"מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר"
שיר ליל שבת
עת למלחמה ועת לאהבה, עת להתגייס למילואים ועת להתכנס פנימה ולקדש את החיים.
נדמה שלא חלף רגע בין מלחמת עזה השניה, השלישית, מי סופר? ובין מלחמת הבחירות המי יודע איזו. חשוב לסמן את הגבולות של זמן הביניים לטקסי קידוש ולהבדלה.
הרהורים על שירו של יהודה עמיחי.
שיר ליל שבת
הֲתָבוֹאִי אֱלַי הַלַּיְלָה?
כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.
מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,
הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אֲחֵר.
וּכְבִישִׁים שָׁבִים בְּלִי הֶרֶף
לְבָדָם, כְּסוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ
וְהַבַּיִת נִסְגָּר בָּעֶרֶב
עַל הַטּוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ.
וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב, כִּי הַגְּבוּל הוּא
קָרוֹב, וְאָסוּר לָנוּ שָׁם.
אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלֻּוּ
הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
צָבָא וְהָאָרֶץ הֶאֱפִילוּ,
עוֹד מְעָט וְכָבֶה הָאוֹר.
הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִּם הִתְחִילוּ
שוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר
התמונה שבשיר הפיוטי מלווה אותי מאז יום שישי האחרון, בו שבו הבנים, הבעלים והאבות מן הצבא. אחרי שנותקו ברגע משגרה מוכרת, מחוברת לתקשורת, ועפו היישר לשבוע של חיים מוזרים במתיחות עזה, שרויים בתוך ענן מעושן וערפל קרב שהתחיל כתרגיל והסתיים באנחת רווחה.
מהגדודים והמחנות המאולתרים, מהמולת ההפגזות והאימונים – דרך הכבישים והנסיעה שהתארכה בלי סוף, הם פרקו מעליהם לאט לאט את הציוד ואת החרדה, התנערו מהחול ומההזיות, הסדירו את קצב הלב, עברו מעולם האש וההריסות אל השקט, ועמוד הענן הפך במרכז הארץ משם המבצע לתופעת טבע. גשם ירד וניקה את האויר.
צילום: יגאל מירון
עם ההתפשטות מהמדים, המפגש עם הבית המסומל על ידי הכביסה הנקיה, המקלחת הטובה והחמה וההיטהרות לקראת השבת, מובדל עולם המלחמה, שהוא הקיצוניות של החֹל, מהקודש. נסגרת הדלת, הבית מוגן, ואיש ואישה חולקים בו את אהבתם. המלחמה, שאף פעם לא די לה, תמשיך לשוטט בחוץ כחיה גדולה מורעבת משרבבת לשונה ומאיימת. אבל עכשיו היא במקום אחר.
זהו שיר אחרי המלחמה. הוא תמיד מזכיר לי תקווה. למרות שנכתב 3 שנים אחרי מלחמת השחרור, קיבל הזדמנויות אינספור להיות רלבנטי ולהישמע כאילו נכתב זה עתה.
עמיחי מפוכח, לא מוכר פה אשליה. המציאות שברירית, וצריך לשמור על איזון ועל שלום בית. "וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב, ואסור לנו שם". אבל האהבה שבבית, השמירה על קדושת הבית ועל הזוגיות, על הטקס, האמונה, במובן הדתי – חילוני האישי, שכל משפחה נותנת לה אינטרפרטציה פרטית שלה בהסתמך על המקורות, היא התשובה לאיום המלחמה שבחוץ.
ככה בשורות האחרונות, שבהן משחק המלים היפה: "אבי התפלל: ויכלו הארץ וכל צבאם". והפרשנות האישית: "צבא והארץ האפילו, עוד מעט כבה האור..." – שעת בין ערביים בחוץ, והמצב הפוליטי, גם הוא די חשוך. במצב הזה – "המצווה בה שמים התחילו, שוב השניים צריכים לגמור". אחרי החושך, בא האור, אחרי הלילה, בא היום, אחרי המלחמה וההרס, באה הבניה מחדש. בסוף ששת ימי הבריאה, חזרנו לבריאת האדם, לגן העדן, לגילוי הטוב והרע, למצוות פרו ורבו.
ושוב לתחילת השיר – כששב החייל הביתה מן הצבא רעב, עייף וכמה לאשת חיקו, השאלה בפיו: "התבואי אלי הלילה?" עזה כמוות התשוקה והדבקות באהבה ובחיים.
שנדע ימים רבים של שלוה ורגיעה, שלום ושגרה.
להשמעת השיר בביצוע פחות מוכר
מוקדש לכולכם, חיילים בשירות סדיר ובמילואים, עם בוא השבת, ולנשים המחכות לכם בבית.
אורית רון שלח