ילדי המחתרת
סנדי הורביץ, איתן פלד ושלומית איילון תרצה ברכמן
תרצה ברכמן, יעל פייגין וניצה כהן
הם לא בחרו בזאת. קולם לא נשמע באותה אספת קיבוץ גורלית, בה הוחלט על
יציאה למשימה הלאומית, שהנסתר בה רב מהגלוי, ואשר בסופה , יש לקוות, גם
תקום מדינה יהודית...כמו ילדים אחרים בעולם הם הלכו לאן שהוריהם הלכו, וכך
עברו ממחנה "קבוצת הצופים א'" בפרדס חנה לגבעת הקיבוצים ליד רחובות
שמונה פעוטים, בהם בתי הקטנה שלומית , ומטפלת. אינני זוכרת אם הגיעו לפני
הלולים והפרות לגבעה,או אחריהם, בכל אופן היו בה באותה עת כבר כמה מבנים
בנויים: מכבסה ומאפייה (ומה שמתחתן), חדר אוכל, בית למשפחות ובית ילדים..
היו מבני משק, צריפים ואוהלים, אותם סיפקה לנו הסוכנות היהודית, כמו לכל
מחנה זמני של קיבוצים בטרם התיישבות הקבע שלהם. ב"בית הילדים " הוקצה
תחילה חדר אחד לפעוטים, ובשני גרו ארבעה רווקים.עד שהותקנו מקלחות,
הייתה הרחצה בצינור ובגיגית.
ניצה כהן
לימים סיפרו אותם רווקים כיצד נחלצו להרגעת פעוט בוכה , והם עשו זאת
בשמחה. איפה היו ההורים? היו אלה הימים של ה"לינה המשותפת", שזיכרונה
כיום כל כך שנוי במחלוקת...כך היה נהוג במרבית הקיבוצים, ולא ערערנו על
כך,מה גם שנוצרו ידידויות בין הבחורים ובין הפעוטים, (והאמהות!) שנמשכו
לאורך שנים...ה"חינוך המשותף" היה מישנה סדורה באותם ימים, מגובה
בתיאוריות מלומדות של אנשי חינוך ,מהארץ ומרחבי תבל.שמות כגון:מרדכי סגל
(מייסד סמינר הקיבוצים) ,אנה פרויד , דיואי ובטלהיים.. על החינוך היו אחראיות
מטפלות אשר קיבלו את הכשרתן בסמינר הקיבוצים
ובקיבוצים ותיקים. לא פעם היו מתנגשות השיטות אלה באלה, אבל לבסוף , לרוב,
היה מנצח השכל הישר! מה היו העקרונות שלאורן חונכו הקטנים? למשחקים
משותפים,התחשבות בזולת (עד כמה שזה ניתן בגיל הזה...)לעצמאות ולסקרנות,
והרבה שמחת חיים ואהבה. עם ההורים היו מבלים רק בשעות שאחרי העבודה,
ואותן "שעות הילדים" היו קודש למפגש המשפחתי, ואוי למי שהיה מפריע להן
בענייני חולין!
פעוטים ברחובות
כאם צעירה אני זוכרת איך מיהרתי להתקלח לאחר העבודה במכון,
לוקחת את הילדים,(בינתיים נולד גם אורי, בני השני) מבית הילדים, והולכים
לטייל ברפת או מבלים בחדר או בדשא. נכון, תמיד היה עלינו להיות מודעים
לאזורים ה""אסורים", אבל מהר מאד זה שקע לתחתית התודעה, שהרי כל חיינו
התנהלו מסביב לאותו מרחב קיבוצי המכיל את חדר האוכל, הדשא שלפניו,
המאפיה והמכבסה, ולא חשבנו על מה שמתחתם! גם במשך היום היה על
המטפלות לנהל את מהלכן עם הפעוטים בשום שכל,מה גם ששהינו על הגבעה
כמעט ארבע שנים, והתינוקות גדלו והיו לילדי גן פעלתנים ומלאי מרץ. הוקם עוד
גן ילדים, וסביב בתי הילדים היו חצרות משחק עם מתקנים צנועים ככל שהיו
כמצוות אותם ימים. צעצועים מעשי ידי החברים, סולמות ונדנדות, כיד הדמיון
והכישורים של אבות ואמהות, ושאר חברי הקבוצה. המטפלות והגננת, שהוכשרה
בינתיים, היו מטיילות עם הילדים באזור הגבעה ומרחיבות את הטווח לפרדסים
שסביב, ואפילו לבריכות ההשקיה, שאחת מהן זכתה לכינוי: "בריכת הירוקת" על
שום הופעת האצות שעל פני המים. קשה כיום לדמיין את הסביבה הזו ! היו אז
שיפולי הגבעה מכוסים שיחי רותם וקידה שעירה, שריחם נישא למרחוק
והתערבב בריח הפרדסים סביב סביב!
סנדי הורביץ ואיתן פלד
באופק, מחנות צבא והמושבה רחובות, אליה היו מגיעים עם טרקטור, טנדר או
בהליכה מפרכת לשם סידורים כל שהם, כולל ביקור בקופת חולים. מה אכלו
הילדים? את האוכל שבושל במטבח הקיבוץ, עם כמה תוספות הרי היו אלה ימי
צנע ומלחמות, אלא שבפקודת רופא ההגנה זכינו ל"מקצה שיפורים" בזכות
העבודה הקשה שעשינו במעבי האדמה, וכך זכו גם הילדים.מה אכלו אז? חצאי
ביצים קשות, ליפתנים עשויים מקישואים, רולדות מ.....בטטות, הכל מומתק בדבש
תמרים, ופעם בשבוע עוף, ולילדים קוביית שוקולד! לכבוד שבת היה לוי האופה
מכין פיתות עם בצל, שריחן היה הולך מקצה המחנה עד קצהו,והיה פותח את
הדלתות רק כאשר היו מתאספים כל ילדים, חסרי הסבלנות...(אגב, מתכוני ה,צנע"
פורסמו בספרי הבישול של ויצ"ו, המצויים עדיין בין ארכיוני התקופה ההיא!
סנדי הורביץ, שלומית איילון, גיורא זורע ואיתן פלד גיורא זורע, איתן פלד וסנדי הורביץ
לא נוכל שלא להזכיר את מאורעות המלחמה אשר לא פסחו גם עלינו. חברים
הצטרפו ליחידות פלמ"ח , שהפכו לצה"ל ועל הגבעה נוצר הווי מיוחד של אמהות
צעירות וילדים. כשהאבות רק הגיעו לשעות ספורות בין קרב למשנהו. זכורות לי
נסיעות ב אחת ההפוגות בטנדר עמוס ילדים אל עץ תות ענק, עמוס פרי במבואות
רמלה,והנוהג בו היה לא פחות ולא יותר מיכאל שור- לימים מנכ"ל תעש!!פעמים
גם ספגנו יריות על הגבעה מכוחות עוינים בסביבה ושני חברים נפצעו,אבל כאשר
הפציצו את תל אביב היה לנו המיקלט הבטוח ביותר, אליו הורדנו את הילדים.
סנדי, בכור הילדים זוכר שהתפאר בפני הילדים האחרים, "הורידו אותנו לתוך
בור עמוק, עמוק!" והם לא האמינו לו! וכך עברו עלינו אותן שנים. על אף שמועות
שנפוצו, כאילו העבודה עם חמרי נפץ ועופרת עלולה לפגום בפוריות הגברים -
נולדו עוד ילדים רבים , וכאשר עלינו להתיישבות בשנת 1949 היו אתנו כ50
ילדים,ומהם כבר קבוצה קטנה בשלה לבית הספר! אתנו ועם מכונות
ה"תעש",יצאו גם ילדינו מן המחתרת אל חיי חופש ועצמאות לגבעה אחרת, הצופה
על הים ועל אדמות כברה, וקראנו לה מעגן מיכאל!
יהודית איילון שלומית ואורי
יהודית איילון
21/3/2014