כתבה: אורית רון
לקראת תחילת הספירלה של השנה החדשה, "שוב נתחיל מחדש", תוקף החידק הפנימי המלהיב לעשות שינוי בחיים. במסגרת חשבון הנפש וההתבוננות הפנימית נולדות החלטות והצהרות של כוונות לעתיד.
הזמן הזה של סוף אלול תחילת תשרי, "סתיו יהודי", כמו שקורא לו אברהם חלפי, כמעט שמתבקש לחפש בו את התפילה. התפילה האישית, המתאימה בדיוק לי.
בספר "קרבת מקום" מכונסים שירי משוררים עבריים שכולם שירי תפילה. השיר של אבידן בתוכם.
דחוף מאוד לתת / דוד אבידן
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָׁיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת,
לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְשוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת־חֲדִישוֹת, אֶפְשָרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָסִיוִיּוֹת, הַשׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַבְתִּי לְתֻּמִּי שֶׁמְּלָאי־הָאֶפְשָרֻיּוֹת לֹא יִתָּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִּים תַּעֲשִׂיָּתִיִים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיים.
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת־אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר־הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת־הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיִּוֹת־מָשָּא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת עָנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לְעַצְמִי אֶפְשָרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹא תִּתַּמְנָה כָּל־כָּך מָהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לְפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת־שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָׁיו אֶפְשָרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדּעוֹת עָלַי כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לָדָעַת - יֶש לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶיֵּש לָהֵן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן,
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָרֻיּוֹת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָרֻיּוֹת שֶׁלִּי.
השיר הזה של דוד אבידן הגיע אלי, ממש כך, כשהייתי במצב של אובדן דרך. מכיוון שהוא כתוב בגוף ראשון, הרגשתי כאילו בא אלי הדוור באופן אישי והביא לי אל פתח הדלת מסר של תקווה. מאז אני מקפידה לחזור אליו אחת לשנה, בסוף חודש אלול. ובכל פעם שאני קוראת בו, זרם הדם וקצב הנשימה מקבלים דחיפה ותגבור, גם כי צריך לעשות מעשה דחוף מאוד וגם כי אני נרגשת וחדורת תקווה לקראת הבאות.
האפשרויות הקודמות מוצו – נדמה לפעמים שאנחנו במצב תקוע. תקועים במקומות מוכרים ולא אהובים, תקועים במערכות יחסים לא מתגמלות, שבויים בדפוסי חשיבה, תגובות, רגשות כמעט אוטומטיים, אלה שבדרך כלל מביאים למלכודות ולמכשולים, לאכזבות ולקונפליקטים. הבשורה היא, שיש אפשרויות חדשות. וכשמחפשים ויש נכונות לקבל אותן, מגלים למרבית ההפתעה, שהן כבר על סף הדלת.
איש באמונתו יחיה. יש מי שיגיד – צירוף מקרים, ויש מי שיגיד – גורל, הכל מכוון, יש תכנית על. איכשהו, כשאדם מוכן לשינוי, השינוי מוכן אליו וכאילו נערך לקראתו.
הבעיה עם החלטות חדשות, ועם רצון לעשות שינוי, שהוא בדרך הטבע האנושי נסלל בדיוק לכיוונים אליהם הובילו ההחלטות הישנות. ובמקום שיהיה שינוי, נוצר "עוד מאותו מהדבר" מתיש ומתסכל.
וכמה אנרגיות ותחמושת ומאמץ מושקעים ב"שינויים" האלה לכאורה. עד שמתברר, שניצלנו כל כך הרבה משאבים יקרים שלא לצורך.
הפתרון היצירתי והאחר באמת בא מתוך האינטואיציה, בדפוס חשיבה אחרת לגמרי וללא טיפה אחת של מאמץ.
כשורידים ועורקים סתומים – עושים ניתוח מעקפים. כשיש פקק בכביש – פותחים דרך חליפית. לא מתעקשים לפרוץ אותו.
אם אני מחפשת אופטימיות לקראת תקופה חדשה, אני קוראת את השיר בדחיפות.
האפשרויות החדשות תבואנה, כי אני מחליטה שזה בידיי, באחריותי, כי אני מזמינה אותן ומפנה בי מקום לקבל אותן. כי אני פוקחת עיניים להביט סביב ולזהות אותן לכשתגענה, שלא אפספס.
ואם זה כך במישור האישי, ודאי שזה נכון גם במעגלים הרחבים יותר: זוגיים, משפחתיים, קהילתיים ומדיניים לאומיים.
והייתי רוצה שעוד כמה אנשים שיושבים בצמתים מכריעים ומנהלים גם את חיינו יקראו את השיר ויחושו את מידת הדחיפות...
שנה טובה.
** "קרבת מקום, שירי תפילה", הוצ' ידיעות אחרונות, עורכים: גלעד מאירי ונועה שקרג'י.