויש את אלו של הנזירים. אין ערבוב בין המינים. גם מבפנים הכול יפה
ומטופח מאוד. אני לא חובבת כנסיות, בעיקר לא את הפרסקות, ציורי הקיר שהרבה
פעמים מתארים את האנשים שנחתכים ונצלים בגיהינום על החטאים שחטאו בחייהם
הארציים. ופה, החוטאים מעונים ללא רחם על כל קירות הכנסייה בגדול ובכל האמצעים.
בכל זאת אנחנו נכנסים לכנסיית המנזר ומדליקים בה מתוך "קתוליוּת אדוקה", שני נרות
יהודיים. מייצבים אותם בחול יחד עם שאר נרות השעווה הדולקים בתוך קערת ברזל
גדולה, לכבוד החיים שהיו לדורון בִּתי ולכבוד החיים שהיו לנורית (אמיר) דרור היקרה לי
עד מאוד שגם היא היתה איתי במשך כל הטיול.
|
|
|
|
עד אמצע הטיול בערך, עד הגיענו ליואניניה, אני קוראת את הספר הנפלא של אנטוניו
מוניוס מולינה "אשרי האיש". הכתיבה של הרומן לא בהירה, מבוֹכית משהו. המעבר בין
הזמנים והדוברים מגיע ללא התרעה, והרבה פעמים לוקח זמן להבחין אם אתה נמצא עם
גיבור העלילה מינאיה בן תקופה היסטורית אחת, או עם הגיבור השני חסינטו סולאנה
מייצגה של תקופה היסטורית אחרת, חשוכה מבחינה פוליטית ומוסרית, תקופת מלחמת
האזרחים בספרד. כשאני מתחילה לקרוא לירון חסינטו סולאנה, על שם הדמות החיובית
שהיתה במלחמה בצד של הרפובליקנים, דמות שמוכנה לשלם מחיר כבד כדי לנסות
לעשות את החיים הספרדיים קצת יותר הוגנים, הוא מזכיר לי שגם ביוון התנהלה מלחמת
אזרחים בין השנים 1946 עד 1949. כלומר, גם פה, מתחת לגפנים ולתאנים נשפך דם.
המון דם. גם לאבות של היוונים החייכנים, המנומסים והבאמת נחמדים שאנחנו פוגשים יש
כנראה מדים בארון. אנחנו קוראים בספר ההדרכה של לונלי פלאנט שעשרים אלף יוונים
נהרגו במאבק בין כוחות הממשל, בתמיכה בריטית ואמריקאית, לבין הצבא הדמוקרטי
היווני.
|
|
|
אני שמחה מאוד לחזור הביתה. בעיקר כי היה מאוד טוב ומשהו שקרה ביומיום הלא
הרגלי ביוון עבר גם ללילות. מאז שדורון מתה, הווילון החשוך של הלילה כיסה כל צבע
ותנועה. עולם החלומות נחסם בפניי. ביוון הגיע שטף של חלומות ובחלקם דורון המתוקה
היפה והחלקה היתה איתי בהרבה פעולות יומיות. זאת היתה חוויה מאוד נעימה ובלתי
צפויה, נפתח עוד חלון. לתוך החלון הזה, מאז שחזרתי, מדנדן הפעמון היווני כמעט כל יום
ומזכיר לי את התמונות שצילמתי במצלמה ואת אלו שצילמתי ללא מצלמה.
|
|