ט' תשרי תשע"ד
13.9.2013
40 שנה למלחמת יום כיפור
ביום שבת, 6 לאוקטובר, בשנת 1973, בשעה 14:00 נפתחה בהפתעה מלחמת יום כיפור.
אבדות מדינת ישראל במלחמה - 2,222 הרוגים, 7,251 פצועים ו- 294 שבויים.
ראינו את המלחמה מתקרבת ורבים מאיתנו לא האמינו שאכן תתחולל.
אחרים הזהירו מפניה וקיוו שאזהרתם תתבדה. ראינו אותה מתחוללת וייחלנו לרגע בו תסתיים. ראינו את הלוחמים בשעותיהם הקשות ברגעיהם הכואבים והגדולים ביותר. ראינו את מערכות הקרב ואת שדות הקטל, את חדרי המלחמה ואת העם שבעורף. ראינו ולא האמנו למה שרואות עינינו.
מיד לאחר המלחמה נפגשתי ושוחחתי עם השר ישראל גלילי, שהיה בין מנהיגי מדינת ישראל, אשר הובילו את המדיניות לאחר מלחמת ששת הימים ובין היתר סיפרתי לו, שתוך כדי המלחמה ברמת הגולן, כאשר טנקים סורים שוטפים את רמת הגולן בדרכם לגשר בנות יעקב ואולי לגליל, קיבלתי הודעה על נפילתו של מאיר, בעלה של אחותי התאומה, בקרב טנקים בחושניה והשאיר אחריו שלוש בנות פעוטות.
גלילי, אשר ביקשני לקרוא לו ישראל, הסתובב בחדר קשוב, נעץ בי את עיניו הכחולות והבולטות, שתק ופרץ בבכי. הרגשתי הלם, זעזוע ורעידת אדמה.
מאז אותו יום גורלי, 6 באוקטובר 1973, אנו דשים שוב ושוב בשאלות הממשיכות להטרידנו – כיצד מסבירים את ההפתעה המצרית סורית, כיצד מסבירים את המחדל החמור של אמ"ן ושל קהילות המודיעין, כיצד מסבירים את חוסר יכולתנו לתת התרעה בזמן על הכנותיהן של מצרים וסוריה לצאת למלחמה. כיצד? מה קרה לנו?
עם תחילתה של הציונות המעשית ותחילת ההתיישבות בתחילת המאה הקודמת, אנחנו מנהלים מאבק קיומי על היותנו כאן . שכנינו הערבים וארצות ערב לא השלימו עם בואנו וחזרתנו לא"י. ומנת חלקנו היא לחוות אירועי אלימות, טרור ומלחמות. מדינת ישראל חיה בשכונה קשה, מזרח תיכון סוער והמחירים קשים וכואבים.
בזהירות ובאחריות, אבקש לקבוע כי מלחמת יום כיפור, שורשיה העיקריים הם בתוצאות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ובהתנהגותנו כחברה בין השנים 1967-1973.
בעקבות הנצחון הצבאי הגדול במלחמת ששת הימים, הפכה ישראל לשליטה בחצי האי סיני, עד בואכה תעלת סואץ, ברצועת עזה, ברמת הגולן ובכל שטחי ארץ ישראל המנדטורית ועל החלק הארי של העם הפלשתיני.
ארצות ערב והפלסטינים הם כאמור, אויב קשוח ואכזר, אך בנסיבות שנוצרו לא מצאה מדינת ישראל את התבונה ואת גדלות הנפש לנצל את הנסיבות החדשות למימוש פתרון מדיני והתקדמות במו"מ לשלום.
בין שתי המלחמות, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, פעלו ממשלות ישראל להשגת שליטה מתמשכת על השטחים הפלסטינים, חצי האי סיני, אזור שארם א שייח, רצועת עזה ורמת הגולן. והארץ שינתה את פניה.
במלחת יום כיפור שילמנו את מחירה של היוהרה, היוהרה שפשטה בהנהגה הישראלית, המדינית והצבאית ובקרב שכבות רחבות בציבור הישראלי בכללותו.
ב- 16 בנובמבר 67 התקבלה במועצת הביטחון באו"ם מס' 242, שקבעה כי על ישראל לסגת משטחים שכבשה .
ועידת חרטום הערבית נערכה בחודש אוגוסט, 1967, בעיר חרטום, בירת סודאן. השתתפו בה ראשי המדינות של מצרים, ערב הסעודית, ירדן, לבנון, עירק וסודאן.
הועידה סיכמה כי על ישראל להחזיר למצרים, סוריה וירדן את כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וקבעה שלושה לאווים:
- לא לשלום עם מדינת ישראל
- לא להכרה בישראל
- לא לעריכת מו"מ עם ישראל
הסכם לא נראה באופק וישראל העמיקה את נוכחותה בשטחים הכבושים על ידי התיישבות יהודית בגולן, בפתחת רפיח, בשארם א-שייח, בבקעת הירדן ומאוחר יותר בחברון.
מדיניות זו הובלה על ידי גולדה מאיר – ראש הממשלה, משה דיין - שר הביטחון, ישראל גלילי – שר בלי תיק.
גולדה מאיר קובעת – אין עם פלשתיני
משה דיין קובע – עדיף שארם א-שייח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח.
ישראל גלילי, בעידודו של יצחק טבנקין מוביל את מעשה ההתיישבות בשטחים.
תחילת ההתיישבות בגולן, מיד לאחר המלחמה, עם עלייתם של מרום גולן,עין זיוון ואלרום להתיישבות. כל אלה הם ישובי הקיבוץ המאוחד.
תוכניתו של יגאל אלון הנקראת "תוכנית אלון" שהיא תוכנית פשרה טריטוריאלית, נדונה בממשלה, והממשלה מחליטה לא להחליט. (מתוך ארכיון המדינה, ירושלים).
צ.ה.ל חזק ועטור ניצחונות ממלחמת ששת הימים, ממלחמת ההתשה ומבקעת הירדן ונראה כצבא בלתי מנוצח לעד. הביטחון גובר, הציבור תומך בממשלה וסומך על צ.ה.ל. מלחמה כוללת לא נראית באופק, ההרתעה חזקה, היהירות מאפיינת את החברה הישראלית כולה.
מקימים את ימית, את אופירה ונחל ים בברדאויל. נהנים מהנפט באבו רודס, בונים ומתעשרים בקו בר-לב , קונים, מוכרים ושולטים ביהודה ושומרון.
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, מדיניות ממשלת גולדה-דיין- גלילי, היא מדיניות של העדר החלטות, אך בפוליטיקה גם אי החלטה היא בגדר החלטה.
בעקבות מלחמת ששת הימים הפכנו חזקים כפי שלא היה עם ישראל מימיו. קרה לנו מה שקורה אצל הרבה עמים שבעים אחרים – היינו חזקים, אבל לא חכמים. בחברה הישראלית לא נשמע קול חזק בעד הפסקת הכיבוש.
הפסקת האש שהושגה בין ישראל למצרים באוגוסט 1970 (מלחמת ההתשה), הפחיתה בקרב ממשלת ישראל והממשל בוושינגטון את הרגשת הדחיפות בהשגת הסדר במזרח התיכון. הסטטוס קוו השתרר למעשה עד פריצת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73.
על פי הגירסה המצרית הרשמית, ההחלטה לפנות לאופציה הצבאית החלה להתגבש החל מאמצע שנת 1972 "לאחר שנעשו ניסיונות למצוא הסדר של שלום, ניסיונות שהתנפצו בסלע הסירוב והעיקשות הישראלת".
המטרה של המלחמה הייתה מחיקת חרפת התבוסה של 1967, כיבוש מוגבל בסיני, גרימת אבדות רבות לאויב ותחילת מו"מ מדיני להניע את גלגלי הדיפלומטיה, אשר יחזיר את שטחי סיני למצרים. כל זה יבוצע עד סוף שנת 1973. המלחמה תוכננה בקפדנות במשך שנה –היכן היה המודיעין הישראלי?
ערב מלחמת יום כיפור חזרה וטענה המערכת המודיעינית הישראלית: להערכתנו אין מצרים מוכנה עדיין למלחמה זו והיא לא מסוגלת ומתכונת לפתוח במערכה זו בעתיד הקרוב. יוזמה צבאית זו לא תקרה לפני עוד שנתיים שלוש.....
ההסבר המקובל העיקרי להערכה זו נשען על "הקונספציה" המודיעינית שרווחה בקהילת המודיעין הישראלית, אשר הניחה בוודאות כמעט מוחלטת, באילו תנאים אופרטיביים תצא מצרים למלחמה ומכאן המחדל.
בימי המלחמה הראשונים נשמעו בין היתר הקולות הבאים:
"המצב נואש, המצב נואש, קרא אחד ממפקדי חזית הדרום במכשירי הקשר.
יש לנו פרצות גדולות בגזרה המרכזית, נשמע מתוך הרמקולים קולו של אלוף אלברט מנדלר בגזרה הדרומית. תוקפים אותנו טנקים לעשרות. אני מבקש סיוע אווירי, סיוע אווירי זה הכרחי ואולי קיומי."
"זהו זה, אני חושב שזהו זה, אמר המפקד לרפול בקול כאוב.
אילו הצליחו הסורים לנצח בקרב הזה, הייתה הדרך אל גשר בנות יעקב נפתחת בפניהם ומשם לא היה אלא כפסע לראש פינה, צפת, קריית שמונה ולגליל העליון".
"יש חשש לחורבן בית שלישי", אמר שר הביטחון משה דיין ביום א', ביום השני למלחמה, בישיבת הממשלה.
הימים הראשונים של המלחמה היו קשים וכואבים והיה חשש קיומי למדינת ישראל בעיקר בחזית הצפון. המלחמה הסתיימה בניצחון צבאי אדיר של צ.ה.ל, כאשר כוחות צ.ה.ל נמצאים בואכה דמשק ובואכה קהיר.
הצבא המצרי שבר את קו בר-לב ונמצא בתוך סיני מעבר לתעלה וצ.ה.ל נמצא עמוק בתוך מצרים.
כתוצאה ממציאות זו החלו שיחות בין כוחות צ.ה.ל וצבא מצרים בראשות האלוף אהרון יריב וגנרל גמאסי, בק"מ 101.
שיחות אלה היוו תחילת תהליך להדברות על הפרדת כוחות ומאוחר יותר הובילו להסכם השלום עם מצריים. גם בחזית הצפון היה תהליך של הפרדת כוחות ונחתם הסכם להפסקת אש עם סוריה, אשר נשמר בקפדנות עד ימינו.
מה הם הלקחים שראוי שיופקו, לדעתי, בעקבות המלחמה ההיא:
- על ישראל לשאוף, לחתור ולהתעקש להגיע להסכמי שלום גם עם פשרות כואבות, כי הבטחון האמיתי הוא שלום.
- על ישראל להכיר במגבלות הכח הצבאי במקביל לצורך שלנו בצבא חזק ומרתיע.
- היהירות, אשר גרמה לשאננות בשנים 67-73, מלמדת: כי צריך להיזהר מחטא היוהרה.
- בנושאים קיומיים לאומיים, על ישראל לקחת החלטות משלה ובאחריותה ולא להיות מחויבת להחלטות מעצמות העל. למשל - במלחמת יום כיפור, ביום שישי ושבת, 5 ו 6 לאוקטובר, ערב המלחמה, ארה"ב כפתה על ישראל לא לגייס את צבא המילואים והתוצאות ידועות.
- על כל אזרח במדינת ישראל לשאול, ולהטיל ספק בהחלטות הדרג המדיני והצבאי.
לסיום – 40 שנה למלחמת יום כיפור וזהו עדיין הפצע הכי מדמם והכי כואב בתולדות מדינת ישראל. מלחמה זו חצתה לשניים את ההיסטוריה של המדינה הצעירה כקו פרשת מים, שבין עידן התמימות לכל מה שקרה אחרי.
המלחמה סיימה שש שנות קיסרות ישראל, חיסלה את ההנהגה הצבאית והמדינית, העלתה לשלטון את מפלגת הליכוד, הביאה את השלום עם מצרים, לימדה מהו העונש על חטא היוהרה, והביאה להתפכחות גדולה מהאלים שהכזיבו.
המלחמה שבדרך לעשות את כל אלה, עוד קיפדה את חייהם של אלפים וצילקה פיזית ונפשית, לעולמים, עשרות אלפים אחרים.
רמי אלוני