תמר אמיהוביץ'
את הראיון עם תמר ערכנו לפני שנה, ארבעה ימים לפני מותה. היא הקציבה לנו שעה וחצי בדיוק, גם כי הניחה שכוחה יהיה מוגבל וגם כי היתה רשימה של אנשים שרצו לבוא להיפרד ממנה וסדר יומה היה עמוס. כשנכנסנו לביתה המטופח והנקי פגשנו אישה לבבית וקורנת. התנאי היחיד שהתנתה לפרסום הראיון והתמונות היה שהם לא יראו אור ללא אישורה. דפני נכנסה ללוח זמנים צפוף, ערכה את החומר במהירות ותמר הספיקה לאשרו כשהיא בדמדומיה, שעות ספורות לפני שנפטרה. יום קודם לכן נעמה ילדה את אורי, לידה מוקדמת, טרם שהצליחה להראות לתמר את התמונות והאישור ניתן מבני המשפחה. ביום פטירתה של תמר, מתה דורון אסף, בתה של דפני והראיון והתמונות נגנזו ובמובן מסוים שתינו נגנזנו.
ביום השנה לפטירתה של תמר אנו מפרסמות את הראיון עם האישה המופלאה, המיוחדת הזו ומרכינות ראש לזכרה.
נעמה דותן ודפני אסף
המשפחה: תמר נשואה לאפריים. אמא לדקלה, דורון, אילה ודבורה. סבתא: למאיה , גל ויובל של דקלה וארנון, יהלי של דורון והילה, יונתן של אילה וטל.
קורות חיים: נולדה ב 1945 ביוהנסבורג דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הוריה דור שני בדרום אפריקה, רצו תמיד לעזוב בגלל המצב הפוליטי. אביה היה מהנדס וב 1952, כשתמר היתה בת שבע, החברה שעבד בה שלחה את המשפחה (הורים ושתי בנות) לארץ ישראל. אחיה גבי נולד בארץ. ארבע שנים גרו בחיפה על הכרמל. תמר למדה פה את כתות ב' עד ה', ולמרות שהיו אלו שנות הצנע, זכורות לה שנים אלו כשנים של ילדות מדהימה. "אלו היו השנים שעיצבו את כל העתיד שלי" היא אומרת. ב1956, אביה של תמר צריך היה לעבור לאיטליה בתוקף תפקידו והמשפחה עברה לגור באיטליה. כמו שעלו על האוניה, הודיעה שהיא רוצה לחזור לישראל ומאז לא הפסיקה לרצות לחזור לארץ. עם אחותה דיברה עברית עוד שנים רבות. תחילה התמקמו באיטליה בעיירה קטנה ליד רומא, לא היו שם יהודים ותמר למדה בבית ספר של נזירות. אחרי שנה וחצי עברו לטורינו שבצפון שם למדה בבית ספר יהודי. באותו בית הספר למדו ילדים יהודים שלא גרו עם משפחותיהם וגדלו במוסד סמוך. שם פגשה לראשונה, את אורי ברנדס, גדעון ביאנקי ואבנר קאלו. תמר נזכרת באורי שהיה גבוה עם בלורית בלונד, ניגן בגיטרה וכתב שירה. "הוא היה מוכשר בצורה בלתי רגילה". לתמר היו קשרים טובים מאוד עם החברה' מהמוסד ואת רוב זמנה הפנוי בילתה עמם. על אף שבבית הספר היתה משמעת מאוד נוקשה התקופה הזאת זכורה לה כתקופה טובה.
בכל השנים שהיו באיטליה ניסו הוריה לקבל ויזה לארצות הברית. הם בשום אופן לא התכוונו לחזור לדרום אפריקה. ב 1960, כשהיתה בת 15 קיבלו את הויזה המיוחלת והמשפחה עברה לארצות הברית לעיר אנהיים שבקליפורניה. פה התחילה תקופה קשה מאוד. "הגעתי לדרום קליפורניה שזופת השמש ושופעת הבלונד, כשאני זרה לגמרי. שליש דרום אפריקאית, שליש ישראלית ושליש איטלקיה. היינו היהודים היחידים באזור שכולו פרוטסטנטי. עשיתי שם את התיכון בתחושת אי שייכות, מוחלטת – פשוט סיוט." לתמר בער מאוד לעלות לארץ אך כדי שתהיה לה אזרחות אמריקאית היה עליה לשהות בארצות הברית לפחות חמש שנים והיא חיכתה בקוצר רוח שהשנים האלו יעברו. אמהּ ניסתה לעזור ויצרה קשר עם תנועת הבונים ובאמת הפעילות בקן התנועה נתנה לתמר הרבה טעם וכוח, היא היתה מאוד פעילה בו ולבסוף גם ריכזה אותו. במסגרת התנועה יצאה ב 1963 לישראל לקיבוץ גשר הזיו, עם משלחת של יהודים צעירים מכל ארצות הברית לשנה של לימודים ועבודה (בדומה לאולפן שלנו), "זאת היתה לה שנה מדהימה מכל הבחינות". על השנה הזאת "שילמו" בשנתיים עבודה בתנועה בארצות הברית. במשך השנתיים האלו הקימה עם חבריה 'גרעין עליה' ולמדה באוניברסיטה לתואר בסוציולוגיה. בתום השנתיים, על הדקה, עלתה לישראל. את התואר סיימה באוניברסיטת ירושלים.
נישואים: מאז שעזבה את איטליה, שמרה כל השנים על קשר מכתבים עם אבנר קאלו, והקשר הפך יותר ויותר רומנטי, "כבר מתוך המכתבים ידעתי והבנתי שאני אוהבת אותו". בסוף הלימודים עברה לגור במעגן מיכאל, התחתנה עם אבנר ובגיל 24 ילדה את דקלה. זאת היתה תחילתה של תקופה חדשה, תקופה של חיי קבע וסיום חיי הנדודים. נדודים שנתנו הרבה מאוד בהרבה מובנים. חיזקו את האישיות וגיבשו את הזהות היהודית, אבל היו מאוד קשים. שנה וחצי אחרי לידתה של דקלה נולד דורון וב 1976 תמר ואבנר נפרדנו. מאוחר יותר פגשה את אפריים (ראה פגישה עם אפריים) שהיה פה באולפן. נולדו להם אילה ודבורה. משלב זה החיים התייצבו ונפתח פרק חדש ומאושר. עם אבנר נשאר קשר חזק גם אחרי הפרידה. יש להם נכדים משותפים ויש בקשר הזה משהו ראשוני שלא הלך לאיבוד. כשדורון ודקלה באים לבקר אבנר מצטרף אליהם ובא לביתם של תמר ואפריים. במשך שנות המחלה אבנר תמך בתמר, וכמו לכל הקרובים הסובבים אותה, גם לו קשה הפרידה ממנה.
הפגישה עם אפריים: תמר היתה פרודה כשהכירה את אפריים אמיחוביץ', הוא למד באולפן ועבד בבננות עם לי צ'פי, היא עבדה עם סמדר צ'פי (שהיתה אז כרמי) בפעוטון. ושניהם עשו יד אחת לשדך בין אפרים לתמר. תמר לא היתה במוד להיכרות. דקלה ודורון היו קטנים והיא התרכזה בגידול שלהם, אבל בדיוק באותה תקופה אבא שלה חלה בסרטן והיא נסעה להיות אתו בארצות הברית, ישבה לידו שישה שבועות, כמו שחזרה לארץ הודיעו לה שאביה נפטר והיא נכנסה לעצב מאוד עמוק, היתה מאוד קשורה לאביה. פתאום היה מאוד ברור לה שהיא צריכה מישהו לידה. מפה העניינים התגלגלו בצורה טבעית כשרחלי שחר וסמדר צ'פי (בנות יסעור) מארגנות את העניינים. כל פעם אחת מהן הזמינה אותה לאירוע כל שהוא וממש במקרה גם אפריים היה שם. החיבור היה מהיר. "אנחנו דומים ולא דומים, אבל מתאימים ויש לנו שפה משותפת".
המחלה: לפני 8 שנים, בסוף דצמבר, כשלא יכלה יותר לנשום ולאכול, הגיעה למרפאה אחרי תקופה ארוכה של שיעול שהלך והחריף, ד"ר חרמוני היה בחופש והרופא המחליף אמר "מיד לצילום ריאות". בצילום ראו מים בריאה ואמרו "מיד לחדר מיון". בחדר המיון של בית חולים כרמל לא היה מקום ותמר נשארה כל הלילה במסדרון כשהיא מתחננת בפני הרופאים שיתנו לה אנטיביוטיקה וישלחו אותה הביתה לסיים את העבודה שהשאירה באמצע, בפלסאון. למחרת, בשמונה בבוקר הכניסו אותה למחלקת נשים ואמרו לה שיש לה סרטן השחלות והיא נשארת באישפוז. התגובה הראשונה, מתוך איזה מנגנון הגנה שהופעל אחרי לילה מיגע של אי נוחות ואי ודאות ולנוכח הבשורה הקשה, היתה "איזה יופי, סוף סוף תהיה לי מיטה פה". בינתיים הגיעו לבית החולים, אפריים מריאן ושרה אוחנה ועידכנו את תמר שסרטן השחלות הוא סרטן מאוד קשה ושנקבע לה ניתוח לעוד ארבעה ימים. בדיקה של תמר ואפרים באינטרנט, אישרה שסרטן השחלות הוא סרטן אלים, שרק עשרה אחוז מהחולות בו שורדות עד חמש שנים. הניתוח היה מאוד קשה וההחלמה ארוכה. עשרה ימים שכבה בבית חולים וחמישה שבועות בבית. תמר היתה בשיא הבריאות ולא הבינה מאיפה נחת עליה "הדבר הזה". מכאן התחילה התמודדות חדשה של חיים אחרים, חיים בצל המחלה. כשקמה מההחלמה, דבר ראשון הלכה לחדר אוכל, היה לה חשוב לפגוש אנשים, ופה קרה דבר שלא צפתה אותו. אנשים עשו "סיבוב" כדי לא לפגוש אותה. "אני יודעת שחברים רבים בקיבוץ דאגו לשלומי והתעניינו במצבי ואני מניחה שהתעלמות והתחמקות באו רק מתוך מבוכה, אבל זה עשה לי רע מאוד. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא מוכנה שזה יקרה. אין לי מחלה מדבקת ולא עשיתי רע לאף אחד. התחלתי להסתכל לאנשים בעיניים, לחייך ולהגיד שלום. והאמת, גם היום שמונה שנים אחרי כשאני שמה לב שמתחמקים ממני, אני ממש לא מבינה את זה. אז מה אם אני מתה, אז מה אם אני גוססת, אני השתדלתי לנהל בכל השנים הללו חיים נורמלים, לא מגיע לי שלא יגידו לי שלום". אחרי הניתוח החלה שיגרה של טיפולים ועבודה, בהשתדלות שהעבודה תתפוס את העיקר. כשהיתה נוסעת לטיפולים ב'לין' האחיות ידעו שהן צריכות להזדרז כי תמר ממהרת לחזור לעבודה. עם זאת היתה כל הזמן תחושה של מלחמה מתמדת. כל פעם עד שהגיעו תוצאות של בדיקה ששלחה, יצאה הנשמה. תמר מציינת שלא הכל רע במחלה. יש גם צדדים חיוביים. המחלה מאוד הידקה את הקשרים בתוך המשפחה. פתאום שום דבר לא מובן מאליו. "שמונה שנים זו תקופה ארוכה. בתהליך מאוד איטי עברתי שינויים. קשה לנתח איך דברים התפתחו, אבל סדר העדיפויות השתנה. היתה התכנסות של המשפחה וטיפוח הקשר יחד עם המשך החיים שהיו מקודם".
בית החולים סנט ג'ורג': תמר עברה הרבה טיפולים קונבנציונלים, עד שפגשה במקרה, בחנות טבע בזכרון יעקב את יונת תמיר (קנטור) שסיפרה לה על גיסה יובל תמיר שעובר טיפולים בהיפרתרמיה בבית חולים סנט ג'ורג' שבגרמניה. תמר התלבטה בעניין עד שפגשה בחורה צעירה עם סרטן כמו שלה במצב קשה שסיפרה שהיא נוסעת לטיפולים בגרמניה. כשחזרה דיווחה שמצבה מאוד השתפר. זה שיכנע את תמר. תוך מספר ימים התכנסה ועדת בריאות מיוחדת ותוך זמן קצר אפרים ותמר היו על המטוס לגרמניה. תמר נסעה לסנט ג'ורג בסך הכל שבע פעמים, אחרי הסדרה הראשונה של שלושה בקורים היא היתה ברמיסיה - לא היו סימנים לסרטן. הרגישה מצוין והיתה אופטימית מאוד למרות שידעה שזה סוג סרטן מאוד עקשן והיה ברור שהוא יחזור. אחרי עשרה חודשים ה"מסיבה" נגמרה. הסרטן חזר והאכזבה היתה גדולה.
אירוע מכונן בחיי הקיבוץ: "כשדקלה היתה קטנה היה לה חשד לדלקת בשלפוחית השתן. צריך היה להצמיד לה שקית בשעה ארבע בבוקר. אני עבדתי אז בגן א' והייתי צריכה להצמיד שקית כזאת ליעלי בורובסקי זכרונה לברכה, באותה שעה. ביקשתי משומרת הלילה שתבצע את ההכנה לבדיקה לדקלה שלי והיא ענתה לי שזה לא תפקידה. פרצתי בבכי נורא. אמרתי שזה לא קיבוץ. שאני רוצה לעזוב. איך זה שאני קמה לטפל בילדה שאני אחראית עליה ובילדה שלי לא מוכנים לטפל. זה היה שלב שהבנתי שיש את האידיאולוגיה ויש את החיים. מאוחר יותר, נתקה, שריכזה את ועדת חינוך, הרגיעה אותי, וכמובן שלא עזבתי את הקיבוץ. אבל זה היה אירוע שלא שכחתי בהקשר של הפרט מול הכלל.
הורים: אבא – מהנדס יעול נפטר בגיל 57 מסרטן הריאות למרות שלא עישן סיגריה אחת. אמא – ארכיטקטית. סיימה בית ספר תיכון בהצטיינות בגיל 16. באוניברסיטה לא היו מוכנים לקבל אותה בגלל גילה הצעיר. אחרי מאמצים אמהּ (סבתא של תמר) הצליחה להכניס אותה לאוניברסיטה ובגיל עשרים סיימה תואר בארכיטקטורה בהצטיינות. אחרי שבעלה (אביה של תמר) נפטר, התחתנה עם ישראלי לשעבר, מהנדס אווירונאוטיקה באל על. המשיכה לתכנן ולבנות בתים בקליפורניה. לה ולבעלה תיכננה ובנתה בית זכוכית יפהפה שעומד על ראש גבעה בטמקיוּלֶה.
אחים: גילה - צעירה מתמר בשנתיים, נפטרה לפני 10 שנים. גבי צעיר מתמר באחת עשרה שנים נולד ב1956 בישראל. צמוד לאמהּ בת השמונים וחמש שמטופלת בבית אבות ולא יכול היה לבוא להיפרד מתמר.
ציונות: תמיד ריחפה בבית
עבודה: פעוטון 7' עם סמדר צ'פי ( הילדים היו: שירה טלבי. נדב בנתור, יעל אשל, ברק אוחיון, נעמה דותן). מספר שנים בצורון. מטפלת בכתת נחשול בשנת בר המצווה. עד לפני שבועיים עבדה בפלסאון ביצוא, קמה כל בוקר בחמש, ועבדה כל יום בין 12 ל 13 שעות .
תפקידים בקיבוץ: מרכזת ועדת תרבות. תקופה ארוכה היתה אחראית לבחירת הסרטים שהוקרנו בימי שלישי ורביעי באולם הקולנוע המקומי.
בילויים: בחיק המשפחה ומדי פעם במסעדות. "זנחתי את התרבות. אהבתי מאוד לרקוד. אני חובבת מושבעת של סרטים וקולנוע. אבל ככה זה, מוותרים לפעמים."
חלומות: להיות עוד קצת. "אין חלומות שלא הגשמתי. אני מרגישה שאני עוזבת משפחה נהדרת. כל הילדים במצב טוב. מאז הידיעה על המחלה, כל פעם יש תאריך יעד שאני חולמת להגיע אליו. יעדים שקשורים בעיקר בנקודות החיים של הילדים. כשחליתי דקלה היתה בהריון עם גל, הבת השניה ואמרתי: 'אלוהים, אני חייבת לחיות עד אז'. אחרי זה היה חלום להגיע לסיום בית ספר של דבורה. בינתיים נולדו לי עוד נכדים. עכשיו אני שואפת להגיע ליום ההולדת של נכדתי יהלי בתו של דורון."
געגועים: "לאבא. תמיד התגעגעתי אליו מאוד. עכשיו אני הכי מתגעגעת אליו".
קיבוץ: "אין כמו קיבוץ מעגן מיכאל. החברה פה תמכה בי לאורך כל הדרך. אין לי מילים שיביעו את הערכתי למרפאה לועדת בריאות ולכולם. רק הנסיעות לגרמניה זאת השקעה כספית אדירה. אם לא הייתי במעגן מיכאל לא הייתי חיה היום. מצד שני, מהמקום בו אני נמצאת, הדברים מקבלים פרופורציות שונות לחלוטין ולפעמים קשה לי לראות כמה אנרגיה אנשים מוציאים על דברים קטנים או קטנוניים."
פרידה: "אני מודה על זה שקיבלתי המון שנים של חיים. ככל הידוע לי, אין עוד נשים עם מחלה כמו שלי שהאריכו כל כך הרבה שנים כמוני. שמונה שנים זה לגמרי מחוץ לסטטיסטיקה. ב'לין' התלוצצו הרבה פעמים שהם לא יודעים איך לטפל בי כי אין מצב כזה של חיים כל כך ארוכים בצל מחלה כזאת. כל שנה וכל חודש היו מתנה בשבילי. יש זמן שצריך להשלים עם המציאות. עכשיו זאת תקופה מאוד שלווה בשבילי, אני יכולה להיפגש עם אנשים לדבר ולסכם דברים. ילדי באים אלי כל יום ואני מרגישה שאני משאירה משפחה מאוד חזקה ומלוכדת – זאת נחמה בשבילי. תקופה ארוכה הילדים שלי לא השלימו, ורצו שאנסה עוד תרופה ועוד טיפול. הם היו שותפים בתהליך של המחלה וקשה להם מאוד להיפרד ממני אבל אני בטוחה שגם הם ימצאו את השקט ואת השלווה מתוך הקירבה שהיתה בינינו. אני לא מרגישה גיבורה ולא אמיצה, רציתי לחיות והתמודדתי עם זה. בימים אלו אני חיה לפי המוטו שלין חלמיש הציעה לי. 'תסלח לי ואני אסלח לך. אני אוהבת אותך, תודה רבה על הכל, שלום'.